1.    תחל שנה וקללותיה

אישה וסוס

היום ההודי בא לספר לי וללילי איך הוא עשה קניות לחג. בעדה שלהם נהוג ללבוש ביום כיפור בגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, ורצוי חדשים.

הוא הלך עם אשתו לעשות קניות ולא מצאו חן בעיניו הבגדים שאשתו בחרה לו. בעוד הם מתווכחים באה מוכרת צעירה ויפה והביאה לו חליפה לבנה שמצאה מאוד חן בעיניו.

המוכרת הוסיפה והעירה לו שנעלי ההתעמלות שבחרה לו אשתו הם בעלי קישוט ורוד נשי ועדיף שינעל נעלים לבנות לחלוטין, ועוד הגדילה לעשות והביאה לו את הנעלים במו ידיה.

ההודי אהב את הבגדים שבחרה לו המוכרת הצעירה וקנה אותם, ואחר כך רב כל הדרך הביתה עם אשתו וגם בבית הם המשיכו לריב.

היא נעלבה וקנאה והתמרמרה שהוא מעדיף בחורות צעירות על פניה, סירבה לאכול ולא רצתה לבוא לישון במיטה הזוגית.

"ככה היא תמיד." סיפר לנו ההודי, "קנאית כזאת. אם אני מדבר עם בנות צעירות - תחביב אהוב עליו במיוחד - או רוקד עם מישהי באירוע היא עושה לי את המוות, אבל אני לא פוחד ממנו, אני יודע להחזיק אותה קצר ומחזיר לה. אישה וסוס צריך להחזיק חזק ולתת להם לדעת מי הבוס." קרץ ללילי שהתמלאה כעס פמיניסטי ואמרה לו שאם היא הייתה אשתו היא כבר הייתה אלמנה.

אחר כך סיפרה לי לנה שהיא שכנה של ההודי שאשתו כבדה ממנו בעשרים ק"ג גבוהה ממנו בראש ויכולה בעיטוש אחד קטן להעיף אותו מכל המדרגות.

אני מקווה שהמיתוס הזה - מה שתעשה בראש השנה הוא סימן לבאות בשנה החדשה - הוא רק אמונה טפלה וסתם הבל הבלים כי אני, בערב ראש השנה הזו, ניהלתי עם בן זוגי שיחה רעה ומכוערת לתוך הלילה וישנתי מעט מאוד.

למחרת, ביום הראשון של החג, קמתי מוקדם מידי אפילו בשביל משכים קום כמוני ועבדתי עד רדת הלילה בעבודה מפרכת עם קהל עצבני של ישראלים וילדיהם שרובם היו כמו הוריהם מפונקים ומרושעים וואנדליסטים ורק מיעוטם הקטן היה מתוק ונבון וסקרן כמו שילדים אמורים להיות.

אם מעשי בראש השנה הם סימן לבאות זה אומר שבשנה הבאה לא יהיה סקס וגם האהבה תהיה קשה ומרה ומכאיבה. לא יהיה זמן וכוח לכתיבה איכותית והמעט שאכתוב יהיה עלוב ועילג, וגם לסתם גלישה מענגת בין בלוגים לא יהיה לי ראש בגלל טרדות ועייפות וכאבי לב.

לעומת זאת עבודה גופנית מתישה מהסוג שכמה שלא ישלמו לך עליה זה תמיד ירגיש מעט מידי לעומת המאמץ שהשקעת תהיה בשפע.

לפחות ארוחת החג עם המשפוחה עברה בנועם יחסי למרות שמתחת לפני השטח הורגשו לחצים ומתחים וכעסים ישנים הרי שכמו אצל פולנים מנוסים הכל הודחק הוחבא וטושטש באוכל מצוין ובנימוסים ללא דופי.

תודה אימא שהבאת אותי עד הלום, להתראות בפסח.

רוזיקה

כשהייתי ילד הייתה לנו שכנה בשם רוזיקה. היא הייתה גברת רומניה עסיסית שאהבה לשתות ולעשן ולשמוע את השיר לילי מרלן בביצוע של מרלן דיטריך.

כל פעם שהיא הייתה שוב שמה את התקליט של מרלן דיטריך על הפטפון ומגבירה את הווליום אבא שלי היה נוהם "עוד פעם הרומנייה הזו עם השירים הנאציים שלה." אבל הוא אף פעם לא אמר לה כלום, רק רטן בשקט לאימא על המכשפה הרומנייה הזו ואימא הייתה אומרת לו שהיו לרוזיקה חיים קשים וסך הכל היא אישה טובה וצריך להיות סבלני איתה.

אבא לא היה סבלני איתה, הוא תיעב אותה בכל ליבו, ואולי אפילו קצת פחד ממנה, וכשגילו אצלי תמונות של גברים ערומים מתחת למזרון דבר ראשון הוא האשים את ההשפעה של רוזיקה למרות שבגיל 16 כבר כמעט שלא נכנסתי יותר אליה לדירה. חשבתי שאני כבר גדול מידי לשבת אצלה במטבח, לשמוע אותה מדברת עברית רומנית עם רינה הבת שלה שהיא קראה לה צ`זרינה, ולשמוע את הסיפורים שלה על בוקרשט ועל הבעלים שלה לשעבר.

היו לה כמה כאלה וכולם כאחד היו לפי דבריה כלומניקים שלא שווים שום דבר.

גברים הם דרעק, הייתה משננת לי, צובטת אותי בלחי, אומרת לי שיש לי פרצוף יפה ובאותה נשימה מוסיפה שכל גבר צריך לתלות על עץ מיד אחרי שהוא מתחיל להתגלח.

אני מניח שאף אחד לא יופתע לשמוע שרינה / צ`זרינה לא התחתנה מעולם. ואולי כן? רוזיקה נפטרה כשהייתי בצבא ומיד אחרי השבעה לתדהמת כל השכנים הבת שלה מכרה את הדירה על כל תכולתה -רהיטים מסולסלים מרופדי קטיפה צהבהבה וויטרינה עמוסה קריסטלים –ונעלמה מהשכונה לנצח.

הפעם הראשונה בחיי ששמעתי שיש דבר כזה - הומואים - הייתה במטבח של רוזיקה - חרסינה צבעונית על הקירות והמון פורמייקה לבנה מוקפת פסים צהובים – היא קראה בעיתון ידיעה על זלמן שושי ואחר כך נאנחה ואמרה שאלוהים שלה אוהב את כולם, גם את הפדרסטים המסכנים.

כששאלתי מה זה פדרסטים היא צחקה ואמרה שאשאל את אבא שלי.

הייתי רק בן שש או שבע, אבל כבר ידעתי מספיק כדי לא לשאול אותו על דברים כאלו. במקום זה הלכתי ושאלתי את אחי סמי שאף פעם לא כעס על הסקרנות שלי.

הוא צחק ואמר לי שהוא חושב שרוזיקה התכוונה לגברים שלא רוצים נשים כמו כולם אלא גברים אחרים, בקיצור הומואים.

חבל שנרי לא זכה לקצת חינוך אצל רוזיקה. נכון, היא שתתה יותר מידי יין (וגם וודקה וסליבוביץ) עישנה כמו קטר, שמעה שירים נאציים, לא הייתה פוליטקלי קורקט וגם על כשרות היא לא ממש שמרה, ואולי היא באמת הייתה קצת מכשפה (עובדה שאפילו אבא פחד ממנה מעט), אבל האלוהים שלה אהב את כולם בלי הבדל מה הם עשו במיטה.

למרות מה שאבא אמר עליה אני אהבתי את רוזיקה, היא ידעה כמה דברים על העולם בכלל ועל המין הגברי בפרט, ועכשיו כשאני כבר לא הילד שהייתי ואני מתגלח כבר שנים רבות אני נוכח לדעת שהיא צדקה – ברגע שגברים מתחילים להתגלח ומפסיקים להיות ילדים חמודים שאפשר לצבוט להם בלחי הם נעשים חרא!

מי יגן עלי?

אחרי שהוא נרדם סוף סוף הייתי כל כך נרגז ומתוח עד שהלכתי לעבוד בגינה. נכון, היה עוד חשוך קצת, אבל קריר ונחמד, ולמרות שחתכתי קצת יותר מידי את הגדר החיה העבודה הרגיעה אותי מאוד.

הייתי צריך משהו שירגיע אותי אחרי השיחה האיומה שהייתה לנו בלילה הראשון של השנה העברית החדשה. אני לא יודע למה אני נותן לשטויות שהוא אומר לפעמים להשפיע עלי כל פעם מחדש. הרי אני יודע איך הוא חוזר מארוחה משפחתית - הם שותים יותר מידי ותמיד רבים, וזה שבאותו יום הוא גם פגש חבר ללימודים שהספיק להתחתן ולהביא שני ילדים בטח לא עזר כלום.

מה שבאמת מרגיז אותי זה שאחרי שהוא שופך עלי הכל - כל הפחדים, הספקות, האיסורים הדתיים, המועקות המשפחתיות - הוא נרדם לו בשלווה ומשאיר אותי להתייסר בספקות הפרטיים שלי.

מה אתה חושב שאני? כרית האוויר הפרטית שלך? שאני אמור לספוג הכל ולהגן עליך? ומי יגן עלי? אני לא קיבלתי חינוך דתי? אני לא אוכל את עצמי כל הזמן בגלל החיים שאני חי?

גברים הם באמת דרעק!

2. כפרת עוונות

החלטתי לנצל את ההזדמנות של הימים שבין כסה לעשור כדי לספר ואולי לכפר על העוול שעשיתי לראשון שלי, ההוא שהעניק לי התחלה כל כך חלקה ונעימה בחיי כאדם בוגר.

במבט לאחור אולי עדיף שהכל היה הולך לי קשה וכואב יותר ואז לא הייתי זחוח ויהיר כל כך - יכול להיות שזה היה עדיף.

ואם אני כבר מטייל במורד סמטת הזיכרונות בואו נתחיל ממש ממש מהשאלה הראשונה שתמיד שואלים  – מתי ידעתי?

לא יודע. מתמיד אני חושב. פשוט ידעתי. זה היה תמיד חלק ממני וכבר בגיל צעיר מאוד התפעלתי מגברים. מגיל חמש מאז שחזרתי הביתה מבית סבא וסבתא גרתי בחדר אחד עם שני אחי הבוגרים שהיו בחורים מפותחים מאוד פיזית.

הם היו בטוחים מאוד בעצמם ובגבריות שלהם, נטולי כל רגש בושה ולגדול איתם היה כמו לגדול בבסיס צבאי. תמיד היו סביבי תמונות של בחורות ערומות, חוברות פורנו, קללות גסות, שיחות והערות בוטות מאוד על מין והרבה עירום גברי. כבר מגיל צעיר מאוד ידעתי הכל על אוננות ועל איך באים ילדים לעולם.

לא עזרו כל מאמציה של אימא, החדר שלנו תמיד הסריח מריח של גרביים מזיעות וזרע מהולים בריחות של דיאודורנטים ואפטר שייב גברי - חדר טיפוסי של בנים.

לא הייתי מהילדים הביישניים האלה שנדבקים לבנות, יודעים לבשל ולתפור, הולכים עם אימא לקנות לה בגדים ומחלקים הוראות לספר שלה. שיחקתי כדורגל, הלכתי מכות וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו גופי יפסיק להיות חלק ועדין ואראה כמו האחים הגדולים שלי.

ובכל זאת גם כשגבהתי וגידלתי שיער בכל המקומות הנכונים אף פעם לא הייתי בדיוק כמותם. מגיל צעיר מאוד לקיתי בתאוות קריאה בלתי מרוסנת והייתי חביבן של ספרניות ומורות לספרות בעוד שהם היו חזקים בלימודים ריאליים. בתיכון עשיתי חמש יחידות בספרות ובהיסטוריה ואילו בגרות במת` אין לי עד עצם היום הזה.

כשגילו אצלי בגיל שש עשרה את התמונות המרשיעות ההן היה קל לאחי לשכנע את ההורים שזה סתם שיגעון חולף ובעוד כמה חודשים הם יראו אותי רץ אחרי בנות כמו כולם.

הם האמינו כי לא נראיתי בכלל כמו שהיה אמור הומו להיראות לפי מה שהם ידעו על הומואים.

לשמחתם כשעליתי לכיתה י` פיתחתי לפתע עניין רציני מאוד בכדור סל וקראתי הרבה פחות מהרגיל. הם נרגעו והיו בטוחים שהכל בסדר איתי אבל הסיבה שמשכה אותי למשחק היפה והאלגנטי הזה הייתה בחור אחד שהתאהבתי בו כמו שאפשר להתאהב רק בגיל שש שערה המטופש.

רק אחרי כמעט שנתיים של אימונים כדור סל מפרכים והמון שעות מול המשחקים מכבי תל אביב בטלוויזיה (אנחנו מדברים על אמצע שנות התשעים) הבנתי סוף סוף שלא יעזור לי כלום, מושא אהבתי סטרייט לחלוטין ואם רק ינחש על מה חולם החבר הכי טוב שלו הוא יקיא עליו ויברח ממנו מהר ככל שישאו אותו רגליו.

זאת הייתה התפכחות איטית ומכאיבה מאוד שארכה חודשים רבים. הבחור שישב על ספסל בלשכת הגיוס ברח` חסן שוקרי בחיפה והמתין שיקראו לו להיבחן היה רשמית שבור לב ונחוש לא ליפול יותר למלכודת הזאת ששמה אהבה לגברים.

הלאה האהבה! מהיום רק סקס! החלטתי בזעם, נחוש להגיע לצבא כגבר מנוסה למרות שהיחידות שהציעו לי עד כה סקס היו הבנות הלא מושכות בעליל שלמדו איתי בבית ספר אורט (ועל המלחמות שהיו לי עד שהגעתי ללמוד בבית הספר החילוני הזה וגם זה בתנאי שאעשה חמש יחידות תנ"ך - קטן עלי - אספר בפעם אחרת).

ישבתי לי שם משמים ובודד ורק ספר דק מסדרת `תשעה נסיכים לאמבר` של ז`ילזני לארח לי חברה כשלמסדרון פסע בחור אחד, לא גבוה ולא רחב, ובעצם די צנום וגם ממושקף, אבל בעל עיניים בהירות, חיוך נעים והבעה נבונה על פניו הצרים. בדיוק ההפך מהבחור שהיה מושא תשוקותיי בשנתיים האחרונות.

הייתי אז בתחילת י"ב, כמעט בן שמונה עשרה (נשארתי עוד שנה בגן חובה בגלל שאני יליד נובמבר ואימא והגננת החליטו בעיצה אחת שבגיל חמש ושלושה רבעים אני לא בשל עדיין לכיתה א`) ולגואל - הבחור ששלח אלי חיוך מבויש ואכל אותי בעיניים - נראיתי (ככה הוא סיפר לי כמה חודשים אחר כך) כמו פסל של אל יווני שירד מהכן שלו, לבש ג`ינס וטריקו וישב להמתין לו בפתח לשכת הגיוס.

מבחינתי זה היה ברור לגמרי, לא תהיתי אפילו שנייה אחת אם גואל באמת הומו. ראיתי איך הוא מביט בי וידעתי.

ברור היה לי שהוא ביישן מכדי לפצוח בשיחה ואם אני אשתוק גם הוא ישתוק ורק יגניב לעברי מבטים חומדים ולכן התחלתי לדבר איתו ושנינו הופתענו הפתעה נעימה מאוד לגלות ששנינו חובבי קריאה, אוהבים ספרי מדע דמיוני, מוזיקת ג`ז וכדור סל.

"רק כצופה." אמר גואל בהתנצלות, "אני נמוך מידי לשחק." ואני מחיתי ואמרתי שמי שאוהב את המשחק הזה ונהנה ממנו צריך לשחק בשביל הכיף בלי להתחשב במה שרואים אצל המקצוענים בטלוויזיה.

הוא סיפר לי שהוא גר עם אימא שלו בלבד – "אבא עזב כשהייתי קטן." אמר ולא פירש - בקריה צפונית אחת, לא רחוקה ממקום מגורי, והייתה להם חצר עם כדור סל וביום חמישי יוקרן באולם הקולנוע לא רחוק מביתו סרט שהוא רוצה לראות.

 עוד לפני שנכנסנו לעשות את המבחן הפסיכוטכני כבר הייתה לי הזמנה לבוא אליו בסוף השבוע לשחק כדור סל וללכת לראות איתו את הסרט ואם ארצה גם להישאר לישון אצלו.

הוא סיים כמה דקות לפני (כרגיל המת` עיכבה אותי), המתין לי עד שאצא וליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי ברחוב הרצליה, מחמיץ באדישות את האוטובוס שלו (מס` 75) כדי לא להפסיד עוד כמה דקות במחיצתי.

שמתי לב לזה ונהניתי מאוד להיות הפעם זה שמחזרים אחריו ורוצים בקרבתו. זה המשיך להיות מצב העניינים ביני לבינו עד שנפרדנו סופית כמה שנים אחר כך כשהוא נסע להולנד לפגוש את אביו הנעדר ואני נכנסתי עוד פעם למיון ברמב"ם ואמרתי לאחות בקבלה שאני חושב שאני הולך למות.

אולי זה היה העונש שלי על היחס המחפיר שלי כלפיו, על הניצול שניצלתי את גופו הצעיר והבתולי ועל הסירוב האכזרי שלי לנשק אותו ולהגיד לו מילות חיבה?

לא יודע אם זה הולך ככה בחיים, אבל אין ספק שמגיע לי עונש על מה שעשיתי לו.

כמו שקבענו הגעתי לבית שלו ביום חמישי בערב. הוא המתין לי כמובן בתחנה (שנקראה חנניה על שם בעל הקיוסק שעמד מאחוריה) ומיד הלכנו יחד לראות את הסרט ששמו פרח מזיכרוני.

האולם שבו ישבנו היה כמעט ריק ואנחנו ישבנו בשורה האחורית בפינה נשענים בראשנו על הקיר. כשגיששתי אחרי ידו באפלולית הוא מסר לי אותה ברצון ונאנח כשהנחתי את כף ידו הלחה מהתרגשות על הבליטה שבקדמת מכנסי. כיום הייתי בטח לוקח אותו מיד לשירותים ומבצע בו את זממי, אבל אלו היו זמנים אחרים, זמני טרום אינטרנט ואז עדיין לא ידעתי שאנשים עושים דברים כאלו בשירותים.

חיכיתי בסבלנות עד להפסקה ושאלתי אותו אם חייבים לראות את הסרט עד הסוף ואם אימא שלו בבית.

"אימא בבית, אבל לא אכפת לה את מי אני מביא לחדר שלי." הוא אמר ושילב את אצבעותיו בשלי באומץ כי האולם כבר היה מואר למחצה

הלכנו אליו הביתה. בית קטן ומרובע, צבוע לבן עם גג רעפים אדומים דהויים וחצר קצת מוזנחת עם כמה עצי הדר מאובקים. למראה החצר שלו עלתה בזיכרוני החצר של בית סבא וסבתא - גן העדן האבוד שלי.

"אתה צריך לחפור צלחות סביב העצים האלו ולהשקות אותם, הם מתייבשים." אמרתי לגואל שהנהן פזור נפש ומשך אותי דרך הסלון החשוך לחדר שלו.

"אנחנו לא צריכים קונדום או משהו?" שאלתי כשהוא ניסה לנשק אותי על פי, דבר שכלל לא מצא חן בעיני. החלטתי שנשיקות בפה זה רק בשביל בחורות, גברים אמיתיים עושים רק סקס בלי שום שטויות וזהו.

"היית כבר עם מישהו?" הוא שאל במתיחות, ומה לא הייתי נותן כדי לחזור אחורה לרגע ההוא, לחבק אותו בחום, לנשק אותו טוב טוב ולהגיד שלא, שהוא הראשון, ושאני כל כך שמח שחיכיתי רק לו.

לחזור אחורה אי אפשר אבל לפחות לא שיקרתי לו. "לא. אף פעם לא זיינתי קודם." אמרתי בפשטות בוטה, מתעלם מהרעד שעבר בו כשהתבטאתי בגסות כזו.

"גם אני לא." הוא אמר מנסה לזרום איתי בלי לדעת שזה מה שהוא עושה כי עדיין לא המציאו את הביטוי הזה.

כיום לא הייתי מקבל את דבריו בלי היסוס, אבל מאחר ושנינו היינו רק בני שבע עשרה ואלו היו שנות התשעים, לפני עידן אטרף ודומיו, האמנו זה לזה ובלי שום שהיות התפשטנו, נשכבנו על המטה שלו שנראתה לי ענקית (מיטת השלושה רבעים הראשונה שראיתי מעודי) והתחלנו לחקור בהתלהבות זה את גופו של זה.

גואל היה נלהב ונמרץ ולא חסך במחמאות גם אחרי שהבין שנשיקות על הפה הוא לא יקבל ממני, וכשהצלחתי סוף סוף, אחרי כמה שעות סוערות של התמזמזות לוהטת, לחדור לגופו אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. ברור היה שהוא ממתין לתשובה זהה, אבל במקום זה שתקתי, נישקתי את עורפו ושאלתי אם אני מכאיב לו.

הוא אמר שלא, אבל ידעתי שהוא משקר. הוא רעד ונאנח וחרק בשיניו, וכשהכל נגמר הוא ברח לשירותים הפרטיים שלו שנפתחו מתוך חדר השינה (פרט שהרשים אותי מאוד. רק להורי היו שירותים פרטיים וגם זה רק בדירה החדשה שעברנו אליה לפני כמה חודשים. עד אז תמיד היה אצלנו תור בשירותים ותמיד היו צעקות בגלל זה) ושמעתי אותו בוכה שם חרש.

הייתי צריך לקום אליו ולנשק אותו סוף סוף על הפה כמו שהוא רצה, אבל הייתי עייף וקצת התביישתי. הסתפקתי בכך שניגבתי את עצמי בנגבונים לחים שעמדו על השידה ופשוט נרדמתי.

התעוררתי כמה שעות אחר כך כשהוא נכנס, מחייך ושקט, עם מגש עמוס לחמניות וקפה ובירך אותי בבוקר טוב.

אכלנו יחד ואחר כך יצאנו החוצה לחצר, שיחקנו קצת כדור סל ואני הראיתי לו איך חופרים צלחות לעצי הפרי ואחר כך נסענו קצת באופניים ברחבי הקריה היפיפייה שהוא גר בה שהייתה כולה גבעות גבעות ככה שרוב הזמן הלכנו עם האופניים ביד במקום לרכב עליהן ודיברנו המון על ספרים, ומוזיקה, ולימודים ותכניות לעתיד, ורק על מה שקרה בלילה לא דיברנו.

המשכנו להיפגש ככה, כשאני זה שבא אליו תמיד וישן אצלו, ועם הזמן הוא כבר לא חרק בשיניו ולא בכה אלא צעק בהתלהבות ונישק את כל גופי חוץ מאשר את פי, ושמע את התיאוריה המחוכמת שלי על סקס בין גברים שאין לו שום קשר לאהבה, ועוד כל מיני הבלים שאני לא זוכר בדיוק מה היה טיבם, אבל זוכר טוב את הבעת האכזבה והכאב על פניו כשפלטתי אותם לפניו בהתלהבות.

אחרי הגיוס המשכנו בקשר שלנו שהיה בעיקרו סקס מצידי ואהבה מצידו. הוא עשה מאמצים לשרת בבסיס סמוך לשלי בעוד שאני עשיתי מאמצים לזיין אחרים, וטיפש שחצן שכמוני אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה מפניו.

כל פעם הוא היה מצהיר שדי, נמאס לו, שהוא שונא אותי ולעולם לא ניפגש שוב, וכמה שבועות אחר כך היה מתקשר אלי ושואל מתי ניפגש. ככה זה נמשך עד שבחופשת השחרור שלי הוא עשה לי הפתעה ובא אלי הביתה עם מתנת שחרור וחיוך גדול וחרמני לספר לי שהוא ברגילה והוא נורא מתגעגע.

מאחר והייתי לבד בבית התחבקנו והמשכנו משם לחדר השינה שלי - אז כבר היה לי חדר שינה קטן משלי - ובלי לנעול את הדלת הסתערנו זה על זה. היינו כל כך נלהבים עד שלא שמענו את הורי נכנסים הביתה, ורק כשהם פתחו את הדלת בלי לדפוק קודם (כמה פעמים אמרתי לך אימא לדפוק לפני שאת נכנסת?) הבנו שאנחנו לא לבד.

הוא התלבש מהר והסתלק, ואני התלבשתי מהר ורבתי כהוגן עם הורי שרתחו מכעס ומבושה, ובטח גם היו מאוד מאוד נבוכים, אבל בגיל עשרים ואחת אחרי שלוש שנים כחובש קרבי בגולני לא הייתי מוכן לשמוע הטפות מוסר מאיש.

צעקתי עליהם בחזרה שהם צבועים ושנמאס לי מהם, אספתי את הבגדים שפרקתי רק אתמול בחזרה לצ`ימידאן הצבאי הישן שלי - ששירת עוד את אחי הגדול במג"ב - ועפתי משם.

לתימהוני גואל המתין לי בחוץ, עקבות של דמעות על פניו - הוא תמיד בכה בקלות רבה - והפציר בי לבוא איתו הביתה.

הייתי אצלו כמה ימים ואז הוא היה צריך לחזור לצבא. הוא לא רצה לחזור ולעזוב אותי והתחנן שאשאר לגור אצל אימא שלו (שמשום מה חיבבה אותי ולא התנגדה לכך) ובלילה האחרון שלנו יחד הוא אפילו הציע לדפוק נפקדות כדי להמשיך להיות איתי

אמרתי לו שיפסיק לקשקש שטויות, ושבין כה וכה אני רוצה לנסוע לגור בתל אביב. נמאס לי מהמקום המפגר הזה, אני רוצה להתחיל לחיות במקום תרבותי בלי כבלים של דעות קדומות ואני מקווה שהוא יצטרף אלי אחרי השחרור שלו.

עד שהוא השתחרר כבר הייתי עמוק בחרא ולא הייתה לו שום אפשרות להתקשר אלי או לדעת איפה אני נמצא.

במחשבה שנייה גם אני לא ידעתי בעצם איפה אני ולא הצלחתי ליצור קשר עם עצמי.

יצא שנפגשנו שוב רק כמה שנים אחר כך, בחול המועד פסח לפני שנתיים, כשהוא צץ פתאום בבנק, לבוש מדי מאבטח של ברינקס והפתיע אותי בעודי עומד בתור כמו אזרח מהוגן מהשורה.

הוא היה מופתע ומאוכזב מאוד לשמוע איך ביליתי בתל אביב ואיך נדבקתי באיידס, אבל התגבר על זה ונשארנו ידידים.

בקיץ שעבר כשנרי היה בחו"ל ורשמית לא היינו יחד עשיתי עם גואל את המילואים האחרונים שלי כחייל אמיתי וכמעט שחזרנו וכמעט שנסעתי איתו להולנד להיפגש עם אבא שלו שרצה לחדש איתו את הקשר.

בסוף זה לא הסתייע, גם כי הוא לא התגבר עדיין על האקס, וגם כי נרי העקשן לא הסכים לוותר עלי.

גואל חזר לחבר הקודם שלו ונסע להולנד בלעדי, ואני הלכתי למיון כדי להתפגר בשקט.

גואל עדיין בהולנד עם הבחור ההוא שמתייחס אליו עוד פחות יפה מכפי שאני עשיתי ולא מנשק אותו כמו שהוא אוהב, ואני עדיין חי עם נרי שאם אסרב לנשק אותו ואספר לו תיאוריות מופרכות על סקס ואהבה וגברים הוא יצחק צחוק גדול, יתנפל עלי וינשק אותי על אפי ועל חמתי וייהנה מזה מאוד, ויכאיב לי חזרה כל פעם שאני אכאיב לו, ויצעק עלי ויתרגז בלי חשש, ולא יוותר לי אף פעם, ותמיד תמיד יגיד את המילה האחרונה.

3. ימים נוראים

אחרי המריבה של ערב ראש השנה הוא לא היה במצב רוח מתאים, והאמת גם אני לא, ולמחרת בבוקר הוא היה עייף, ואחר כך לחוץ, ואחר כך... לא זוכר כבר, אבל פתאום עברו כבר שלושה ימים בלי סקס, והלילה כשניסיתי לחבק אותו סתם ככה כי היה קריר והיה לי נעים להתרפק על החמימות הקטיפתית של עורו הוא רטן שאני מציק לו, ברח מהמיטה וחזר רק בבוקר כדי לצחצח שיניים, להגיד לי שהוא לא יודע מתי הוא יחזור השבוע כי יש לו תורנויות וכל מיני עניינים וברח החוצה.

אז נכון שיחסית למה שהיה בתקופה הזו בשנה שעברה - הוא נעשה פתאום סטרייט והתאבזר בחברה בלונדינית נחמדה שתהלום את מעמדו החדש - זה לא כל כך נורא, ואני הרי יודע שהימים הנוראים משפיעים עליו ככה, ובכל זאת, שהוא לא ירצה סקס ויתאפק כל כך הרבה זמן?

זו בהחלט הפתעה ולא מהסוג הנחמד.

"מה איציק עצבני כזה היום?" שאלתי את שירי, המזכירה הנאמנה שלנו, ידידתי, אשת סודי והאישה הכי מצחיקה שאני מכיר (רומנייה כמובן).

היא רכנה לעברי, השביעה אותי לשמור בסוד כמוס את מה שתספר לי וגילתה לי שאשתו של איציק בהריון והיא צריכה ללדת כבר בנובמבר.

"אולי היא לא נותנת לו ובגלל זה הוא עצבני?" התפקעה מצחוק.

יפה, אשתו בהריון כבר מפברואר והוא שותק. כל הכבוד ליכולת האיפוק שלו, ובאמת שלא פלא שהוא עצבני כזה בזמן האחרון.

אני יורד לבית המלאכה, מהרהר בסוד שנגלה לי והנה אבא של ארקאדי - עוד סוג של פעם ראשונה בשבילי – ארקאדי, לא אבא שלו שהוא בעצם אביו החורג, אבל בן אדם נחמד מאוד והגון, ומגיע לו בן חורג פחות בעייתי מארקאדי, כמו שלי הגיע לעשות בפעם הראשונה סקס מאהבה עם בן אדם שהוא ... איך להגיד? כל אחד רק לא מישהו כמו ארקאדי היפה, המקסים, המכשף והמאוד מאוד מופרע.

"פולינק`ה." הוא שם יד ידידותית על כתפי ומספר לי בשמחה שקאדיצ`קה חזר הביתה לחגים ובטח יישאר בבית עד סוף החורף כי החורף באירופה קשה מידי בשבילו.

"אימא שלו בטח שמחה מאוד." אני אומר. אמנם הוא מופרע, לא מעט באשמתה, אבל בכל זאת זה בנה היחיד והיא קשורה אליו מאוד, "מה שלומו?"

"רזה מידי וגילח את כל התלתלים היפים שהיו לו, אבל חוץ מזה בסדר גמור. הוא שאל מה שלומך, להגיד לו לצלצל אליך?" הוא שואל, מנסה להישמע אגבי, אבל אני חש את החרדה בקולו.

"כן, בטח, שיצלצל. אני תמיד בבית." אני אומר באומץ, שואל את עצמי למה זה קורה לי דווקא עכשיו כשנרי במצב רוח מוזר ואנטי סקס כזה ומעדיף לנשק מזוזות ותפילין במקום אותי, נשבע שהפעם אני אתמודד איתו כמו שצריך ונחפז לספר לבוריס שארקאדי שוב בארץ שגם הוא יופתע קצת.

עושה פוזה גאה

אני מביא פה העתק מצונזר קלות ממכתב שכתבתי למישהו שאני מתכתב איתו לאחרונה. התחלתי להסביר לו למה אני מבין ולא כועס על בן זוגי שהתחרפן שוב עם פרוס החגים הבאים עלינו לטובה והופתעתי בעצמי מהדברים שיצאו בספונטאניות ממקלדתי.

אני מאוכזב מעצמי שככה אני חש חלק גדול מהזמן, אבל את האמת אי אפשר להסתיר – לעיתים קרובות מאוד אני חש תיעוב גדול מעצמי ומהחיים שלי וחרדה גדולה ממה שיביא לי העתיד.

אני יכול לכעוס כמו כולם על השטויות של הרמטכ"ל הטייס שלנו ושל טיפוסים מיושנים כמוהו, אבל עמוק בלב חלק גדול ממני מבין ואפילו מזדהה עם הדעות שלהם.

זו הסיבה האמיתית לדעתי למצב הנפשי הגופני והפיזי הלא בריא שלי ושל הרבה ממכרי. עצוב מאוד, אבל ככה זה.

דיברתי איתו כמו שאמרת ואולי עדיף שהייתי שותק. שוב הוא התחיל עם הקטע הזה שהומואים מגעילים אותו וסקס בן גברים זה גועל נפש. מידי פעם יש לו מן רגרסיות כאלו לדתיות הומופובית.

האמת, גם אני מרגיש לפעמים אותו דבר. אני רואה זוגות רגילים ברחוב מחזיקים ידיים ומתנשקים בלי בושה ואז אני חושב עלי ועליו ואני מתמלא בושה נוראית ורוצה למות.

לא יעזרו כל הדיבורים ומצעדי הגאווה.

זה משהו שהוטבע בי ובו בגיל צעיר מידי וקשה לנו להתנער מזה. לפעמים אני חושב שפעם כשלהיות הומו היה פשע ובושה היה קל יותר.

ידעת שזה לא בסדר וזה דבר מלוכלך שעושים מהר באיזה גן חשוך או סאונה טחובה או בית שימוש ציבורי מצחין ואחר כך הולכים מהר הביתה לאישה, מתרחצים וממשיכים להיות כמו כולם.

היום זה אחרת, היום צריך להיות גאים ומפגינים, לצאת מהארון ולספר לכולם, ולהתעקש לעצבן את כל העולם למרות שבשקט בלב אתה חושב כמו הרוב - הומואים הם סוטים מגעילים מלאי מחלות ואוי ואבוי אם הבן שלי יהיה כזה.

שנאה עצמית זו הבעיה הכי גרועה של ההומואים. בגלל זה המון מהקהילה שותים יותר מידי, משתמשים יותר מכולם בסמים ומעט מידי בקונדומים וחוגגים במסיבות כאילו אין מחר.

זה בגלל שבאמת אין להם מחר כי אין להם ילדים והם שמים זין על העתיד שלהם כי להיות הומו מבוגר ובודד זה גורל גרוע ממוות.

אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל היום זה ככה. גם כשאני מתנהג כאילו שהכל בסדר ואני שלם עם עצמי וגאה והכל אני קצת מציג הצגות ועושה פוזה בגלל לחץ חברתי וכי לא נעים.

מה שנקרא אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

4. עונת מעבר 

אור ירקרק

אני דוהר במהירות במעלה המדרגות לדירה של בוריס, מתפרץ פנימה ונופל בזרועותיו, מנסה להסביר, אבל כמו אז, בימים הראשונים להיכרותנו, רק בכי מתפרץ מתוכי.

"נו, דוצ`ינקה, די, מספיק." הוא אומר לי בבס רוסי חם וטופח על גבי, "די, נו, לא צריך לבכות, מספיק, תראה איזה הפתעה עשיתי לך." ומוביל אותי למיטה שלו.

אור שמש חורפי רך מסתנן מבעד לבד וילון ירוק ונופל על גופו הדק של ארקאדי. שערו בהיר מתולתל, עיניו כחולות רכות.

"התגעגעתי אליך רודי." הוא אומר, מושיט לי את ידיו, מחייך את חיוכו המוכר – חיוך של ילד שובב.

אני שוכב בין שניהם, ידיו של בוריס חמות וקשות, מעסות את עורפי וגבי, ארקאדי מלטף את שערותיי, מושך את ראשי אל פטמותיו. הן ורודות וקשות והחזה שלו לבן, חלק וקריר.

"עכשיו תנשק אותי פה." הוא דורש בנימה מתפנקת ומגיש לי את ישבנו המתוק.

בוריס אוחז במתני, מכוון אותי לחור הורוד והמפתה של ארקאדי, לוחץ אלי את הזין שלו. ידיו חולפות על כל גופי, מצליחות לגעת בי בכל מקום בבת אחת. הן מחוספסות וחזקות, קצת מכאיבות וקצת מנחמות. קולו עמוק, חמים, מהדהד בתוכי.

אני חודר ונחדר, אוהב ונאהב, רועד מרוב עונג בין שניהם, יודע שאני לא בסדר ואסור ככה, אבל זה כל כך טוב...

גומר בגניחה ומתעורר בבת אחת. אני מזיע, רטוב, מבויש. מאז שהייתי טירון בצבא לא קרה לי דבר כזה. הולך למקלחת ובלי להדליק את האור שוטף מעלי זיעה וזרע, דמעות של עונג ובושה, מרגיש איך הכל מבולבל בתוכי. ההקלה והעצב, הבדידות והכעס מעורבלים בי בפקעת שאי אפשר להתיר.

מחליף סדין וציפה וחוזר לשכב, שוב לבד.

קצב רצחני

הפעם הגיעו עם הניידים שני בחורים צעירים - אחד נמוך, רחב ושרירי, והשני דק גזרה, בעל פנים מתוקים, עיניים עגולות ותמות ולחיים ורודות. הם עבדו מהר כמו שדים נחושים לגמור משטח של 250 מכשירי נוקייה יוקרתיים בשעה, מה שחייב אותי לעבוד מהר וזריז.

סידרנו סרט נע מאורגן למופת. הרחב ישב ליד הלייזר, הילדון פתח קופסאות מימינו והגיש לו אותן, ואני עמדתי משמאלו, אספתי את המכשירים המסומנים, שמתי בשקית ניילון פעוטה, דחפתי לקופסא וסגרתי אותה.

כל חמש קופסאות נכנסו לתוך ארגז קרטון חום מסומן בבר קוד, ואוי ואבוי אם הקופסאות לא יחזרו לקרטון ממנו הוצאו.

אסור לעזוב את המשטחים עם הסחורה לרגע, ושתדעו שכל מכשיר כזה עולה בשוק ששת`אלפים ₪! זה לא סתם טלפון, זה גם מחשב, וגם מצלמה וגם קצת איפוד וגם וגם ... -נאום איציק שבא כל חצי שעה לבדוק שהכל בסדר ושוב הלך, משאיר אותי עם הצעירים הללו שלא ידעו לאות.

ידי חולפות בזריזות על הקופסא - לסגור, לשים בקרטון ומיד אחר כך הבאה בתור. על כל קופסא צבעונית יש פזל של תמונות ובכולן נראה אותו בחור צעיר במגוון תנוחות. הוא נאה, ספורטיבי, שערו גזוז קצר וחיוך של אני נחמד, סולידי, הגיוני ומסודר בחיים מרחף ללא הרף על שפתיו.

אני שואף בתענוג את ריח הקרטון הנקי והחדש העולה מהקופסאות - ריח של דברי דפוס החביב עלי מכל הבשמים בעולם - ולאט לאט מתכסות ידי בסימני שפשוף ובשריטות נייר זעירות ורגלי כבדות והולכות. לעמוד רצוף שלוש וארבע שעות על הרגלים זה לא צחוק, אבל אני מרוצה ולא מתלונן כי כל פעם שהצעיר ורוד הלחיים עם החיוך המתוק לוקח ממני ארגז מלא ומערים אותו על המשטח בחוץ הוא לוחץ את גופו אל גופי ועור זרועותיו השזופות מתחכך בשלי, ולפעמים הבל נשימתו פוגע בעורפי.

אני לא מכיר אותו, רוב הזמן אני עומד בגבי אליו אפילו את שמו אני לא זוכר בדיוק - מאור או דור או משהו דומה - אני לא יודע עליו כלום וגם לא רוצה לדעת, אבל אחרי כמה לילות וימים של בדידות עורי אסיר תודה על המגע האקראי של גופו הצעיר בגופי שנותן לי כוח להמשיך לעבוד בקצב הרצחני הזה.  

אישור הבד"ץ

שוב התעוררתי בארבע לפנות בוקר וידעתי שלא יעזור כלום, אני כבר לא אחזור לישון. הלכתי להכין לי משהו חם לשתות ומצאתי במשולש שבכיור יוגורט גמור וכפית פלסטיק חד פעמית מציצה ממנו.

לפני השינה הפעלתי את המדיח ורוקנתי את המשולש. מי אכל פה כשישנתי?

הולך לחדר האורחים והנה הוא, שוכב על הספה, איבריו מפותלים בתוך שמיכת הפיקה הדקה מידי לעונת המעבר, פניו כבושים בין הכרית לקיר.

בטח קר לו, אחרת הוא לא היה מקופל ככה. אני הולך לארון, שולף שמיכה ומביא לו. ברגע שאני פורש אותה עליו הוא מתעורר בבהלה.

"זה רק אני. חשבתי שאולי קר לך."

"אה, כן. תודה."

"רוצה שאני אשכב לידך ואחמם אותך? אולי תבוא למיטה לידי?"

הוא הופך את פניו לקיר. "לא תודה. אני מעדיף להיות לבד. לך לישון, אל תפריע לעצמך."

"אתה אכלת את היוגורט?"

"כן."

"למה בכפית פלסטיק?"

"ככה."

"אני מתאר לעצמי שגם הכפית וגם היוגורט באישור הבד"ץ?"

הוא שותק ורק זיע קל של כתפיו מתחת לשמיכה מעיד שהוא שמע את שאלתי. אני ממתין עוד רגע ואז חוזר למיטה הריקה שלי.

תכתוב לו

לאחרונה אני מתכתב עם בחור צעיר אחד שאני אכנה פה נון. הוא ממש צעיר - אני מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים - אבל הוא פיקח ואכפת לו ממני ומה ששובה את לבי במיוחד - הוא לא רוצה לדבר איתי בטלפון ואפילו לא במסנג`ר. רק במיילים.

ככה נוח לו וגם לי.

נפגשנו דרך הבלוגים שלנו והתחלנו להתכתב. אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים אישיים ומספרים דברים זה לזה. התלוננתי שביחסים שלי עם נרי תקעתי את עצמי בפוזה של המבוגר והחכם יותר, זה שמבין תמיד ומקבל הכל בשקט ולא נפגע מכלום ושקשה לי לדבר עם נרי ולספר לו כמה רע לי.

התבכיינתי לפני נון כמה נפגעתי מנרי בלילה ההוא כשבאתי לכסות אותו ופחות או יותר התחננתי שייתן לי לישון לידו כי עצוב לי לבד והוא דחה אותי. הרגשתי מושפל עד עפר כשהוא אמר במין קור כזה שהוא מעדיף להיות לבד כרגע. הוא גרם לי להרגיש כמו מטרד קטן וחסר חשיבות - איזה מלצר או זבן נודניק.

נון שהבין אותי יעץ לי לכתוב לנרי מכתב ולגלות לו את ליבי.

בקבוצת התמיכה סיפרתי להם על העצה של נון ועל המצב שנוצר אצלנו – הקור, הריחוק, ההרגשה שלי שהוא חוזר לכיוון הסטרייטי ושאני מגעיל אותו

במקום לרחם עלי ולהשתתף בצערי הם אמרו לי שאם לא הייתי שותף לרגשות שלו שלהיות הומו זה דבר מגעיל ושהקשר שלנו הוא בעצם דבר שלילי ומנוגד למוסר ולטבע לא הייתי נפגע עד כדי כך.

הדעה הזו דכדכה אותי כי אני יודע שיש בה קצת מהצדק. זה לא לגמרי ככה, אבל יש בזה משהו.

חזרתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב לנרי מכתב שיבהיר את רגשותיי.

נרי היקר

קשה לי מאוד עם מה שקורה ביני לבינך מאז שהחל חודש אלול. למרות שאני כידוע לך אפיקורס מוחלט הרי גם אני קיבלתי חינוך דתי ואני מבין לגמרי את הרגשות שלך ומנסה לכבד אותם, אבל אני לא מרגיש את אותו היחס מצידך.

השיא היה אתמול בלילה כשדחית אותי בקרירות מעליבה מאוד.

הלבנת את פני, אולי לא ברבים, אבל בהחלט פגעת בי וגרמת לי לחוש מושפל. לא אכפת לי כל כך הקטע עם האין סקס, אבל כואב לי שאתה לא מוכן אפילו לחבק אותי או לישון איתי. אתה גורם לי להרגיש טמא ומגעיל.

מה שווה כל השמירת כשרות שלך ואמירת הסליחות אם אתה פוגע באדם שאוהב אותך?

אני מרגיש שאתה הולך ומתרחק ממני ואני פוחד ומתגעגע.

הגעתי עד כאן במכתבי ובעודי יושב וחושב איך לסיים אותו נרי נכנס פתאום הביתה אחרי שאמר לי בבוקר שהוא נוסע להוריו בסוף השבוע ויישאר אצלם עד תום הצום.

התפלאתי מאוד, אבל הוא טען שפשוט לא הבנתי אותו כמו שצריך והוא מתכוון להיות איתי בסוף השבוע וללכת להורים שלו רק ביום כיפור עצמו.

"אני לא אוהב לישון אצלם. אני אלך אליהם ברגל ביום שני בבוקר ואהיה קצת עם אבא בבית כנסת ואחר כך אחזור הביתה." הפתיע אותי.

"אני כותב לך מכתב, רוצה לקרוא אותו מהמסך או להדפיס לך אותו?"

"בשביל מה מכתב? אני פה, תדבר איתי ישר."

אמרתי לו פחות או יותר מה שכתבתי במכתב ומיד פרץ ויכוח.

אני עושה פיל מכל זבוב, אני רגיש מידי ומתנהג כמו כוסית עם תסמונת קדם ויסתית. הוא סתם רצה להיות קצת לבד ואני מיד עושה מזה סיפור.

אני שונא שהוא עושה לי את זה - מבטל את הרגשות שלי ומסרב לדבר איתי בכנות.

"אי אפשר לדבר אתך." אני מתאכזב.

"אז תשתוק." הוא מתבדח, מחבק אותי ושואל אם יש מה לאכול, מתנהג כאילו הכל כרגיל ואני סתם עושה עניין משטויות.

אנחנו מכינים יחד אוכל. הוא עוזר לי, מסדר את השולחן, משבח את האוכל, מודה לי על המאמץ, מחמיא לי ברוב חן, שופך עלי המון קסם אישי וחביבות, ממש מחזר אחרי.

הוא עושה הכל כדי לשפר את מצב רוחי, הכל חוץ מלהודות שיש לנו בעיה.

אני נשאר חמוץ ולא מרוצה. יודע שזו הדרך שלו להתנצל ולפייס אותי ושכדי לרצות אותי הוא נשאר בבית (וגם כי הוא באמת חוטף קריזה מההורים שלו למרות שהוא אוהב אותם) אבל זה לא מספיק לי!

אני רוצה זו התנצלות מפורשת ממנו ואני רוצה שנדבר על הכל. סביבנו, תחת כל עץ רענן ותחנת טלוויזיה ורדיו רמה ואפילו בבלוגים כולם מבקשים סליחה אחד מהשני ועושים חשבונות נפש, רק הצדיק הנסתר שלי שפגע בי כל כך הרבה מאז שהתאהבתי בו (אידיוט שכמוני) שותק.

אני בדילמה בקטע הזה - אם אתה עושה סצנות ומחמיץ פנים עד שיבקשו ממך סליחה קרוב לוודאי שתקבל את שלך, אבל אז מה שווה כבר בקשת הסליחה הזו?

ומצד שני אם אני אחכה שהוא יתנצל מיוזמתו... המשיח יבוא קודם.

אולי אחרי מותי אני אזכה שהוא יבקש ממני סליחה? זה יכול היה להיות נחמד, חבל שאני לא אהיה בסביבה כדי לראות את זה.

פשוט תשכח מזה, אני אומר לעצמי כשאנחנו הולכים לשכב לנוח יחד במיטה, אתה יודע שהוא מרגיש שהגזים ושפגע בך ותסתפק בזה, לא כל דבר צריך להגיד בצורה מפורשת, הוא לא טיפוס שמתנצל וזהו.

ובכל זאת זה מציק לי. כשאני מרגיש שפגעתי בו אני מיד מבקש סליחה, למה הוא לא?

"מאוד נפגעתי כשאמרת שאתה מעדיף לא לישון איתי." אמרתי אחרי שלא יכולתי יותר לסבול את מראה גבו השותק, "אל תתפלא אם תגלה יום אחד שגם לי יש העדפות משלי."

"אני לא סובל שאתה עושה לי אולטימאטום." הוא מתרגז, "הסברתי לך שאני לא רוצה סקס עד יום כיפור. זה רק עוד שלושה ימים ואם לא טוב לך אז תלך."

"אתה לא מבין שלא הסקס מפריע לי אלא ההרגשה שאתה נותן לי שאני מטריד אותך בזה שאני צריך קצת יחס ממך?" אני מתרגז ומרגיש ששוב אני נחנק מדמעות של רחמים עצמיים ושונא את עצמי שאני כזה.

אולי הייתי צריך ללכת במקום להמשיך, אבל נשארתי ושוב היה לנו הויכוח הרגיל ושוב הוא ביקש שאני אהיה סבלני ואתן לו עוד זמן.

"נתתי לך כבר שנתיים מהחיים שלי ועדיין אתה נשמע כמו בחודש הראשון שלנו יחד. שום דבר לא השתנה. לא נמאס לך? כי לי נמאס."

הוא שותק, אני שותק ואז אני מתלונן שכואב לי הגב. עבדתי קשה בניקיון הבית ובחום הזה זה לא צחוק.

הוא שולף את המעסה מעץ שמישהו הביא לנו מרומניה ומנסה אותו עלי. זה יותר מדגדג ממעסה, אבל זה נחמד, ואחר כך אני מנסה עליו ולאט לאט שנינו נרגעים ואפילו צוחקים קצת יחד.

חבל שהוא נרדם לפני שהספקתי לבקש ממנו סליחה ומחילה כמו שנהוג לעשות לפני יום כיפור - עוד עיצה של נון, ידידי הצעיר והנבון.

אולי מחר אספיק לבקש סליחה ולתת לו חיבוק גדול.

5.  חסוך שלא יחסר

קמתי בבוקר והחלטתי די!!

אל תבזבזו את הייאוש אמר מישהו חכם כי עוד תצטרכו אותו.

אני יודע שעוד נכונו לי ניסיונות קשים בחיים ולא כדאי לי לבזבז את הייאוש שלי על מצבי רוחו ההפכפכים של בן זוגי הקריזיונר.

שיעשה מה שהוא רוצה – מהיום אני ממשיך בחיים שלי וזהו!

הלכתי להכין סלט שיצא לי טעים מאוד, וגם על חיתוך הבצל שגרם לי לדמוע - מה שגרם לי להתקף בכי קל - התגברתי בקלות.

אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. יש לנו בוגנוויליה לבנה שעלי הכותרת שלה נושרים עכשיו וכל הגינה מכוסה בתפרחת לבנה דמוית שלג שצריך לאסוף לפני שירד גשם וכל הלבן הזה יהפוך למין בוץ גועלי.

אני מגרף, אוסף, משקה את הורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה הזו - שבע בבוקר יום שבת - ואז טלפון!

אני רץ מהר הביתה, מספיק לענות כולי מתנשף וזה בוריס!

"אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני נרי."

"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."

"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך הכל - את הסיפור של חודש הסליחות והרחמים ואיך מאז ראש השנה הוא התחרפן וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי.

בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על נרי למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.

"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"

"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא ממשיך להתבדח, וככה אני מגלה שדניס - הג`ינג`י הקטן והערמומי - הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי מבוריס.

"יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. בוא לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."

"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."

"יותר טוב שתבוא ותבין לבד."

אני נפרד מנרי המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים ארקאדי שלי היפה, המקסים, נער החלומות שלי.

אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל - עיני התכלת היפות והעליזות שלו ריקות מכל הבעה.

אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה.

בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.

בוריס מבשל אוכל טעים מאוד - עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת - מאוד טעים. אנחנו יושבים לאכול ונורא נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. זה דבר נדיר בחיים שלי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, מעט מידי, אבל בכל זאת. לא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.

"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."

"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.

"אני יודע, כבר דיברנו על זה, אבל..."

"שום אבל, זה הגורל שלו ושום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."

"איך? הוא רק ילד אבוד."

"כולנו ילדים" אומר בוריס, "וכולנו אבודים" הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.

"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.

"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."

"שטויות. חוץ מזה שאני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."

"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי ואומר שאני מקשקש ושכל מי שרואה אותי ואת נרי יחד מבין שאנחנו שייכים זה לזה. "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."

"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך בוריס?"

"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי בשבילי, אני צריך מישהו כמו וולאדי שקרוב לי בגיל ושהוא לא עקשן כמוך. אני כבר סבא דוצ`ינקה, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."

"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה בן 28 בחודש הבא."

"עשרים ושתים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."

אני הולך הביתה ומוצא שם את נרי מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה.

"איפה הסיגריה?"

"היום שבת, אפיקורס שכמוך."

"יש משהו מעניין בעיתון?"

"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע  פולי יש משהו ש... טוב, אולי יותר טוב שאני ... זה לא כזה סיפור, אבל..."

"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."

"באמת? לא אכפת לך?" עכשיו הוא פגוע.

"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"

"אבל כרגע אמרת."

"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן ..."

"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."

"מיצי באמת? מתי?"

"אה... זהו, שהוא התקשר לפני שבוע."

"מלונדון?"

"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."

"ועכשיו נזכרת להגיד לי?"

"שכחתי, קורה, לא?"

הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי, הוא חשב שאני כועס עליו ולכן לא החזרתי לו טלפון.

"רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. נרי שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"

הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.

אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.

אני שמח לסכם שאחרי שהפסקתי לבזבז את הייאוש שלי על דברים שאי אפשר לשנות הייתה לי שבת מאוד מאוד מוצלחת ואני מקווה ששאר השבוע יימשך ככה

עכשיו, אחרי שהוא נרגע סוף סוף ונרדם, אני יכול לחזור שוב למחשב. למטה בזולה המסיבה בעיצומה ולפי קולות הצחוק מיצי (שבגללו הכל התחיל) חוגג במרץ בעוד אני יושב בחושך (כמה פולני מצידי) ומקליד.

הכל התחיל היום בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב.

"היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים הלבנים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"

"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון.

לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה - שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל נרי והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מנרי.

ממש דה ז`ה וו (או איך שלא כותבים את המילה הזו, אתם יודעים למה אני מתכוון), אבל רבותיי, ההיסטוריה אולי חוזרת אבל בכל פעם היא עולה יותר ביוקר, והפוסט הזה הוא הוכחה לזה, או שלא?

לא יודע.

6. לא יכול לחכות

תזכורת למי שלא עוקב אחרי הטלנובלה שלי - לקראת החגים בשנה שעברה נרי לקח פסק זמן ממני ועזב אותי לאנחות ככה שמה שקרה עם מיצי אז לא נחשב טכנית לבגידה (למרות שבהחלט הרגשתי בוגד, וגם סתם חרא כי ניצלתי את הקראש שהיה למיצי עלי בזמן שידעתי היטב שאני לא באמת רוצה אותו, אני עדיין רוצה את העיראקית המופרעת הזו שמטריפה אותי כבר שנתיים) השנה זה אחרת.

השנה נרי פה, אמנם לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, נעשה מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, הוא עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה.

דווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום.

עד הערב כבר התחלתי להבין איך מרגישה מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ונרי, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.

גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו.

ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי. רובם למען האמת בכלל לא יהודים.

כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום.

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אלך איתו לזולה לפחות לשעה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש קצת יותר נוח.

האמת, הבנתי אותו, היו שם המון בחורים חדשים והוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית.

נכון שיכולת הבעה זה לא בדיוק מה שחשוב במסיבות של ליאור, אבל בכל זאת הוא הרגיש קצת נבוך ושנינו ידענו שעל ליאור אי אפשר לסמוך שיהיה מארח מתחשב ויגרום לו לחוש נוח.

הבנתי אותו וירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה והוא מרגיש נוח ואז חזרתי למעלה לנרי, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי.

הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן הוא התחמק אפילו מחיבוק תמים היה  הלם אמיתי!

זה היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע איך זה מרגיש.

אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או אפילו הזדיינו אפילו לא מתחיל לתאר את מה שקרה. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די אבנר, מספיק, בבקשה תפסיק."

אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר, מרטיב לי את הבטן עם הזרע שלו. מיד אחר כך הוא הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן.

שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע.

ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה."

אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.

לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה.

התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה.

כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת. בלי שהוא יסביר ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו.

רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון בלי שנגיד משהו מפורש, וכמה זה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה.

באמת מוזר.

הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי בו רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי.

"אתה בטוח?" שאלתי אותו, "באמת בטוח? אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."

"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."

עם תשובה כזאת אף אחד לא יכול להתווכח. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." הוא ביקש ונשען עלי, שם את הראש שלו על הכתף שלי.

אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים שלו, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.

"סליחה שרגא." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."

"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."

"לא, בכלל לא הקשית. היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, בטח."

"פחדתי שתתחיל לשנוא אותי."

"הייתי קצת עצבני עליך, אבל עבר לי."

"בוא נסדר בחזרה את המיטה."

סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.

"עכשיו כבר מותר?"

"נו, די! תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.

"לא, הרי הבטחתי לך."

"אפילו לא עם בוריס?"

"עם אף אחד. אני רוצה רק אותך."

"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.

7. יום כיפור
בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה.

נרי התעורר וקרא לי לחדר השינה.

נכנסתי עם הקפה ביד.

"רוצה?"

"לא, אני אצום, אבל..." הוא מסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית.

ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז...

"אתה בטוח?"

"בוא כבר."

אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו...

"אני לא אתגלח." הוא מחליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.

"אז אולי כבר תשתה משהו?"

"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו.

"אפשר ללוות אותך?"

"אתה רוצה?"

"בטח. אני אלך אתך עד הגבול של הקריה, בסדר?"

אנחנו יוצאים והכלב של דני מלווה אותנו בדרכנו. חץ הוא כלב קטן ודי מכוער, אבל מלא מרץ. אין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל עם אחד מבני הבית. הוא כלב נבון מאוד ונובח רק על זרים. מכרים שבאים מידי פעם זוכים ממנו ליחס ידידותי. הוא סימן אותי, את דני ואת נרי, כבעלים שלו ורק איתנו הוא מוכן ללכת לטיול.

אני מודה שעד שהכרתי אותו לא ממש החזקתי מכלבים. חשבתי שהם טיפשים ומסריחים והעדפתי חתולים. אני עדיין אוהב חתולים, אבל יש משהו כובש לב בנאמנות הכלבית הזו. הצורה שבה הוא מביט בי במסירות, מנסה לנחש את רצונותיי, שמח להתרוצץ סביבי כשאני עובד בגינה ומאושר ללוות אותי לסופר.

אני נהנה לראות איך הוא עוקב אחרי בסבלנות לאורך המדפים, ממתין עד שאחליט מה לקנות ועומד בסבלנות יחד איתי בתור לקופה. הוא נהנה מהליטופים של ילדים קטנים שמחבבים אותו על שום קומתו הנמוכה, אבל לא מתפתה ללכת עם אף אחד.

למרות שהוא ידידותי לכולם הוא יודע למי הוא שייך באמת והוא לא מחליף נאמנויות.

הטיול הבוקר משמח אותו במיוחד כי נדיר ששנינו הולכים איתו יחד. הוא מדלג ביני לבין נרי, זנבו מכשכש בהתלהבות עצומה, רץ קצת קדימה, מפנה אלינו את ראשו, חוזר כאילו לזרז אותנו, מתעכב קצת מאחור להריח משהו ושוב דוהר קדימה, מרוצה מקצה אוזניו המתנפנפות ועד אחרונת השערות בזנבו הקטן.

אנחנו אף פעם לא קושרים אותו ברצועה כי הוא שונא קולרים ורצועות ותמיד מצליח להיפטר מהם. כשאנחנו בבית הוא נשאר בחצר למרות שהוא יכול להסתובב חופשי, אבל לטייל לבד לא מעניין אותו, הוא אוהב להסתובב רק איתנו.

"הוא כזה כלב נחמד." אומר נרי ומלטף אותו. "אנחנו צריכים לטייל איתו יותר, תראה כמה הוא אוהב טיולים."

"עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מבטיח, הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות וכבדות ומעין חולשה  "הגיע הזמן לחזור לכושר."

נרי לעומתי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש מסוג - יחסינו לאן - אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת.

"מצחיק איך הכלב הזה ישר קלט מי באמת הבוס בבית." אומר נרי, "למרות שהוא כאילו של דני, הוא נאמן רק לך."

"אבל הוא באמת של דני." אני מתפלא, "למרות שנדמה לי שהוא נאמן לכולנו."

"אם הוא יצטרך לבחור בן אדם אחד בטוח שהוא יבחר בך." מתעקש נרי, "הוא אוהב את דני, אבל הוא יודע שאתה בעל הבית. לכלבים יש חוש לדברים כאלו."

"זה בגלל שאני מטפל בו ודואג לתת לו אוכל ומים כל בוקר."

"זה לא רק בגלל האוכל. זה כי הוא מרגיש שאתה זה שאומר את המילה האחרונה."

"גם אתה מרגיש שאני זה שאומר את המילה האחרונה בבית? אני לא חושב שזה נכון נרי, תראה איך נתתי לך לעשות מה שרצית בקטע של יום כיפור למרות שאתה יודע מה אני חושב על זה."

"אני יודע, והלוואי והייתי יכול להיות כמוך  פולי" הוא נעשה מדוכדך. "אני כזה מושפע, אני כמו שבשבת."

"למה אתה מתכוון כמוני?"

"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."

כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי נרי?"

"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני מרגיש כזה ילד טיפש לידך  פולי"

"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלך שונה משלי וזה קשה יותר אצלך, אני יודע."

"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני... אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.

אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות. הוא מתיישב על גדר אבן אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי - הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.

נרי שקוע בניתוח עצמי מייסר שאינו רגיל אליו ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם ככה.

הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות.  חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב.

חיבוק ביני לבינו בנסיבות הללו הוא בלתי אפשרי.

בעוד נרי משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.

"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.

"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר נרי, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך  פולי"

אני מציין שאין קשר בין חוכמה לרגש ושלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל שייך לאנשים שמעדיפים לפעול ולא לנתח את עצמם.

"בקיצור, ילד טמבל ומושפע." הוא מסכם.

"לא טמבל וכבר לא ילד, אבל אתה בחור אימפולסיבי. לפעמים זה טוב ולפעמים רע. אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"

"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר פולי הרגשתי שאני מתחרפן עוד שנייה. אתה בטח היית מצליח להתאפק."

"אני לא הייתי מנסה בכלל להתחיל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."

"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני... אני עוד ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות  פולי הכל אמיתי, בגלל זה כולם כל כך מחזיקים ממך."

"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו. "איזה כולם?"

"כל מי שמכיר אותך. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב ובלי להתקשקש עם סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות וזמן לכולם."

לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.

8. מיצי

לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. אולי נרי רואה בי דוגמא ומופת לגבר, אבל אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות.

אני אוכל משהו, שותה המון וצונח מותש למיטה.

מתעורר לתדהמתי בצהרים ומגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הדי. וי. די. הטוב מוחרם לטובת הזולה והווידאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים של וולט דיסני.

"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס.

אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.

"נרי יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?"

אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה.

"בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל ... אתה יודע... זה תלוי במה שנרי ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.

מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין ו....

דני מתפרץ הביתה. יש לו כיפה וטלית והוא נרגש מאוד. השנה הוא צם והחזיק מעמד כל היום. בלילה הוא הסתובב עם חברים, חזר מוקדם, ישן עד הצהרים ואחר כך הלך לשמוע את כל נדרי. לאכזבתו האנשים בבית כנסת התחילו לריב מתי בדיוק נגמר הצום ואם יש שלושה כוכבים או לא.

"הם רבו ביום כיפור בבית כנסת?" אני מסרב להאמין למשמע אוזני.

"כן, היו קצת צעקות וויכוחים, אבל בסוף זה הסתדר ותקעו בשופר. מה יש לאכול?"

שלשתינו אוכלים יחד ארוחת ערב ואחרי שדני מסתלק נרי מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו.

הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא." 

במוצאי יום הכיפורים נרי חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג בסוף יום כיפור לחגוג ולעלוז וכמובן לשתות וזה לוקח זמן.

מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת... סיפור לא נעים.

מיצי עדיין נוטר לי על מה שהיה בשנה שעברה (ולמען מי שלא יודע אני שוב אתן תקציר מקוצר ביותר על הסיפור העתיק והמעייף הזה – בשנה שעברה קצת לפני החגים נרי עזב אותי בשביל בחורה, אבל בעצם דיברנו כל יום ושנינו ידענו שהוא אוהב אותי ואני אותו והכל עוד ניסיון שלו לחזור להיות סטרייט. בכמה ימים האלו שהוא לא היה בבית מיצי שפיתח בסתר קראש לי פחות או יותר נדחף לי למיטה והחליט שאנחנו יחד.)

אני מודה שלא הייתי בסדר בקטע הזה. זה לא היה הוגן מצידי לא להגיד את האמת - אני עדיין מאוד מאוהב באקס, אנחנו משוחחים כמה פעמים ביום ופעם פעמיים הוא גם קפץ הביתה לבקר אותי.

איך שלא מסתכלים על זה אני הרע בסיפור המסריח הזה, אבל יש נסיבות מקלות - הייתי פגוע בגלל הבגידה של נרי ופתאום בחור נחמד ומאוד מאוהב כמו מיצי נדחף לי כמעט בכוח למיטה - אז שאני אזרוק אותו?

אני לא קדוש, אני מודה.

כן, הייתי צריך להגיד ולהזהיר ואולי גם לסלק אותו. לא עשיתי את זה. שברתי לו את הלב ואני מצטער, אבל מצד שני, לפני שהוא היה איתי הוא היה ביישן וחסר ניסיון ובטוח שהוא הבחור הכי מכוער בעולם ואני לימדתי אותו כמה דברים והעליתי לו את הביטחון העצמי, וסך הכל זה קרה כבר לפני יותר משנה.

די כבר לטחון את הסיפור הזה!

נרי חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת ומצא אותי כועס ואת מיצי רותח... ממש לא אווירה לסקס.

בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו. האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו.

נרי אוהב שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה.

מה שבאמת קרה זה שנרי טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה מאוד ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי.

הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה כשרק התחלתי ללמד אותו איך לעשות את זה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו ושיחקתי לו עם הזין עד שהוא גמר ואחר כך ליוויתי אותו לחדר האורחים אמרתי לו לישון, הוא נרדם מיד לשמחתי ואני חזרתי לנרי שישן גם כן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם נרדמתי.

לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא עם כל הקטע הזה.

סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות.

קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי.

כתבתי על הסיבוך שלי ושל מיצי כבר כמה וכמה פעמים וזה לא משתפר, אולי אפילו להפך. כל הנושא של הקראש המטורף שהיה למיצי עלי די מביך אותי והייתי רוצה לשים את הנושא הזה מאחורי. למרות שסך הכל אני מחבב אותו ורוחש לו אך טוב צריך להכיר בכך שהוא בחור לא לגמרי יציב נפשית וכל מגע שלי איתו נגמר בעגמת נפש.

9. פאדיחות

עבדתי היום קשה מאוד בהדבקת תוויות. זה כרוך בסחיבת ארגזי קופסאות צבע מפה לשם והמון התעסקות עם מדבקות ושטויות. לילי עבדה איתי ולימדתי אותה איך להכין תוויות ואיך למלא את הפרטים וכל זה.

יש תאריך תפוגה ותאריך יצור ומספר קטלוגי. המון בלבול מוח. היא פיקחית והבינה הכל אבל היא בחורה ואי אפשר לתת לה לסחוב לבד ארגזי קופסאות צבע.

כדי לזרז את העבודה איציק ביקש ממני לקרוא לאחת הבנות בגרפיקה שתבוא לעזור עם ההדבקה כי הוא היה עסוק.

"לך אתה," הוא אמר, "כי לך הן לא אומרות לא, לי הן תמיד עושות פרצופים."

בטח! כי הוא אנטיפת ובמקום לבקש יפה הוא מנחית פקודות, ככה אי אפשר להשיג כלום מאף אחד, בטח שלא מבנות.

אחד הקליינטים שבא לברר משהו שמע אותו, צחק ואמר שאם הוא רוצה להצליח בחיים הוא צריך ללמוד ממני איך לדבר עם בחורות - או משהו בנוסח כזה - ואיציק התרגז טיפה ואמר לקליינט שאני אולי יודע להתחנף לבנות יותר טוב ממנו, אבל מה זה עוזר לי אם אני הומו?

בקיצור, הוציא אותי מהארון. לא אכפת לי. אני לא ממש עושה מזה שאני הומו סוד, אבל הטיפוס ההוא – בן אדם בן חמישים בערך שמכיר אותי כבר כמה שנים - לא ידע את נפשו מתימהון.

חבל שלא ראיתם איזה מבטים הוא תקע בי!  

הוא לא הצליח לבטא את המילה הומו משום מה אז הוא שאל כמה וכמה פעמים אם זה נכון שאני באמת כזה?

ואיך זה יכול להיות שבחור כל כך נחמד שנראה לגמרי בסדר הוא כזה? ואולי כדאי שבכל זאת אני אנסה להשתנות ולהפסיק להיות כזה כי אין דבר טוב יותר מבחורות.

הוא נשמע כל כך נרעש ועצוב, אפשר היה לחשוב שאמרתי לו שאני עומד למות בעוד שבוע.

הייתי צריך להגיד לו שאם הייתי יכול הייתי מיד מפסיק להיות כזה, אבל הייתי נבוך מידי. רק חייכתי בנימוס ושתקתי, מתאפק לא ללכת לאיזה פינה ולדפוק את הראש בקיר מהפאדיחה.

אם הוא גם היה יודע שאני גם נשא הוא בטח היה מתפחלץ.

המעמד המביך הזה הזכיר לי את בושות שהיו לי לפני כמה ימים כשהלכתי עם דני ואחותו הקטנה ואימא שלהם לקנות להם נעלי חורף.

המוכרת הייתה משוכנעת שאליס אישתי ושהקטנה הבת שלנו. רק דני בלבל אותה, הוא כבר מזמן לא קורא לאליס אימא, אבל בכל זאת היא הבינה שהוא קרוב משפחה שלנו, אולי היא חשבה שהוא אחיין או אולי בן מנישואים קודמים של אליס?

ראיתי איך היא מעבירה מבט מאחד לשני, מנסה להבין מה הסיפור המשפחתי שלנו.

אחר כך הקטנה, בת שנה ומשהו סך הכל - ניסתה להגיד  פולי והסתומה הזו תיקנה אותה במתיקות – "לא חמודה, תגידי א ב א !"

דני נחנק מרוב צחוק ואני רציתי לקבור את עצמי מתחת לערמת כפכפים במחירי סוף עונה.

משום מה תמיד קורות לי פאדיחות בחנויות נעלים ואני לא לומד לקח והולך לשם כל פעם מחדש.

שיא הנאחס

כל פעם אני שובר את שיאי הנאחס של עצמי, אבל יום רביעי המסוים הזה ייזכר אצלי לדיראון עולם.

הוא התחיל דווקא נחמד. הורדתי את נרי בצומת ונפרדתי ממנו לשלום בחמימות מיוחדת כי הלילה הוא צריך להישאר בבסיס ומשם המשכתי לעבודה.

החניתי את הרכב, אמרתי שלום לזמבורה שלבש כובע בד מוזר, מעוך כזה, שלא השתלב יפה עם הגורמטים שלו, אבל אל תצפו ממני להעיר לו הערות בנושאי אופנה. הבן אדם גבוה ממני בראש וכבד בעשרים ק"ג. שילבש מה בראש שלו, אני שותק.

ליד פתח בית המלאכה עמדה משאית מוכרת ולידה חנו שתי גברות בבלונד מחומצן. ראיתי אותן וליבי שקע בקרבי.

אשר יגורתי בא לי - על הבוקר עלי להתמודד בשני משטחים עמוסים לעייפה בקופסאות ניידים מלווים בשני גברות סובייטיות עשויות ללא חת.

אם נותרה עוד מעט תקווה בליבי שאולי... ושמא... הרי אני לא הבן אדם היחיד בבית המלאכה, יש עוד עובדים, לא?

הייתי מת.

פרידה בקארה פלטינה ובקול האלט המעושן שלה, וילנה בג`ינס שחוק, הדוק על עכוזה הרחב ובקוקו אפרוחי תפוס בקליפס עמדו והמתינו רק לי שאעזור לנהג לפרוק אלף ניידים שהמתינו בקוצר רוח ללוגו רבנים שלהם.

"הן מסמנות ואתה פותח להן!" פקד איציק, "לא לערבב בין קופסאות! לא לפסול מכשירים! לא לפשל! ומה זה המזגן הזה שבקושי מקרר?" התנפל על השלט של המזגן, כיוון אותו לקור ארקטי - תמיד חם לשמן הזה – והלך.

כל אחת מהן התרווחה לה כנסיכה רוסייה על כסא מרופד והחלה לסמן ניידים בהינף אצבע קליל בעוד אני מתרוצץ בין השתיים, פותח קופסאות, סוגר ארגזים, מביא ומחזיר, הלוך ושוב, שוב והלוך, וכל הזמן המזגן מקפיא את עצמותיי וגלגל"ץ טוחן לי במוח בתוך חדר הלייזר, בעוד שרדיו חיפה המאוס עושה כמיטב יכולתו לערער את מה שנותר משלוות רוחי מחוץ לחדר הלייזר, ואם לא די בכך היו היום ריתוכים והרעש והריח ... שלא תדעו מצרות.

הבנות שישבו להן בפנים לא הרגישו כלום, אבל אני נחנקתי אט אט ואז הופיע איציק! הודיע שהוא חייב לערבב צבע, התלונן שנורא חם לו, הגביר עוד יותר את עצמת המזגן ופתח את מיכל הטינר.

כולנו, (חוץ ממנו שפיתח חסינות על אנושית לריח הנוראי) התחלנו להשתעל ולהיחנק אך לשווא צריך לערבב צבע וזה חשוב יותר מהריאות שלנו.

מתי כבר יעבירו את הלייזר לחדר החדש לכל הרוחות?

אחסוך לכם בתיאור הזוועה, סוף סוף הוא הלך ואז התחלתי להתעטש. אחרי העיטוש העשירי הפסיקו להגיד לי לבריאות, ואחרי העיטוש העשרים ומשהו התחילו להביט בי במבטים משונים.

זה הטריד אותי מעט, אבל אחר כך באה עוד סדרת עיטושים מהדהדים ושום דבר חוץ מכאב הראש הנורא שנחת עלי כבר לא הטריד אותי יותר. אפילו לאכול כבר לא היה לי כוח, ולכן התנדבתי לשבת ולשמור על הניידים הדפוקים של הדוסים כשהשאר הלכו לאכול.

כאילו שמישהו יגנוב מכשיר כזה עילג שאין בו מצלמה או אינטרנט?

מה הם צריכים כל כך הרבה מכשירים עם הלוגו רבנים המפגר הזה? אולי הם שולחים אותם לדוסים בכל רחבי העולם?

מכשיר מוסרי ומשעמם לאללה - מתנה מארץ הקודש!

בשעה שתיים נמאס לסגן לראות את פרצופי האומלל והוא שלח את אחת הבנות מהגרפיקה להחליף אותי.

דידיתי הביתה בשארית כוחותיי והחלטתי שאני חייב לאכול משהו.

הוצאתי מחבת עם רוטב בשר, שפכתי לתוכו שאריות של מקרוני וניסיתי לחמם הכל ביחד.

התחמם, אבל גם נשרף.

מיואש הלכתי להתרחץ. יצאתי מהמקלחת מעודד קצת יותר, אבל רעב. בעדה שלנו נהוג כשרעבים לאכול מה שיש - אכלתי מקרוני שרופים עם רוטב בשר קר וזחלתי למחשב רק כדי לגלות שסאת ייסוריי היום לא תמה.

אולי זה העונש שלי על שהיום בבוקר התגנבתי מהמיטה לפני שנרי התעורר - מה שהוא לא ידע לא יזיק לו - ושלחתי מכתב לידיד שלי ששמו נגיד נון. במכתבי התלוננתי על מעלליו של ידיד אחר ששמו נניח פלא.

משום מה, בטח כי הייתי עוד מנומנם, שלחתי את המכתב על פלא לפלא עצמו. הוא לא אהב כלל לשמוע מה אני מספר עליו לאדם אחר למרות ששמרתי את שמו בסוד ולא כתבתי שם שום דבר שלא אמרתי לו כבר מאה פעם.

בכל זאת, תסכימו איתי שזו הייתה פאדיחה אדירה אפילו בשביל אחד כמוני.

התנצלתי, ביקשתי סליחה, ניסיתי להסביר, אך לשווא.

עכשיו נון חושב שאני מפגר שמנסה לבשל מקרונים במחבת כי עוד לא גילו לו שיש סירים בעולם ופלא ... יותר טוב שלא תדעו מה דעתו עלי.

אני הולך לשכב במיטה ולחכות שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי.

10. פנים מוכרות במראה

כשהוא התקשר בצהרים הייתי מופתע שכבר הגיעה השעה אחת. הוגליתי לחדר הלייזר החדש עם ערמה ענקית של קופסאות מדללים שצריך להדביק להם תוויות והייתי סגור שעות בחדר ריק מרהיטים חוץ מכסא אחד שגררתי לשם והפיילה של הצבעים. אני לא הולך עם שעון והנייד שלי היה מונח רחוק ממני מחשש שיירטב. אפילו רדיו לא היה איתי.

בלי כל האביזרים האלו איבדתי את תחושת הזמן.

מצד אחד היה טוב כי הייתי לבד, בשקט, רחוק מהרעש והמהומה של בית המלאכה. מצד שני הייתי תקוע עם עבודה משעממת ומרגיזה ורק איציק קפץ כל כמה זמן לביקור כדי להשגיח עלי ולזרוק לי עוד עקיצה ועוד עלבון מוסווים כהוראות מיותרות.

חלק מהמדללים הגיעו עם תוויות מקוריות של היצרן – אי אפשר להתווכח עם הגרמנים האלו שלא צריך את התוויות המעפניות שלהן – ולכן הייתי צריך להשרות אותן בפיילה עם מים עד שהדבק ימס ואז לנגב היטב (להקפיד לייבש כל טיפה, אחרת הפח הדקיק והזול יחליד) ולהדביק את התוויות שלנו.

צריך לרשום את סוג המדלל על הקופסא, לשים לב לתאריך תפוגה שיהיה תואם לסדרה של המדללים - ניג`וס אמיתי.

עבדתי על אוטומט והראש כל הזמן טוחן עלבונות ומרמורים. מילא ההערות הנבזיות והקטנוניות של איציק שתמיד עולה על גדותיו לקראת סוף השבוע, בעיקר כשיש לו יותר מידי עבודה בלייזר, אבל הצלחתי לריב גם עם נרי והפעם באמת לא הייתי אשם בכלום.

הוא התקשר אתמול בלילה בדיוק כשישבתי לנסח מכתב נרגש לפלא ששוב התפייס איתי - עד לברוגז הבא - ושוחחנו קצת, ואז שמעתי מישהו ברקע קורא לו ואמרתי, "אני רואה שאתה עסוק אז לילה טוב."

נרי קיבל את הרושם שאני מנסה להיפטר ממנו, התרגז ושאל אם החברים שלי מהאינטרנט לא יכולים לחכות עוד קצת, ולמה הם חשובים יותר ממנו.

"אבל... אבל..." התחלתי לגמגם וכמו תמיד דווקא כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי אני נשמע אשם במיוחד.

"טוב, אז אם אתה עסוק כל כך," המשיך נרי להפליג בזעמו, "לילה טוב." וניתק.

לא ישנתי טוב באותו לילה. גם כי נעלבתי - למרות שאני יודע שחלק גדול מהכעס שהוא שופך עלי נובע מהתסכול שלו על העבודה הקשה והמרגיזה שהפילו עליו ושעליו לבצע על אפו וחמותו כדי להגיע לקורס קצינים הנכסף - וגם כי כאב לי.

לא, לא הלב, או האגו, או משהו רוחני כזה. פשוט כאב לי. לאחרונה כל הגוף כואב לי נורא. בעיקר הרגלים והידיים – זו תופעת לוואי של התרופה החדשה שאני לוקח.

יותר אין לי בחילות וכאבי בטן, אבל יש לי כאבי שרירים. הדבר היחיד אני יכול לעשות זה לקחת כדור נגד כאבים כל ארבע שעות ולהתפלל שזו תופעת לוואי זמנית בלבד. בדרך כלל הכאבים הללו עוברים אחרי כמה שבועות, מקסימום חודשים.

צריך להיות סבלני.

בצהרים הוא התקשר כמו תמיד, כאילו לא רבנו, ושאל מה דעתי ללכת איתו למסעדה של גולן - המסעדה לא של גולן אלא של דוד שלו, הוא רק עובד שם כטבח, אבל אנחנו קוראים לה המסעדה של גולן.

"אתה בטכני?" אני מתמלא שמחה.

"כן, ורציתי להזמין אותך עוד אתמול בלילה, אבל כל כך בער לך לחזור למחשב..."

"זה פשוט לא נכון. שמעתי שקוראים לך ולא רציתי להפריע."

"טוב, לא חשוב. בוא ניפגש שם ונחגוג את יום השנה שלנו היום."

"היום?"

"כן, היום. למה לא? 5.10 זה תאריך טוב, לא?"

"תאריך מצוין, ואולי אפילו נכון."

"אז סגרנו על 5.10 ואם לא היית מוחק כל כך מהר את הבלוג שלך אז..."

"נו, די כבר עם זה. מספיק. קבענו בשתיים ומשהו במסעדה של גולן?"

"קבענו."

הגעתי כרגיל בזמן והוא כרגיל איחר. העבודה שהוא עוסק בה מאז חזר מהקריה מחייבת אותו להתרוצץ בין כמה בסיסים ולהיות זמין כל הזמן. הוא לחוץ, מתוח, עצבני, קצת ממורמר כי לא ידע שזה יהיה כל כך תובעני, עייף כל הזמן, מעשן יותר מידי ומוציא את העצבים עלי. אני משתדל לא לקחת את זה באופן אישי, לא תמיד מצליח, אבל משתדל.

אחרי שאמרתי שלום לגולן הלכתי לשירותים. היינו במסעדה הזו כמה פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי ללכת לשירותים. הם גדולים, נקיים, מוארים היטב, מצופים קרמיקה בהירה המשקפת את אור השמש החודר דרך קיר לבני זכוכית.

בין הכיורים תלויה מראה ארוכה ובלי הכנה מראש קופצת מולי דמותי. לרגע לא זיהיתי את הזר הזה, חמור הסבר, קצוץ השער, שבגדיו תלויים עליו ברישול ופיו מכווץ במורת רוח זועפת כאילו נגס לימון.

קירבתי את פני לראי ובאור הצהרים החריף יכולתי להבחין בקווים הדקים שחרט הזמן סביב עיני ובמצחי. אם אחיה מספיק זמן הם יהפכו לקמטים שאפשר יהיה להבחין בהם גם באור קלוש יותר.

עוד שני קמטים ממסגרים את פי - אותם קמטים בדיוק חרוצים גם בעורה של אימא, מונעים ממני להתעלם מהדמיון בין פני לפניה.

גם ההבעה שלובשות פני ברגעים שאני לא משגיח עליהן היטב - הבעה מופתעת של אכזבה לא מנוחמת - מוכרת לי היטב מפניהן של אימא של דודתי ושל אחותי.

אני שונא את הפנים שלי שדומות כל כך לפניהן של נשות המשפחה ואת הקלות הזו שבה אני מזדהה עם הרגשות שלהן, מבין בדיוק על מה הן מדברות כשהן משוחחות בשקט במטבח על הילדים, הבעלים, הקניות והבישולים. מרכלות קצת, מקטרות קצת ומשתתקות כשגבר מתקרב.

מבין ושונא את היכולת הזו שלי, מתכחש לה, נאבק בה. שנים הרגשת