1. זה לא אתה זה אני

אם חשבתי שסיסי יפתור את הבעיה המציקה לי לאחרונה טעיתי.

היום הוא צץ פתאום בבית לבד, בלי סיסי שנשאר בבסיס והתעקש לנתק אותי מהמחשב – מפלטי היחיד בימים האחרונים.

"למה סיסי לא בא איתך?"

"די כבר איתו! התאהבת בו או משהו?" הוא רוטן, נשכב על המיטה ומביט בי במבט הלח והלוהט הזה שפעם היה גורם לי להפסיק לעשות מה שלא יהיה ולהצטרף אליו והיום ... היום הוא עושה לי דברים אחרים לגמרי.

הוא רואה את הבעת חוסר הרצון על פני ומתעצב ואני מתמלא בושה. אני מאכזב אותו ואת עצמי ואני לא יודע איך לתקן.

בכל זאת אני מניח למחשב ובא ונשכב לצידו, ושואל אם הוא רב עם סיסי.

"לא, בטח שלא, אבל ... הוא לא אתה. מרגיז אותי שאתה מנסה ... אתה עוד אוהב אותי בכלל?"

"כן חמוד, מאוד."

"אז למה?" ידו מרפרפת בין רגלי ושבה מאוכזבת.

אני נאנח ומודה שאין לי מושג.

"אתה עוד זוכר איך היינו פעם?" הוא שואל, מביט בי בדאגה.

כן אני זוכר אבל... לא יודע מה קרה לי חמוד, מאז המלחמה אני פשוט... אל תיקח ללב, זו לא אתה, זה אני."

הוא לא משתכנע ושואל שוב אם יש לי משהו אחר, אם התאהבתי בבחור הזה שאני מתכתב איתו וצוחק מהציורים ומהבלוג שלו.

"זו רק אהבה וירטואלית." אני מבטיח, ושוב מתנצל.

מאוד לא נעים לי ועצוב לי, אבל יש דברים שאי אפשר לזייף.

הוא לא מאמין לי ושואל אם זה בגלל שהוא היה גם עם אחרים.

"לא, באמת שלא, הרי דיברנו על זה שאתה ... הסכמנו שזה בסדר. תראה, אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, הכל באשמתי." אני מנסה להרגיע אותו.

בפעמים הראשונות הוא עוד האמין לי, אבל זה כבר נמשך מעל ומעבר וכמה אפשר...?

אני נבוך מאוד ומבויש וכמו תמיד כשאני לא יודע מה לעשות אני מגייס את הספרות לעזרה.

"קראת את `וזרח השמש` של המינגווי?"

"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." הוא ממשיך את הפסוק בלי היסוס, אבל אין לו מושג על איזה ספר מדובר.

כמה אופייני לו שאת קוהלת הוא מסוגל לצטט בקלות, אבל מעולם לא טרח לקרוא את המינגווי הקשיש והטוב.

"מסופר שם על אחד שגם הוא לא יכול למרות שהבחורה שמאוהבת בו מאוד רוצה."

"למה? הוא הומו?"

"לא. האמת שזה לא ברור כל כך, אבל הוא פשוט לא יכול. כל מה שהסופר מגלה לנו זה שהוא היה במלחמה."

"איזה מלחמה?"

"מלחמת העולם הראשונה."

"אולי הוא בהלם קרב?"

"אולי, זה לא מוסבר, וזה לא משנה בעצם. העובדה היא שהוא יצא דפוק מהמלחמה ולא יכול לזיין למרות שהוא אוהב אותה."

"אז מה היא עושה?"

"מזדיינת עם אחרים, מה עוד היא יכולה לעשות?"

הוא שותק, מזעיף פנים. "והוא יודע על זה?"

"בטח, הם כולם חבורה אחת כזו של חברים שנוסעים יחד לספרד לראות מלחמות שוורים ויש לה שם רומן עם איזה מטדור."

"וכל הזמן היא בעצם רוצה אותו והוא אותה, אבל זה לא הולך?"

"כן, פחות או יותר."

"חרא של סיפור." הוא פולט בזעף, "בטח גם ארוך נורא."

"האמת שלא, `למי צלצלו הפעמונים` ארוך יותר."

"נו, ומה הסוף? הם מוצאים איזה פתרון? ויאגרה? משהו?"

"עוד לא המציאו אז את הויאגרה."

אז שישתכרו או ייקחו סמים, כשאתה מסטול מחשיש הכל אצלך בסדר."

"זה לא בסדר להיות מסטול כל פעם שרוצים ללכת למיטה, ויום אחר כך אני מרגיש חרא ובקושי זז. גם בסיפור הם שותים המון, אבל זה לא עוזר."

הוא מתהפך בגבו אלי ומודיע לי שהוא לא אוהב את הסיפור הדפוק הזה.

אני טומן את פני בתלתלים שעל עורפו ואומר שגם אני בעצם כבר לא כל כך אוהב את `וזרח השמש` כמו שאהבתי פעם, אבל זה מה יש.

"אני יודע." הוא אומר, מסתובב, מחבק אותי חזק, מנשק אותי ושואל אם הגיבורים של הסיפור לפחות ישנו יחד.

"עד כמה שזכור לי אז לא, הם היו רק ידידים ודי."

"נשים." הוא אומר בזעף, "מה הן מבינות?" ומושך את ראשי אל חיקו.

אחר כך הוא נרדם בזרועותיי, עייף ומחייך.

אני ממשיך לשכב ער כל הלילה, חושב ודואג, מעלעל שוב ושוב בזיכרונותיי הישנים וחסרי התועלת, ממתין עד שהשמש שוב תזרח.

בלוגוספירה

הבעיה עם בלוגים היא שעם הזמן אתה מתחיל לפתח יחסי ידידות עם המגיבים שלך ואתה מתחיל לחשוש מהתגובות שלהם.

פתאום הם כבר לא סתם ניקים תמהוניים אלא בני אדם שכותבים לך מיילים, ולפעמים גם מדברים אתך בטלפון, או אפילו באים לפגוש אותך, ואתה יודע שדברים מסוימים שתעשה יזעזעו אותם או יעציבו אותם, או אפילו יגרמו להם גועל.

אני מנסה לשלוט בהתמוססות הגבולות בין הוירטואליה לעולם האמיתי ולקבוע חוקים נוקשים של אין טלפונים, ואין פגישות ואין מגע אמיתי, אבל ... אני בן אדם חלש וחסר עקרונות.

לאט לאט אתה הופך לסוג של צנזור שמעלים כל מיני דברים מכוערים ולא מחמיאים מהדיווח על חייך אבל ככל שאתה מסתיר יותר שלדים בארונות, או בבלוגים אחרים שלך, הבלוג הנוכחי הופך תפל ומשעמם.

מזל שאני יכול להסוות (עלק) את מה שבאמת קורה אצלי בצורת סיפורים.

ולמי שתוהה על מה לכל הרוחות אני שוב מברבר אני אסביר – לאחרונה, מאז המלחמה פחות או יותר, המצב אצלי לא מזהיר. משהו הלך לאיבוד - שמחת חיים, הנאה, כיף מעצם העובדה שאני קם בבוקר עדיין חי - כל הדברים שפעם היו מובנים מאליהם נעלמו לי לאחרונה מהחיים.

האוכל לא טעים לי, אין לי חשק לקרוא, או לראות סרטים או לעשות אהבה, וגם סתם סקס דוחה אותי.

לא בא לי על כלום. רוצה להעלם באיזה חור שחור ודי.

הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי בסביבה זו הרגשת החובה כלפי אנשים שצריכים אותי וסומכים עלי.

האימפוטנציה הכללית הזו שתקפה אותי היא הסיבה האמיתית לכך שהזמנתי את סיסי לבוא לגור אצלנו. אני יודע שזה עושה רושם קצת חולני ואולי זה באמת ככה, אבל מצד שני בני אדם הם לא פיונים של שח ואי אפשר לתמרן אותם כמו שרוצים, או שאולי יש כאלו שיכולים? אני לא.

סיסי בחור עדין ורגיש, אבל בהחלט בעל דעה משלו על החיים. היום הוא הודיע לי חד משמעית שבעיניו אני ונרי זוג משמים ואין לו שום כוונה להידחף באמצע ולקלקל.

מהיום הוא דייר אצלנו, משלם שכר דירה ולוקח חלק באחזקת הבית, ואם בא לנו מוכן מידי פעם לשלישייה במיטה שלנו, אבל עד כאן ולא יותר.

היום הוא חזר לבד מהבסיס וסיפר לי על השירות שלו בקריה ומה באמת קרה שם אחרי שנרי הגיע למחלקה שלהם.

מסתבר שהייתה שם חבורה מגובשת מאוד של אוחצ`ות מזעזעות ומרושעות שתוגברו בכמה בנות מעריצות הומואים שמיררו את חייו כי הוא לא היה מספיק צפוני לטעמם. מסתבר שאצל הבועתיים להיות מבת ים זה בערך כמו לבוא לחיפה מקרית ים ג` - פאדיחה שיש למחות מהר מקורות החיים.

נרי היה היחיד שלא התנכר לו והתעקש לצרף אותו לכל מקום והעז לא לשתוק להערות העוקצניות של ראשי החבורה.

"הוא אמר לי שברי, החבר שלו, כבר היה מראה להם מאיפה הדג משתין, והוא בטח לא היה נותן לכמה הומואיות מגונדרות להשפיל אותו." נזכר סיסי בנוסטלגיה.

"באמת?" השתוממתי, שואל את עצמי למה הוא לא סיפר לי כלום על הזובור שעשו לו שם.

"מה, הוא לא סיפר לך כלום?" התפלא סיסי.

"מי, נרי? המאצ`ו הזה בקושי מדבר איתי, לא שמת לב?"

"אולי אתם צריכים מתווך?" צחק סיסי.

כשאמרתי לו שרק אנשים קטנים וחסרי בטחון עצמי משפילים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם הוא התמלא שמחה ורץ להכין לי פאי לימון, וסיפר לי המון דברים על עצמו ועל המשפחה שלו, ועל הרגשות שלו, ועל התכניות שלו לעתיד, והיה חמוד, עדין, מלא אופטימיות ושמחת חיים כמו פיה קטנה ומתוקה.

מה נגמר אתך סיסי? אתה מדבר על הכל, חופר ומדסקס כל דבר כמו בחורה, ובסוף עוד רץ לאפות עוגות?

אין מצב שאני אחליף לך את הניק בבלוג שלי.

שליטה

נתתי היום טרמפ לעבודה לאחת הבנות מהגרפיקה שבעלה לקח לה את האוטו. היה לי נעים להסיע אותה, היא הדיפה ריח בושם שמצא חן בעיני והשיחה איתה קלחה בלי שום שתיקות מביכות.

היא סיפרה לי על הצרות שיש לה עם הילדים המתבגרים שלה שמתבטלים כל היום, מבזבזים את הכסף שהיא ובעלה מרוויחים בעמל רב וכל הזמן מזמינים חברים הביתה.

לטענתה הבית שלה הפך למלון אורחים, ומה שהכי מציק לה זה שהיא מרגישה שהיא מאבדת שליטה על החיים שלה.

היא חזרה והדגישה כמה חשוב לה להישאר בשליטה על כל מה שקורה בבית. שיגע אותה לגלות שכשהיא הייתה בחו"ל הבן שלה עשה מסיבה בבית, ולמרות שאחר כך הוא ואחותו שטפו וניקו ("לא בסטנדרטים שלי," היא אמרה, "אבל בכל זאת ניקו.") הפריע לה לדעת שהסתובבו אצלה זרים בבית בלי שהיא תפקח עליהם.

אמרתי לה שאי אפשר להיות כל הזמן בשליטה על הכל, ושהיא מבזבזת המון כוחות נפש ואנרגיות על הניסיון העקר להיות בשליטה על החיים של הילדים שלה שהם כבר כמעט מבוגרים. לדעתי היא גם משקיעה המון בניקיון סיזיפי של הבית, אבל את זה כבר לא העזתי להגיד.

ראיתי שהרעיון שהצורך שלה להיות כל הזמן בשליטה גורם לה לבזבז את זמנה ומכלה את כוחותיה הדהים אותה.

"אה, כן?" היא אמרה, ושקעה בשתיקה מהורהרת עד שהגענו לעבודה.

2. המילה האחרונה

אתמול, פחות משעה אחרי שהודעתי לאיציק שאני עושה בדיקות דם בבוקר ולכן אגיע מאוחר הוא מתקשר אלי הביתה ומבקש שאקדים ככל האפשר כי פתאום הגיע משהו דחוף והוא צריך אותי על הבוקר.

אחלה! חשבתי, הנה יש לי סיבה לא להתייבש בתור בין הקשישים בקופת חולים, הבדיקות דם יחכו לפעם אחרת.

בבוקר נרי הזכיר לי ברשעות שאסור לי לשתות קפה כי אני בצום בגלל הבדיקות, וכשסיפרתי לו שאני מתכוון שוב לדחות אותן הוא עורר סקנדל וזרק אותי מהמיטה, לא לפני שביצע בי מעשים מגונים לרוב.

"אתה סקס מניאק." הודעתי לו בעודי נחפז להתלבש - מעשים מגונים אורכים זמן רב והייתי באיחור.

"ומה אתה? ועוד אחרי שסיפרת לכל העולם שסקס כבר לא מעניין אותך."

"הוא באמת לא מעניין אותי יותר, אבל בבוקר זה לא נחשב, וחוץ מזה הכרחת אותי. טוב, אני חייב לטוס."

"רגע, לאן אתה הולך? תביא מהר נשיקה."

"לא רוצה."

הוא מתעקש וסוחט ממני את הנשיקה שלו, וגם צובט לי בתחת, וכשאני מציין שזה נחשב להטרדה מינית הוא מספר לי שהוא נורא אוהב אותי ומוסיף לי עוד סנדוויץ` לשקית האוכל כי לא אכלתי ארוחת בוקר.

בקופת חולים גמרו את השיפוץ ושמו דלתות כחולות יפות מאוד בשירותים, וקרמיקה אפורה שמשתלבת בטוב טעם בצבע של הקירות הכחלחלים. באמת יפה מאוד, היה ממש תענוג להשתין לתוך מבחנה בתוך שירותים מפוארים כאלו.

האוסף הרגיל של הקשישים חנה על הספסלים מול חדר האחות וכדי להגיע בזמן לעבודה רמסתי כמה מהם, מתעלם בחוסר נימוס מגברת אחת בחולצה מעוטרת עיגולים לבנים שהיה לה דחוף לספר לי בצירוף פנטומימה שהיא לא ישנה כל הלילה.

להצדקתי אני יכול להגיד שגם אני הלכתי לישון מאוחר ובעוד שהגברת המנוקדת חוזרת אחרי הבדיקות הביתה לישון, אני צריך ללכת לעבודה.

יצאתי משם מוקדם יחסית אחרי שהותרתי אחרי שלוש מבחנות נוטפות דם ודהרתי לכיוון האוטו כשפגשתי את הרופא שבדק את נרי בשבוע שעבר. הוא שמח מאוד לראות שלא נדבקתי ממנו בדלקת גרון ואמר לי שזה פשוט מצוין וסימן שאני במצב טוב.

כל הדרך לעבודה שיננתי לעצמי שאני במצב טוב ותרגלתי חיוכים.

זה לא עזר, עדיין הרגשתי חרא.

בעבודה עבדתי והקשבתי לרדיו כרגיל, ופה ושם חטפתי תנומות קלות בישיבה. כשאני מאוד עייף אני נרדם כמו חתול, מנמנם כמה דקות ושוב מתעורר. למזלי עבדתי היום לבד בחדר שקט בסוג עבודה שממש התאימה לנמנמת שתקפה אותי.

בצהרים הודיעה יעל דן האחת והיחידה שמחר יהיה יום הנחמדות, ופתאום נזכרתי ביום הנחמדות שהיה לפני שנה ואיך גיליתי אז שאסור להיות נחמד מידי.

אפילו הכנסתי את חוויותיי מאותו יום נחמדות לתוך סיפור שכתבתי.

לפני שנה ביום הנחמדות הייתי מאושפז והרגשתי הרבה יותר רע מאשר היום. אולי זה תקופתי אצלי, להתמוטט פעם בשנה?

היום גם יש יום הולדת לתכנית האהובה עלי מכל `המילה האחרונה` תכנית לא נחמדה בעליל!

מזל טוב לתכנית ובעיקר לאברי גלעד ועירית לינור כוכבי התכנית. נו, טוב, גם לאורבך הנעבך ולג`קי השרמנטי.

דייב שצלצל אלי הבוקר, מעמיד פנים שהוא סתם מתקשר לשאול מה נשמע, (כאילו שאני לא יודע שנרי הלשין עלי ונדנד לו שידבר איתי) אמר שהתגובה שלי מאוד רגילה, וברור שארגיש ככה אחרי הקיץ הקשה שהיה לי, ושאם אני רוצה הוא ירשום לי משהו שיעזור לשפר את מצב רוחי.

לדעתי הוא נשם לרווחה כשאמרתי שלא צריך, המצב לא כזה נורא ואני מסתדר.

בוריס - שגם אליו נרי התקשר כמובן להתבכיין ולנדנד - היה פחות דיפלומטי ופקד עלי להתייצב אצלו בדרך הביתה.

התייצבתי.

דיברנו קצת, נזכרנו איך הייתי כשרק נפגשנו - זומבי הראה יותר סימני חיים ממני – ואיזה שיפור חל אצלי מאז, וקיבלתי ממנו חיבוק חם והבטחה שהוא תמיד מוכן לשמוע אותי ולעזור, "באמת? תודה רבה בוריס. יש איזה דבר קטן שרציתי לבקש ממך אם לא אכפת לך..."

אבל לפני שהתחלתי להסביר לו איך בדיוק אני מתאר לעצמי את העזרה שלו נכנס דניס -הנודניק הקטן הזה – והפריע.

מילא, אולי בפעם אחרת.

 רגעים קטנים לאורך היום

בבוקר עמדתי ליד השיש במטבח, מכין לי כריכים, מתלבט אם יש לי זמן לשתות קפה, ופתאום שמתי לב שאור הבוקר הבוקע מהחלון קלוש ולא מסנוור, ושמשב רוח קריר, כמעט סתווי מתגנב פנימה.

הצצתי החוצה, גיליתי שמים מכוסים עננים אפורים ושמחתי. היום האחרון של אוגוסט הגיע,

עוד קיץ כמעט נגמר, הסתיו עומד בפתח ואני עדיין כאן.

היום הייתה תכנית מיוחדת בגלי צה"ל – סיכום של מה שעבר עלינו במלחמה עם ראיונות ועדויות מהשטח, ולמרות שהיו כמה רגעים מלאי פאתוס מרגיז וסתם ברברת מיותרת הרוב היה מרגש ואמיתי.

רק בסוף התכנית התחלתי לקלוט כמה עבר עלי בחודשיים האחרונים ואיזה תהפוכות עברתי מאז המילואים שעשיתי בדרום לפני שפרצה המלחמה ועד שביתת הנשק.

לראשונה מאז שעפתי מהמילואים חשתי מרוצה מעצמי. עברו עלי כמה ימים קשים ומפחידים מאוד ועמדתי בכל בכבוד.

עד שהגיע הזמן לארוחת צהרים הייתי עייף מאוד ובמקום ללכת לאכול עם כולם נשארתי למטה, סידרתי לי פינת ישיבה נוחה ליד הרדיו ופשוט נרדמתי.

שעה קודם אברי גלעד סיפר ב`מילה האחרונה` שהיה באילת ושמע שמועות על מסיבה פרועה במיוחד שבה חולקו סמים בלי אבחנה ונעשו מעשים שלא יעשו על ידי בני נוער צעירים.

אולי זה קרה בגלל הסיפור שלו? תוך התנומה החטופה ספק הזיתי ספק נזכרתי במסיבה אחת שהייתי בה פעם באילת והתעוררתי בחטף, ראשי כואב, כולי רועד - כמו שקורה לי תמיד אחרי שאני מתעורר בצורה כזו - ובפי טעם נורא של חמיצות מרה.

מיהרתי החוצה, מתענג לראשונה מזה זמן רב על החמימות של השמש שהפשירה את גופי והרגיעה אותי, וחשתי לדוכן השווארמה לקנות לי גלידה.

הארטיק שקניתי די בחיפזון היה משום מה לבן כולו, ומתוק מידי, אבל הוא היה קר וסילק את הטעם הזוועתי של הזיכרון ההוא מפי.

אני חייב לסדר מחדש את שעות השינה שלי ולחזור לדפוס נורמאלי של שינה בלילה וערות ביום.   

 כל יום שישי אני הולך לפגישה של קבוצת התמיכה לנשאים. עם הזמן למדתי להכיר את המשתתפים הרבה יותר מכפי שאני מכיר את החברים הרגילים שלי.

הדברים שאני יודע על כל אחד... דברים שאני אוסר על עצמי לדבר עליהם.

מה שכן אני יכול לגלות לכם זה שכל אחד מהמשתתפים בכה לפחות פעם אחת בזמן פגישה, כל אחד חוץ ממני, והיום זה קרה גם לי.

הסיבה הייתה מטופשת מאוד. זה קרה כשכל אחד סיפר מה הרגע הכי קשה שעבר עליו במלחמה וכל מה שהיה לי לספר זה על משהו שקרה בעצם לפני שפרצה המלחמה - הרגע שבו סיפרתי לראשונה שאני נשא.

זה קרה בסוף המילואים. בגלל הבלגנים שהיו בעזה עשיתי מילואים של כמה ימים - בדיוק בזמן המונדיאל אם מישהו עוד זוכר - ורגע לפני ששחררו אותנו רצו שנתרום דם.

לא תרמתי. הסברתי למפקד שלי שאני לא יכול וגם אמרתי למה.

הוא הצטער מאוד לשמוע את זה, ולא הופתע לשמוע שאני הומו, אבל אמר מיד שהוא חייב לדווח עלי ושיותר לא אעשה מילואים, ובאמת לא קראו לי כשפרצה המלחמה למרות שכל החברה שלי כן גויסו.

נכון, גם אם היו שולחים לי צו שמונה הבוס שלי היה מבטל אותו כי המפעל שלנו נחשב למפעל חיוני, אבל בכל זאת...

"אני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול." אמר לי גולן, "אנשים מתים להשתחרר ממילואים ועושים שמיניות באוויר כדי להיפטר מהצרה הזו ואתה אוכל את הלב?"

התחלתי להסביר איך הזהות שלי כחייל ומילואימניק נורא חשובה לי, וזה שאני לא אלבש יותר מדים ולא אפגוש את החבר`ה שלי מהצבא אומר שאני כבר לא אהיה אותו בן אדם ושאני מרגיש שלאט לאט חלקים ממני נעלמים ואני נעשה פחות אני, ופתאום התחילו דמעות לזלוג לי על הלחיים.

זה היה ממש פתטי ומביך. נעשה לי מאוד מאוד לא נעים כי סך הכל מה קרה? אז אני לא אלך יותר למילואים, אז מה? אבל בכל זאת ...

יצאתי החוצה וניסיתי להירגע קצת, ואחר כך חזרתי והצטרפתי לקבוצה כאילו לא קרה כלום.

בסוף הפגישה הלכנו לאכול גלידה כמו תמיד, וכולם היו מאוד נחמדים אלי, וכשחזרנו הביתה נפרדו ממני בחיבוקים.

שעה אחר כך (בדיוק כשהכנתי פיצה עם דני) דייב - המנחה שלנו - התקשר אלי ושוחחנו על זה קצת.

כדי לנחם אותי הוא אמר שמשתנים כל החיים. עם הזמן מתבגרים, מאבדים את היופי והמרץ של הנעורים, אבל זוכים תמורתם בחכמת חיים ובשלווה של הבגרות.

לצערי אני מאבד את המרץ היופי והבריאות של הנעורים, אבל במקום להיות חכם ושלו יותר אני נעשה חולה, חלש וסנילי יותר שלא לדבר שאני סובל כל הזמן מבחילות, כאבים וכיוצא בזה כל מיני תופעות לוואי מגעילות.

3. רגע קשה

היום תהיה אצל ליאור בזולה מסיבת סוף הקיץ - סתם תירוץ מהתחת להתהוללות פרועה, אבל שיהיה - ונרי ושי נשבעו שאם אני לא מפגין נוכחות לפחות לשעה הם יגררו אותי בכוח לזולה ויקשרו אותי לכסא.

אני לא מבין את נרי, דווקא עכשיו כשאני מנסה לשחרר אותו ואומר לו כל הזמן שהוא חפשי ושיעשה מה שמתחשק לו הוא נדבק אלי בהיסטריה, מטלפן כל הזמן, בא הביתה בכל הזדמנות, מוותר על תורנויות ועל בילויים עם חברים, וכמעט שלא מבקר יותר אצל הוריו.

לפי מה שסיסי מספר הוא מתעלם מחיזורים של אחרים ואומר בזעם לכל מי שמנסה לגשש אצלו אם יש מצב שיש לו חבר.

אם הוא היה מתנהג ככה בשנה שעברה הוא היה חוסך לי הרבה כאב לב ועצבים.

לאחרונה הוא מתנהג בצורה מוזרה בבית, אומר לי פתאום שהוא אוהב אותי, מודה לי כשאני עושה כל מיני דברים בבית - רוחץ כלים למשל, או שוטף את המטבח, או מסדר בשבילו משהו בבנק, סתם שטויות של יום יום שבדרך כלל הוא בקושי שם לב אליהם נעשו אצלו פתאום סיבה להתנפל עלי בתודות. בשבוע שעבר הוא הביא הביתה פרחים!

ועוד דבר מוזר, הוא כל הזמן נוגע בי. אם אנחנו באותו חדר הוא מיד מתיישב לידי ומניח עלי יד, מלטף, נוגע, כאילו כדי להיות בטוח שאני עדיין שם ולא התנדפתי לחלל.

היום שכבנו על המיטה סתם ככה עם העיתונים של שבת, אני קורא את דנה והוא מזפזפ, וכל הזמן היד שלו על הכתף שלי. אני מתהפך הצידה והוא מעביר את היד לירך שלי.

גם מתוך שינה הוא חייב כל הזמן לגעת בי. זה מגע קל שלא מפריע ולא מטריד, אבל זה פשוט מוזר.

גם במיטה הוא מתנהג משונה, מאוד בעדינות, בלי ויכוחים על תורות, ותמיד שואל אם בא לי ואם אני רוצה, ומקפיד נורא לא ללחוץ עלי גם כשהוא נורא חרמן, מה שמאוד לא אופייני לו.

זה קצת מדאיג אותי, אני כל הזמן מחכה שהנחמדות הזו - שהיא כל כך לא הוא - תתרסק בפיצוץ אחד גדול והר געש של זעם יתפרץ בבת אחת.

אני כבר מחכה שזה יקרה ושנחזור להיות כמו קודם. בגלל שהוא כזה גם אני חייב להיות נחמד ומתחשב ועם הזמן זה נעשה מעיק קצת.

הוא גם לא מעשן יותר, ולא ראיתי אותו שותה כבר שבועיים, ממש מהפך!

לא אוהב מהפכים כאלה, זה מלחיץ אותי. אני יודע שאני צריך לדבר איתו ולברר מה קורה, אבל משום מה אין לי די כוח לזה.

 
המסיבה בזולה של ליאור שנועדה לחגוג את סוף הקיץ ותחילת הסתיו, או סוף החופש הגדול, תלוי אם אתה תלמיד, או רוסי מוכה געגועים למזג אוויר שיש בו יותר מחורף וקיץ, יצאה אחרת לגמרי ממה שחשבתי.

תכננתי לרדת בערך באחת עשרה בלילה לזולה, לעשות סיבוב, להפגין נוכחות לא מחייבת ולהתפוגג במהירות ברגע שהשיכור הראשון יתחיל להקיא בפינה. ככה אני עושה תמיד וכולם כבר רגילים שאני לא חיית מסיבות. לא שותה, לא רוקד ומקטר כל הזמן שהמוזיקה חזקה מידי ושקשה לי לנשום עם כל העשן הזה.

טוב, אז תכננתי. לגורל היו תכניות אחרות.

בערך בעשר, בעודי יושב ושוקד על איזה סיפור תקוע אני שומע צעקות מלמטה. יורד מהר ומגלה מהומה גדולה.

רק אחר כך הסבירו לי מה קרה, אבל כשהגעתי כל מה שראיתי היה כמה זרים שתויים, חסרי נימוס וטעם בבגדים מנסים להתפרץ באלימות לזולה, בעוד שסשה הגדול, ליאור ונרי מנסים להדוף אותם.

השאר סתם עמדו מסביב וצרחו. הומואים, נו.

ירדתי מהר במדרגות במטרה להפריד, להרגיע ולשלוח את החבורה שנראתה לי מטופשת, ולא ממש מזיקה לדרכה, אבל בדיוק כשהגעתי מישהו דחף ממש חזק את נרי, וצחק כשהוא מעד על סשה, והדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי צועק, בועט, משתולל, מכניס ראסיות ומנופף סכין (סכין? ממתי יש לי סכין?) ומקלל קללות מאוד גסות ואפילו מטונפות ברוסית, ובעוד כמה שפות סלאביות שאני לא דובר אותן, אבל לקלל בהן אני דווקא כן יודע.

עד שחזרתי לעצמי הילדים המטופשים ההם שנגררו אחרי שניים מהאורחים של ליאור וניסו להידחף בלי הזמנה למסיבה כבר ברחו מזמן, ונרי וסשה עמלו קשה מאוד להרגיע אותי ולגרור אותי למעלה.

סשה ניסה לשכנע את נרי לתת לי ברנדי או וודקה או משהו כזה שירגיע אותי (אף אחד חוץ מנרי לא באמת מאמין שאני לא מסוגל להשתכר, ובעצם גם הוא לא ממש מאמין, אבל אין לו כוח להתווכח איתי), ונרי שרעד כולו וכמעט בכה אמר שהכל בסדר, הוא כבר יטפל בי ופחות או יותר דחף את סשה החוצה.

אחר כך הוא התנפל עלי בצעקות ושאל אם השתגעתי ומה קרה לי? וסיפר לי שכמעט הרגתי את הבחור שדחף אותי - סתם ילדון רזה ומסטול שבקושי ידע איפה הוא נמצא.

"די, שקט. שתוק." ביקשתי כי הראש נורא כאב לי והרגשתי שכולי רועד מבפנים. ככה אני מרגיש תמיד אחרי שאני מעורב בסצנה אלימה. זה לא קרה כבר מזמן וקיוויתי שבגילי זה כבר לא יקרה, אבל הנה, תמיד יש הפתעות.

"לא ידעתי שאתה יודע ללכת מכות." אמר נרי שנרגע והתחיל לחייך, "ממש הדהמת אותי, נכון שהתרגזת כי הטיפוס ההוא דחף אותי?" ועכשיו הוא כבר ממש צחק נהנה מהמחשבה שדווקא אני שתמיד מטיף לאי אלימות הלך והרביץ מכות כדי להגן עליו.

"כן, בגלל זה התרגזתי." אמרתי, "אף אחד לא ידחוף את החבר שלי בלי לחטוף על זה." וכמעט שהאמנתי בזה, אבל בלב אני יודע שהוצאתי על הבחורים הסתומים האלו  את העצבים שצברתי במשך כל הקיץ הארוך החם וההזוי שעבר עלי (ועל כל המדינה בעצם) בלי שום קשר להתנהגות שלהם.

(בלי שום סיבה נראית לעין הם נטפלו ברחוב לסשה הקטן ולדימה, קראו להם הומואים ועקבו אחריהם עד לזולה).

בכל מקום יש תמיד חבורות כאלו של ערסים משועממים שנהנים להיטפל להומואים ולעשות קולות של הומופובים, אבל אם אתה בודק טוב מה עומד מאחורי ההתנהגות המרגיזה הזו אתה מגלה לעיתים קרובות שמנהיג החבורה שגורר אחריו עוד כמה טיפשים שתויים הוא הומו לטנטי שלא סתם מתעקש להיטפל דווקא למי שנראה לו הומו, יש לזה סיבה טובה, ואל תתפלא אם תגלה אותו אחרי כמה שנים מענטז כאחרונת הקוקיצות במצעד הגאווה.

"נרי, תראה, אני מרגיש כבר יותר טוב והכל בסדר." אמרתי, "אולי תלך למסיבה, חבל שתפסיד בגללי."

"חבל שנדמה לך כל הזמן שאני מפסיד דברים בגללך." אמר נרי בקול רציני, אפילו קצת נרגז, ולפי הכובד הזה שחשתי בקיבתי ידעתי שהנה זה הגיע, עכשיו אנחנו נדבר על זה.

"לא נדמה לי, זאת עובדה. בגללי אתה מפסיד כל הזמן דברים כמו מסיבות וטיולים וזיונים בלי קונדום ו..."

"סתום כבר." הוא אמר ונשכב עלי, "פשוט תסתום. אין לי כוח יותר לחפרנות האשכנזית שלך."

האמת שגם לי לא היה כוח לחפרנות שלי. הרגשתי כמו אחרי מחלה - סמרטוטי לגמרי.

"מאיפה הגיע הסכין?" שאלתי את נרי אחרי שהגעתי למסקנה שאין מצב שאני אצליח להיזכר בזה בכוחות עצמי.

"מה? אתה לא זוכר?" הוא הרים את הראש והסתכל עלי מופתע. "לקחת אותה מהמחומצן הקטן ההוא שעמד בצד."

שמתם לב שאלו תמיד הבחורים הקטנים שמחזיקים סכינים? ואם הם יכולים להרשות לעצמם הם גם קונים אופנועים ענקיים, ואחר כך ג`יפים מפלצתיים, ואם אף אחד לא עוצר אותם הם מנסים לצעוד עד מוסקבה ולכבוש אותה -  עיין ערך נפוליון, עוד בחור קטן ונמרץ מידי.

"אה, כן." אמרתי כאילו נזכרתי, אבל נרי מכיר אותי כבר יותר מידי זמן.

"אל תגיד לי שזה שוב קרה לך." הוא אמר בדאגה.

השוב שהוא דיבר עליו זה משהו שקרה לי לפני כמה ימים וכל כך הפחיד אותי עד שאפילו בבלוג לא העזתי לכתוב עליו. מה שקרה זה שהסעתי מישהו בלילה הביתה, וכשיצאתי מהחניה אצלנו הלכתי פתאום לאיבוד.

היה חושך, זה נכון, אבל הפנסים של האוטו דלקו והייתי בסביבה מוכרת - מקום שאני נכנס ויוצא ממנו לפחות פעמיים ביום - ובכל זאת, לכמה שניות, לא ידעתי מימיני ומשמאלי. מין הרגשת ורטיגו מוזרה כזו, כאילו אני מרחף בחלל ריק וחשוך ואין סביבי כלום.

זה חלף אחרי שניות ספורות ומיד אחר כך חזרתי לעצמי, אבל נבהלתי וסיפרתי לנרי – טעות.

"יכול להיות שזה קרה שוב, אני לא יודע, אבל אני כן יודע דבר אחד, המוח שלי נדפק ואם אתה מתעקש להישאר איתי אתה ממש טיפש."

"אז אני טיפש, זה מה יש. למה, לא נאה לך חבר טיפש? בין כה יש לך מוח דפוק." אמר נרי וניסה לעשות מזה בדיחה, אבל הוא היה עצוב ומבוהל.

"מה בדיוק הרגשת כשהתנפלת על הבחור ההוא?" הוא ניסה להבין מה קורה איתי.

"כעס איום. כעסתי נורא, רציתי לרסק אותו לחתיכות, לחתוך אותו, לרמוס אותו. זה כל מה שאני זוכר, כעס נוראי."

"נשמע כמו אובדן שפיות זמני."

"נשמע שאתה רואה יותר מידי סדרות פשע בטלוויזיה."

סיסי נכנס מצא אותנו שוכבים על הספה בחושך ומדברים, ושאל אם הוא מפריע ואם בא לנו עוגיות, או באנגים, או משהו אחר?

נרי רצה בירה קרה ואני רציתי עוגייה עם חשיש, אבל רק חתיכה אחת.

הוא דהר למטה והביא לנו ושאל שוב אם אנחנו בטוחים שאנחנו לא רוצים לרדת למטה כי מישהו הביא סרט חדש נהדר, וממש נחמד שם.

"לא." ענה נרי בשם שנינו, "אנחנו מעדיפים להישאר כאן לבד. לך תעשה חיים, זה בסדר."

הוא רץ שוב למטה, מזמזם לעצמו משהו שמח וחזר הביתה רק בצהרים, מאוד מרוצה מעצמו, אכל המון ושוב נרדם.

אחרי שהוא הלך עברנו למיטה שלנו, ראינו קצת ערוץ ההיסטוריה - ידעתם שגברת ריגן התייעצה עם אסטרולוגית בזמן שהייתה הגברת הראשונה בבית הלבן? - ונרדמנו זה לצד זה. בבוקר קמנו לאט, וכמו בימים הטובים אהבנו זה את זה בכיף ואחר כך נרי שוב נרדם ואני הלכתי לעבוד כמה שעות אצל מישהו שהבטחתי לעזור לו במשהו.

חזרתי הביתה והוא עדיין היה שם, מגרף את הפרחים של הבוגנוויליה מהגינה.

אכלנו יחד צהרים - הוא הכריח אותי לגמור את כל העוף - והלכנו שוב למיטה, ובדיוק כשקמנו מהשנ"ץ הנחמד שלנו נשמע ברדיו (88 אף אם, אלא מה?) רי צ`ארלס הקשיש שר שוב על ג`ורג`יה אהובתו.

נרי בדיוק עמד מתחת לזרם במקלחת וחפף את הראש. ראיתי איך הוא מחייך בעיניים עצומות וידעתי בדיוק על מה הוא חושב - משהו שקרה לנו פעם בדיוק כשהשיר הזה התנגן ברקע ומאז החשבנו אותו לשיר שלנו - והייתי מאושר מאוד.

4. שלושה חלוקי אבן חלקלקים
בבית המלאכה מנסרים לחתיכות צינורות מתכת. הרעש מחריש אוזניים והריח מזכיר את ריחו של הגיהינום ביום לוהט במיוחד.

דווקא היום הבנות מלוגיסטיקר מגיעות עם מגדלים על גבי מגדלים של קופסאות חומות. בתוך כל קופסא כזו יש עשר קופסאות מלבניות כחולות אפורות מעוטרות בצילום מקסים שמשדר חופש, שמחה, אהבה ואושר.

לא, אין בתוך הקופסאות הללו קסם שיעניק לך את כל הדברים הנחשקים הללו, כל מה שיש שם זה טלפון נוקיה כסוף על כל אביזריו. התפקיד שלנו הוא לצרוב על לוח המקשים שלו אותיות בעברית.

טניה יושבת ליד הלייזר וצורבת, ופרידה השמנה - שסידרה לה תספורת קארה קצרה מדורגת בצבע פלטינה שהולמת אותה מאוד - סוגרת את המכסה של הנוקיה.

אני עומד עם הגב אליהן, ממש מתחת לרדיו שמפציץ אותי בגלגלצי"ת רועמת ופותח כל קופסא וקופסא עם סכין חיתוך (בסוף היום אני כבר כל כך מבואס מרוב גלגל"ץ עד שעלי להיאבק בדחף לחתוך בסכין הזו את ורידי ולהיאסף אל אבותיי).

אחרי שהקופסה פתוחה אני הופך אותה ומקבל שתי שורות של קופסאות קסומות עם צילום של זוג נחמד מותח ערסל על רציף עץ. ברקע יש ים כחול מושלם, ומשני צידי הרציף, שצבעו כחול אפרפר תואם לצבע הים, יש שני עצי אורן פוטוגניים שתפקידם למסגר את התמונה ולשאת על גזעם את הערסל החינני העשוי מעשה מקלעת של חבל לבן.

הבחור, דומה קצת לטום קרוז, לבוש שחור ואפור, וגם הבחורה הנאה והצוחקת לבושה שחור ואפור, אבל מעל הגופייה השחורה הוסיפו לה חולצונית תכלת שקופה.

רגליה החטובות הנחשפות בטוב טעם מבעד לחצאית שלה (המגיעה עד לברכיים, זאת עלמה מהוגנת, לא פרחה זולה!) נעולות נעלים לבנות עם עקב קטנטן כראוי למי שיצאה לחופשת בריאות ואושר עם אהוב ליבה.

הייתה רוח באותו יום (ואולי המאווררים של הסטודיו? לך תדע בימינו?) והשניים נראים כאילו הצלם תפס אותם באמצע התנועה בצילום בזק ספונטאני. כל אחד מהם אוחז בחבל ומושך לעבר העץ שלידו, ראשה מוסב לעברו, שערה השחור מתנופף והיא מחייכת בחן. הוא מכופף מעט קדימה, צוחק בכל פה, וכשאני הופך את הקופסא על צידה כדי לפתוח אותה אני מבחין שוב ושוב ושוב ושוב באותם שלושה חלוקי אבן דקורטיביים שמישהו הניח בתבונה רבה על רציף העץ כך שהם יהיו בדיוק במרכז הדופן של כל קופסא.

חלק גדול מהיום אני מקדיש למחשבה על חלוקי האבן החלקלקים והעגלגלים הללו שמתאימים כל כך יפה לאווירה של העטיפה. בשאר הזמן אני עסוק בלדחות בעדינות את הפלירטוטים והרמיזות של לילי. היא צעירה ונחמדה, וברור שאני מוצא חן בעיניה, גם היא מוצאת חן בעיני, אבל ...

כדי להצחיק אותי היא מספרת לי על האקס שלה ומתארת איך הוא היה דופק הופעה כל פעם לפני שיצא מהבית.

"מתגנדר כמו כוסית." אמרה, "מגהץ את הג`ינס, מעמיד קוצים, מתגלח טוב, שם בושם, משקיע יותר זמן ממני לפני הראי." ושוב צחקה.

"אני מרגיש שאת עדיין קצת מתגעגעת אליו." אני מנחש.

"טוב, קצת." היא מעווה את פניה, "הוא כל הזמן רוצה שנחזור. אולי אני אלך איתו הערב לסרט אם יהיה לי זמן."

פרידה נוזפת בה ברוסית להפסיק להציק לי עם השטויות שלה, והיא עונה בעברית. למרות שהיא מבינה רוסית מצוין היא לא רוצה לדבר בשפה הזו, מעדיפה לדבר עברית כמו כולם.

שתיהן לא יודעות שאני מבין, לא יודעות שאני הייתי מעדיף ששני בחורים ימתחו את הערסל ההוא ושאני קרוב לצרוח בגלל עוד דיווח תנועה אחד של גלגל"צ.

פותח קופסא, הופך אותה, שם בצד. מתחיל לפתוח את הקופסאות של הטלפונים. מוציא טלפון מהשקית, מקפל ושם מתחת לטלפון. פותח, מוציא, מקפל, שם. פותח, מוציא, מקפל, שם.

מערים שני ערמות שבכל אחת חמש קופסאות טלפון, סך הכל עשרה זוגות צוחקים בשחור אפור כחול לבן, עשרה ערסלים מעשה מקלעת ושלושים חלוקי אבן חלקלקים חינניים.

אוסף הכל בידיים ומביא לפרידה שתסגור את המכסה של הנוקיה, ושוב לוקח קופסה, פותח עם הסכין חיתוך, הופך, אומר שלום לזוג עם הערסל ושוב ...

וככה כל היום עד שהרגליים רועדות מעייפות והגב זועק הצילו. באמצע יש הפסקת מים של שעתיים בגלל פיצוץ בצינור ראשי והשירותים שלנו מאיימים להפוך למפגע אקולוגי עד שברגע האחרון המים חוזרים, ובין לבין יש הפסקת עשר אחת חטופה, והפסקת צהרים אחת קצרה מידי, והמון רעש וסרחון וצעקות מכיוון בית המלאכה.

בשלוש זה נגמר וסוף סוף אפשר ללכת הביתה.

אני חושב שאם אני הייתי מצלם את הערסל ואת הזוג הצוחק הייתי שם קופסת תרופות במקום חלוקי האבן ומי שהיה צריך להבין כבר היה מבין.

הומולצים

בזמן ארוחת הבוקר שירי המזכירה שלנו - גברת עגלגלת וסקסית מאוד עם ישבן דשן, דחוס במכנסי ג`ינס ומבטא רומני קל ונחמד - מסדרת את ארון המצרכים בחדר האוכל ומקללת את בעלה, את הבוס, את אחיה, בקיצור את כל הגברים שבחייה.

"מה עם הבנים שלך?" שואלת מישהי בין פרץ צחוק אחד לשני כי שירי כועסת בצורה נורא מצחיקה, "גם אותם את שונאת?"

"לא, הם עוד רק ילדים." היא אומרת בסלחנות, אבל כשמישהי אחרת מהבנות מזכירה לה שכל הגברים הם בעצם ילדים מגודלים היא מסכימה שכל בני המין הגברי תקועים בגיל ארבע ונותנת דוגמא את אחיה - רווק בן שלושים פלוס שחי עם אימא שלו עד שנפטרה. כיום הוא חי בדירה הישנה שלה לבדו – ששלח אותה לקנות איזה רהיט לבית שלו, ראה אותה מגיעה במונית עם ארגז ענקי ובכל זאת המשיך לשבת ליד החלון ולדבר בטלפון עם החברים ההומולצים שלו, ומזל שנהג המונית הנחמד עזר לה עם הארגז.

"לדבר עם המה שלו?" נדהמתי.

"ההומולצים, החברים ההומואים שלו. כל היום הוא מקשקש איתם בטלפון, התינוק הזה." זעפה שירי.

את שירי אני מכיר טוב והיא חביבה עלי מאוד, אבל את אחיה לא ראיתי מעולם - מישהי סיפרה שראתה אותו והוא נורא חמוד – אבל כשאתה שומע על בחור בגילו, לא נשוי ועם חברים הומואים ...

אחרי האוכל שאלתי את שירי אם היא לא חושבת שאולי גם אחיה הוא אחד מאותם הומולצים?

היא הזדעפה, ואולי קצת הזדעזעה, ואמרה שלא יכול להיות כי הייתה לו פעם חברה, ואחר כך סיפרה לי מהר את אחת הבדיחות הגסות שהיא אוהבת לספר לי.

אני מצנזר אותה מבלוגי כי לא נעים

כנראה שעד שאני אפגוש את אחיה אני לא אדע אם הוא אחד מההומולצים האלו או שהוא סתם נעבך שלא הצליח להתחתן.

בצהרים הוזעקתי שוב לליזר למרות שהפעם הנוקיה הגיעה עם תגבורת. אינה - גברת נמוכה ורחבת עכוז בעלת פנים בלויים וקשוחים ושקיות מתחת לעיניים, אבל חזקה, נבונה ומתמידה בעבודה.

בעבודה מסוג זה מיד רואים מי הבן אדם שעומד לפניך. פה אי אפשר לזייף, רואים מי עצלן, מי טיפש, מי מגושם ומי סתם סוציומאט. לכאורה זו עבודה מאוד מונוטונית שלא צריך יותר מידי שכל לבצע אותה, אבל רק לכאורה.

כאן אתה חייב להיות חרוץ, מאורגן, מתחשב ומחושב כדי שהכל ידפוק כמו שצריך והעבודה תרוץ.

ואם לא היה די קשה אתמול אז היום הוסיפו לנו עוד משימה שבעצם לא הייתה צריכה ליפול עלינו, אבל כשיש לך לקוח ששולח לך כל כך הרבה פרנסה אתה לא מתווכח איתו. הטילו עלינו גם לסגור וגם לפתוח את המכסה האחורי של הנוקיה.

לסגור טוב לפני הסימון כדי שישב יפה בתבנית היה התפקיד שלי, ולפתוח ולהסיר אותו היה התפקיד של אינה. אחרי שהיא הסבירה לי בדיוק איך עושים את זה לקח לי כחצי שעה להשתלט על התנועות הנכונות, ומרגע זה עבדנו מהר ובקצב נהדר וגמרנו מעל שמונה מאות חתיכות עד שעה שתיים.

תוך כדי העבודה שדרשה מגע קליל אך יציב, זהיר אך תקיף, חשבתי על מה שקרה הבוקר במיטה שלנו, ולמה כל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים, ואם באמת יש זוגות שפשוט יושבים ומדברים על מה הם מרגישים.

יש? באמת? אתם בטוחים?

הבוקר הוא התעקש שהסקס יכלול גם חדירה. "תזיין אותי." הוא אמר, "אני לא חוזר הלילה הביתה ואני חייב אותך, חייב עכשיו וחזק."

"תראה ..." התחלתי, "יש דברים אחרים שהם לא פחות טובים... זה לא בטוח ככה... תבין אותי ..."
"תפסיק להיות כזה אשכנזי מעצבן." הוא התרגז והפגין שוב את הגמישות העקשנית והבלתי מתפשרת שלו, מושך אותי אליו, מתפתל בנחישות של נערת גומי ונועל את ירכיו על מותני עד שהשיג את שלו.

זה לא שלא נהניתי, אבל כל הזמן גם חרדתי שתקרה תקלה ושוב הקונדום יקרע - זה קרה רק פעם אחת בעבר ולא קרה שום דבר נוראי, אבל אני לא יכול להפסיק לפחד - לא אכנס לפרטים, אבל די אם אציין שהוא נהנה יותר.

"מה יהיה אתך?" הוא נזף בי אחר כך, "אתה לא יכול להירגע קצת ולהפסיק להיות פולניה לחוצה כזו?"

"לא."

"הלוואי והייתי נדבק כבר," הוא אמר בדרכו למקלחת, "ואז אולי היית מפסיק להיות מעצבן כזה."

לקח למוחי המותש כמה שניות לקלוט מה הוא אמר, אבל ברגע שזה נקלט חטפתי קריזה. מרוב עצבים זינקתי מהמיטה, דהרתי למקלחת והתחלתי לריב איתו על השטות שהוא אמר.

הוא צחק - קשה מאוד לריב איתו אחרי זיון טוב - ודחף את הספוג לידי, "שתוק, שתוק יא אשכנזי ותסבן לי את הגב."

בסדר, סיבנתי, אבל לא שתקתי עד שהוא סתם לי את הפה בנשיקה.

בצהרים הוא התקשר כמו תמיד להזכיר לי לקחת את התרופות והודה כבדרך אגב שאולי מה שהוא אמר בבוקר היה בגדר שטות.

"אולי?! בטוח שזו הייתה שטות ואתה יודע את זה."

"כאילו שאתה לא עושה שטויות."

"בטח שכן, כל החיים שלי הם רצף של טעויות ושטויות."

"נו, אז אתה רואה שאנחנו מתאימים?" הוא אומר מרוצה מאוד מעצמו ומבקש ממני לקחת חופש ביום רביעי כי יש לנו תור אצל הרופא שלי.

"לנו? וממתי אתה קובע לי תורים?"

"המזכירה שלו לא השיגה אותך אז היא התקשרה אלי ובמקרה הייתי זמין. קבעתי לך תור ואני רוצה לבוא גם כן אם לא אכפת לך."

"ואם כן אכפת לי?"

"אני בכל זאת אבוא."

"אני מעדיף שלא."

"אני לא שואל אותך שרגא. לך לעבוד ותהיה ילד טוב. ניפגש מחר בערב בבית וביום רביעי נלך יחד לרופא."

5. עסקה הוגנת

זהו, חזרנו מהרופא. היה רע לתפארת.

אני מייד אספר איך ומה, אבל קודם אני רוצה שהמחאה שלי תירשם בפרוטוקול - אני כותב את הפוסט הזה בלי רצון ובחוסר חשק.

כשפתחתי את הבלוג הכוונה הייתה לספר על החיים שלי כבן אדם, ולא כחולה, אבל לאט לאט המחלה הזו מתגנבת ומתנחלת, לוקחת עוד ועוד שטחים מהחיים שלי.

אני שונא אותה! שונא את עצמי שהכל קרה בגללי! כועס נורא עליו שמתעקש להישאר! רוצה רק שיעזבו אותי לבד.

עוד כשהוא חזר אתמול בלילה, עייף נורא מיום עבודה ארוך התחלנו לכעוס זה על זה.

"אני מתכוון להיכנס יחד אתך לרופא." הוא אמר, "הפעם לא תשאיר אותי בחוץ על הספסל."

"אני לא רוצה!" צעקתי, והוא צעק חזרה שהוא כן רוצה, שהוא חייב, ושיש לו כל מיני שאלות לרופא.

למרות שכעסתי והתמרמרתי היה ברור שהוא ינצח ויעשה כרגיל מה שהוא רוצה. כשרק הכרנו אני הייתי הבוגר החזק והחכם, אבל המצב השתנה לאט לאט לרעתי ועכשיו הוא זה שמחלק לי פקודות.

אין לי די אנרגיות וכוחות להתנגד. הוא בריא וצעיר, ואני נעשיתי סמרטוט.

זהו.

הרופא התחיל בבשורות הטובות - רמת הוירוס בגוף שלי נמוכה עד מאוד (לא ניתנת לספירה שזה דבר טוב) ומערכת החיסון שלי במצב מצוין.

הבשורות הרעות הן שהמחיר שאני משלם כדי להיות במצב הזה גבוה מידי בשביל הגוף שלי והוא לא עומד בזה יותר.

הכבד שלי לא אוהב את התרופות הללו, וגם הלבלב לא משתגע בגללן, ויש גם את עניין בעיית המשקל שממשיך לרדת.

"יש תרופות מדור חדש שתופעות הלוואי שלהן..." התחיל הרופא בחיוך אופטימי והשתתק כשראה איך אני מתכווץ בכסא.

"אני לא רוצה, אני לא יכול, תעזבו אותי, די כבר."

כמובן שהם לא עזבו.

הרופא כי על זה הוא מקבל משכורת ונרי כי הוא סתם אידיוט עקשן ומציקן.

ואם לא די בכך הוא גם שלף שוב את הסיפור עם תוספי המזון הארורים האלו. הרופא אמר שזה רעיון נהדר ואני התכווצתי עוד קצת.

העניין הוא שיש איזה כדור צמחי מגעיל שמשאיר לך טעם נוראי בפה לשעות על גבי שעות ואמור לנקות את הדם, לאושש את הכבד, השד יודע מה, דבר אחד בטוח - הוא מאושש מאוד את חשבון הבנק של היבואן! הדבר המכוער והמסריח הזה עולה הון ועוד ביורו.

הרופא אמר ששמע דברים טובים על התוסף הזה ואם לא יועיל לא יזיק וכדאי לנסות.

"תשכח מזה!" התפרצתי, "כבר יותר זול להשתמש בקוק."

"אתה תשתוק." התרגז נרי, "פתאום נעשית קמצן? למה על שטויות אתה אומר שזה רק כסף וזה לא חשוב, אבל כשזו הבריאות שלך והחיים שלך אתה חוסך? זה הכסף שלי ואתה שתוק ודי!"

"לא רוצה לשתוק!" צעקתי עליו וקמתי, "תפסיק להשתיק אותי כל הזמן, אני אומר לך שאני עייף, ואני לא רוצה יותר. היה לי מספיק, תעזוב אותי."

התחלנו לצעוק שם אחד על השני בחדר של הרופא שהחוויר וניסה להרגיע. מזל שהעובדת הסוציאלית נכנסה מהר ולקחה אותנו לחדר שלה.

הייתי כל כך מעורער מכל הסיפור הזה שאפילו לצעוק כבר לא היה לי כוח. שתקתי ונרי השתפך בצורה מגעילה. סיפר שאני נוראי, לא משתף פעולה, צריך לשמור עלי כמו על תינוק ואני עקשן ולא אחראי, ובמקום שנילחם יחד בוירוס הוא נלחם בי, ואז הוא בכה.

זה היה נוראי וזוועתי שאי אפשר לתאר בכלל.

פתאום כל המעמד נעשה כמו משפט שדה כזה כשהוא העד, ואני בתפקיד הנאשם, והיא -הגברת הזו שבקושי מכירה אותי - בתפקיד השופט.

לא הסכמתי להשתתף בהצגה שלהם. אמרתי שהם לא מבינים, שהם לא יודעים איך זה, שאני ככה כבר ארבע שנים וקצת וזה נעשה קשה יותר משנה לשנה, ואני עייף ושיעזבו אותי, וגם לי היו דמעות בעיניים.

היא אמרה בקול רך שהיא מבינה, ושהיא שמעה את זה הרבה פעמים מהרבה חולים שאחר כך התגברו על המשבר וכיום הם מאושרים, ושאני חייב להמשיך הלאה כי יש אנשים שאוהבים וצריכים אותי ושאולי התרופות החדשות...

"זה יהיה בדיוק כמו קודם." אמרתי, "התרופות החדשות יעשו לי סוגים חדשים של כאבי בטן ובחילות וכל הדברים הזוועתיים האחרים, ובעוד חצי שנה שוב יהיה שינוי בתרופות ושוב ...

נמאס לי! מה קשה כל כך להבין פה? ומה זה עסקו של מישהו? זה החיים שלי, לא?"

נרי - הכדור מרץ הכעסן הזה - שוב התפרץ בזעם, והיא שוב ניסתה להרגיע, ואז מישהו דפק בדלת ורצה לשאול משהו והיינו חייבים ללכת.

בדרך הביתה שוב דיברנו, ועכשיו בשקט.

אני כרגיל מבקש שיניח לי כבר ודי, והוא כרגיל מתרגז ומסרב. אני אומר לו שהוא משחזר איתי את מערכת היחסים החולנית שיש לו עם אימא שלו - חולת אסטמה שכל יומיים בערך הולכת למות - והוא אומר לי לסתום כבר ולא לשחק את הפסיכולוג כי זה מעצבן.

הכל ישן ולעוס, שום דבר חדש.

בדרך חזרה הזעתי נורא והרגשתי שכל הגוף כואב לי בצורה בלתי נסבלת. ברגע שחזרנו ישר הלכתי להתקלח ונכנסתי למיטה. הוא דיבר בינתיים בנייד עם הבסיס וניסה להשיג עוד כמה שעות חופש, לא כל כך בהצלחה.

אחר כך הוא בא ונשכב לידי, ערום וקריר ועצוב.

גם אני הייתי עצוב.

התלטפנו לנו קצת והשלמנו. הוא השיג ממני הבטחה לקחת את התרופות החדשות ואת התוסף מזון המחריד הזה שמרוקן לו את חשבון הבנק ובתמורה הוא .... אתם יודעים מה? אין לי מושג מה הוא הבטיח לי בתמורה?

אני מניח שאני מרוויח מהעסקה הזו את הזכות להמשיך לישון לידו כמעט כל יום, ללטף את העור השחום, החלק, הקטיפתי שלו, להתפעל כל פעם מחדש מהעיניים הגדולות, השחורות, המלוכסנות קצת עם הריסים שכל דוגמנית הייתה מוכרת את הסבתא שלה למענן.

או. קי. אם אני לא מרגיש שיצאתי פראייר אז כנראה שזו הייתה עסקה הוגנת. 

6. בוריס ואני

אני הולך לבקר את בוריס ומוצא אותו מול מחשב מפורק, מקלל בזעם כי פתאום נעלמו לו המשקפיים.

מסתכל סביב ומגלה שכרגיל הוא שם אותם על אדן החלון כשענה לטלפון ושכח.

אני נותן לו את המשקפיים, יושב ומביט איך הידיים הגדולות והמגושמות שלו מטפלות כל כך בעדינות בחלקים הקטנים של המחשב ומתגעגע אליו בשקט.

"איפה הג`ינג`י?" אני שואל.

"הלך להשתובב בקריון עם החברים הקטינים שלו."

אני מסתכל מסביב. האמת, לא משהו, די הפוך ומבולגן. "דניס מזניח אותך בוריס, אני הייתי מטפל בך יפה יותר."

הוא צוחק. "די עם זה דוצ`ינקה, תוותר כבר. אני ואתה, זה אף פעם לא היה עובד כמו שצריך."

"למה? תמיד אתה אומר את זה, אבל לא מסביר. למה?"

"כי אתה פשוט יותר מידי." הוא נאנח, מוריד את המשקפים ושוב שם אותם על אדן החלון. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה יותר מידי בשבילי."

"יותר מידי מה?"

"יותר מידי גבוה, יותר מידי יפה, יותר מידי יהודי."

"יותר מידי יהודי? מה זה יותר מידי יהודי לעזאזל?"

"לא שותה, שואל יותר מידי שאלות, קורא יותר מידי ספרים, סקרן מידי. הכל יותר מידי." הוא רוכן אלי, נותן לי את אחת הנשיקות החזקות והמחוספסות שלו שאני אוהב ואומר לי ללכת הביתה ולעשות משהו מועיל.

"מה למשל?"

"לכתוב את האמת לשם שינוי."

"האמת, מי יודע מה האמת? לאמת פנים רבות."

"אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שאתה יהודי מידי."

שוב אני מוצא את עצמי מנסה לספר על הקשר שלי לגבר הזה שמבוגר ממני ב – 22 שנים בדיוק. שנינו ילידי נובמבר, הוא נולד ב – 56 אני ב – 78.

כבר סיפרתי כמה פעמים איך נפגשנו ואיך היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות. מי שמכיר את הסיפור מוזמן לדלג על הפוסט הזה.

נפגשתי איתו בתקופה מאוד קשה בחיי. זה היה בחורף שאחרי שובי מתל אביב. גופנית הבראתי, אבל נפשית הייתי שבור. התקשיתי להתמודד עם התוצאות של החיים שניהלתי בתל אביב, חיים שבמבט לאחור נראו לי כמו חיים של אדם זר.

פתאום הייתי צריך לבנות לעצמי חיים נורמליים - לפרנס את עצמי, לקחת תרופות, לסבול תופעות לוואי מבהילות, לפחד ללא הרף שיגלו שאני נשא, לנסות לשקם את היחסים עם ההורים והאחים.

עם הדברים החומריים הסתדרתי לא רע. מצאתי עבודה סבירה, שכרתי דירה זולה ומתפוררת קרוב למקום עבודתי, התחלתי ללמוד במכללה טכנאות מחשבים, התיידדתי עם השכנה שלי אליס ועם בנה דני שהיו מעין תחליף משפחה בשבילי ואפילו חתול היה לי - פחיסטון ז"ל האהוב שלי שמת בדמי ימיו מאיידס חתולים.

חוץ מחיי מין היה לי פחות או יותר הכל. בחודשים הראשונים הייתי עסוק מידי, לחוץ מידי, עצוב מידי, מכדי לחשוב על סקס, אבל הזמן עשה את שלו, לחצים התחילו להצטבר, ופתאום התחלתי להסתכל סביבי, לראות גברים ולשים לב למבטים שלהם, ועדיין פחדתי, חששתי, נרתעתי מקשר.

ואז, ביום גשום אחד כשחזרתי מהמכללה אחד המורים שהכרתי רק מראייה כי הוא לא לימד אותי, הציע לי טרמפ.

הוא היה בן ארבעים פלוס ונראה לי כמו איש נחמד שריחם על בן אדם רטוב שרעד מקור בתחנה פרוצה לרוח. בלי חשש אמרתי תודה ונכנסתי למכונית המחוממת שלו.

כשהוא הציע לי לקפוץ אליו הביתה לשתות משהו חם הסכמתי ברצון, הייתה לו טבעת נישואים ומראה מכובד מאוד, אבל במקום להגיע לדירה ביתית חמימה עם אישה וילדים הגענו לדירה קטנה מאוד שהיו בה רק מיטה גדולה וכמה כסאות פלסטיק סביב שולחן עץ מתנדנד.

"כאן אתה גר?" שאלתי, נדהם קצת. הייתה מין אווירה של עזובה ומוזנחות בדירה הזו למרות הוילונות הירוקים עם הוולנים המכוערים שהיו תלויים על החלונות של חדר השינה האוויר היה כבד ומעופש והכל היה מאובק קצת.

"לא, כאן אני מזדיין." הוא אמר בפשטות, "ואם טעיתי ואתה לא בקטע אני מתנצל." הוסיף, סוקר אותי בזהירות.

מאחר והוא הודה שהוא כן בקטע נראה לי טיפשי לשקר ואמרתי שגם אני, אבל מאז שחזרתי מתל אביב אני מתנזר מסקס.

עד היום אני זוכר איך בוריס הושיט את ידו, ליטף בעדינות את לחיי ושאל, "מה הם עשו לך שם ילד?"

זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שמישהו נגע בי מעבר ללחיצת יד סתמית, ופתאום התחלתי ליבב. על כוס תה חמה ומתוקה שהוא הכין לי סיפרתי לו כל מה שזכרתי. אז עוד לא זכרתי הרבה מהתקופה ההיא, אבל זכרתי וסיפרתי מספיק כדי שהוא יבין.

בפגישה הראשונה ההיא לא עשינו הרבה חוץ מלדבר וקצת להתלטף, אבל אחר כך כבר עשינו והרבה. מיד אמרתי לו שאני נשא וזה לא הפריע לו ואת תחושת הרווחה שחשתי כשפלטתי את הסוד המעיק הזה שעד אז אפילו להורי לא סיפרתי אני אזכור עד סוף ימי.

כשנפגשנו הייתי קפוא מרוב בושה ופחד, משותק בגלל העבר שלי. הרגשתי טמא ומטונף פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים. בוריס השיב לי את הביטחון העצמי שלי והחזיר אותי לעצמי.

מההתחלה ידעתי שהוא נשוי ושהשעות המעטות שאני מבלה איתו הם מעין אי נפרד שלא נוגע לחיי היום יום שלנו.

הוא אמר שאשתו והוא חיים בנישואים פתוחים ושאני לא צריך להרגיש לא נעים בגללה ובאמת לא הרגשתי, הייתי עסוק מידי בחיים שלי. עד היום הוא מזכיר לי שאני והוא לא היינו אף פעם ממש זוג, ככה שהוא בעצם לא אקס שלי.

אחרי כמה חודשים התחיל להימאס לי הקטע הזה שהוא מתקשר אלי כשנוח לו ומזמן אותי אליו ובשאר הזמן אני בשבילו אוויר.

התחלתי להסתובב בגנים, להכיר עוד אנשים, התחלתי להבריא ולהתחזק, ובדיוק בתקופה ההיא הוא התחיל להתרחק ממני. אשתו גילתה שהוא מנצל את היחסים הפתוחים שלהם למפגשים עם גברים (תמיד ידעתי שהיו לו גם אחרים וזה לא רק אני והוא) ולא אהבה את מה שגילתה.

כנראה שבגידה עם נשים הייתה בסדר מבחינתה, אבל עם גברים זה היה יותר מידי. בקיץ הם נפרדו, הוא נאלץ לוותר על דירת הזיונים שלו ונסע לעבוד בבוסטון, ובדיוק אז פגשתי את ארקאדי והתאהבתי בו עד למעלה מראשי - הייתי כל כך מאוהב בו שאם הוא היה רוצה הייתי מתחתן איתו.

אחרי כמה שבועות נהדרים של אהבת קיץ קסומה עם ארקאדי בוריס חזר לארץ ובא לבקר אותי בדירה שלי בלי הודעה מראש. לרוע המזל בדיוק אז ארקאדי היה אצלי.

בתקופה שבוריס בילה בארה"ב הוא רזה, התחטב וגילח את הראש. פתאום הוא נראה מרשים מאוד לבוש ג`ינס אופנתי וחולצה מהודרת ועונד שעון יקר.

אחר כך הוא סיפר לי שניסה להרשים אותי ולהחזיר אותי אליו והפעם בגלוי, כבן זוגו, אבל מי שהתרשם היה ארקאדי שנדלק עליו בבת אחת ושכח אותי לגמרי.

זו הייתה תקופה איומה. הייתי עצוב וכעסתי מאוד על בוריס. האשמתי אותו שהוא גנב לי את החבר הצעיר והיפה שלי מתוך קנאה ונקמנות ושנאתי אותו.

הסיפור של בוריס שונה – הוא חזר לארץ כדי להציע לי לנסוע איתו לבוסטון אבל מצא אותי מאוהב באחר, צעיר מדהים ביופיו, שנמרח דווקא עליו!

כיום כשאני חכם ומבוגר יותר אני יודע שארקאדי שנראה כל כך יפה ומלאכי שיחק בשנינו. בי הוא ראה שעשוע קיצי מבדר ובבוריס מאהב עשיר שייקח אותו לחו"ל, רחוק מהמדינה האסייתית המפגרת הזו שהוא נתקע בה שלא בטובתו בגלל שאימא שלו החליטה להתחתן דווקא עם גבר יהודי.

בסוף בוריס חזר לבוסטון עם ארקאדי ואני נשארתי בארץ כועס וממורמר, מרגיש שנעשה לי עוול איום.

היום אני יודע שאף אחד לא היה לגמרי רע או טוב בסיפור הזה. כל אחד מאיתנו חיפש משהו אחר וכולנו יצאנו מאוכזבים וכואבים. 

שנה אחר כך פגשתי את נרי שחי איתי עד היום.

בוריס חזר לארץ אחרי שהתאכזב מהחלום האמריקאי שלו וארקאדי המסכן שלי חזר לארץ שבור ומרוסק אחרי ששוב ניצלו אותו, השתמשו וזרקו.

רק אחרי שהוא חזר, חולה ושבור נפשית, התברר לי שהייתה לו ילדות איומה בצילו של אב חורג מתעלל, ושמאחורי היופי המלאכי שלו יש ילד קטן עם חור שחור של אומללות במקום לב.

אחרי שארקאדי חזר הוא ניסה להתאבד. הזעזוע ורגשות האשמה גרמו לי ולבוריס להשלים. בוריס חזר ללמד במכללה וכיום הוא גר די קרוב אלי. אנחנו שוב חברים טובים, בעבר הלא רחוק הגענו אפילו מידי פעם למיטה. רק איתו אני יכול להשתחרר לגמרי, לאבד שליטה, להיות חסר אונים לחלוטין וליהנות מזה.

נרי שנא את הקשר שלי איתו ולחץ עליו להבטיח שזה יפסק. בוריס קיבל את הדין בשלווה וכיום היחסים שלנו אפלטוניים בלבד.

הוא צודק כמובן, אני מבין בהחלט למה הוא החליט להפסיק את היזיזות שלנו, כשאני רגוע והגיוני אני מסכים איתו, אבל לפעמים... 

7. סתם ימים של חול

אתה לא תגיד לי

בבוקר דני מסרב לקחת ריטלין. מאז שהוא התחיל כיתה ח` הוא מתעקש שהוא לא צריך וזה בסדר גם ככה.

אימא שלו יוצאת מדעתה וגוררת אותו אלי כדי שאדבר איתו.

"קח ריטלין דני, הרופא אמר שאתה צריך. אין לי חשק שוב ללכת לבית הספר לדבר עם המורה שלך."

"מה, אתם רוצים לסמם אותי?!" הוא צועק בזעם, "אני לא צריך את הסמים האלו!"

זה לא סם, זו תרופה."

"לא רוצה ואתה לא תגיד לי!"

ולא לקח.

תאכל קרח

בצהרים, כמה דקות אחרי שמביאים את החמגשיות וכולם בבית המלאכה נעשים רעבים נורא הבוס מודיע שלא יושבים לאכול עד שגומרים את כל הריתוכים.

"אבל האוכל יתקרר." מוחה בלחש אדי השמן שאוהב את האוכל שלו חם וטעים.

"ההוא, מה אכפת לו זה!" אומר ההודי בזעם כבוש, "מצידו שתאכל קרח."

דסקיות
עוד בשבוע שעבר הודיעו לי שהשבוע אני אעבוד כל יום עד ארבע על הדסקיות הארורות ההן שמיררו את חיי בחורף שעבר.

שונא אותן! גם אם הפעם הן דקות יותר וקלות יותר לסימון בכל זאת אני שונא אותן!

אני מסמן אותן בטכניפור - מכשיר רעשני ומרגיז שדופק נקודות על מתכת וככה מסתמן המספר.

הטכניפור נראה, כפי שסיפרתי פעם, כמו מין זיווג מהגיהינום בין מכונת תפירה למחשב וגם נשמע ככה.

יש לי ששת אלפים דסקיות לסמן ואני מצליח בשעה - בתנאי שאני לא זז מהכיסא לרגע - לסמן בערך מאה ומשהו.

הבעיה היא שזו עבודה כל כך משעממת עד שאני לא יכול לשבת רצוף בלי לזוז שעה שלמה.

אני חייב לקום כל כמה דקות, לזוז, לשטוף פנים או להתמתח אחרת אני פשוט נרדם מול המכשיר. זו תופעה מדהימה שאני מצליח לנקר למרות שהחדר מואר טוב והמכונה רועשת ובבית המלאכה לידי מרתכים ומרעישים נורא.

הייתי אמור לעבוד בחדר הליזר החדשדש שלנו וליהנות לפחות מהריחוק מבית המלאכה המסריח, אבל הבן אדם שמדביק את הלינוליאום טרם סיים ולכן תקעו אותי ממש באמצע חדר הלייזר הישן (שהוא בעצם מעין פינה בבית המלאכה) וזה לא נוח ברמות, ואם לא די בכך אז הטורקי נכנס אלי כל כמה דקות לבלבל את השכל. הוא לא שולט בזה הוא פשוט חייב להידבק אלי ובדרך כלל אני די סובלני אליו אבל לצערי לאחרונה הוא הפסיק סופית להתקלח והוא מסריח שזה פחד.

היום הוא נכנס וסיפר לי שהבוקר הוא היה אחות.

"מה?" חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. הוא סיפר די בגאווה שהוא שיחק בלהיות אחות של אימא שלו (שהיא בת תשעים ומשהו, הוא בן חמישים בערך) והכניס לה נר, אתם יודעים איפה.

מה אומר ומה אדבר? הביטוי יותר מידי אינפורמציה פשוט נולד לרגע הזה.

התחלתי לעבוד רק בצהרים כי היו עיכובים בסידור התוכנה של הדסקיות מה שעצבן את איציק ששוב צעק עלי בלי צדק.

לא שנעלבתי ממנו - כבר עברתי את השלב הזה ביחסינו המוזרים - אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלכולם יש לו סבלנות, רק אלי לא.

אני מעין שק חבטות נפשי שלו, אולי בגלל שהשאר הן בנות?

למרות שאכלתי פלאפל ושתיתי מיץ וקינחתי בטילון בכל זאת המשכתי לנקר בעוז. בסוף נשברתי ולקראת שלוש אחרי הצהרים ביקשתי שמישהי תחליף אותי, אבל כולן סירבו למרות שהיה להן פנאי.

אחת טוענת שאין לה די כוח להחזיק את הדסקית - טוב היא באמת קטנטונת כזו - והשנייה מתלוננת שהיא פוחדת שהמחט של הטכניפור תפגע לה באצבעות.

נתקעתי שם עד ארבע וחזרתי הביתה עם גב תפוס.

אולי הייתי כזה עייף כי גם בשבת עבדתי עם הדבוראי. ארזנו חלות דבש לכבוד פסטיבל הדבש שיהיה בסוף השבוע הבא, ותודה לאל הפעם לא נעקצתי - אבל היום היה כל כך מדכא ומעייף עד שאני לא מצליח לכתוב, או לחשוב, או אפילו לקרוא.

ובנוסף אחרי הצהרים נרי התקשר להגיד שהוא לא בא הלילה הביתה כי צץ משהו, ככה זה אצלו, צריך להשלים עם זה.

אני חושב שאפרוש לישון מוקדם כדי שיהיה לי מחר כוח להמשיך להתמודד עם העבודה. הלוואי ויעבירו אותי סוף סוף לחדר החדש.

מאחר ובבית לא קורה דבר חדש - חוץ מזה שנרי כל הזמן מכנה אותי בטלפון חמוד ומתחנף אלי בצורה חשודה מאוד, וסיסי שטען בלהט שהוא לא מסתדר בשום פנים ואופן עם ליאור עבר פחות או יותר לגור אצלו - אני אספר פה על היום שלי בעבודה.

ראשית אני צריך להזכיר לכם מי זה זמבורה. הוא הבן של בעל הבית של הנגרייה הצמודה אלינו. בחור ערבי נוצרי בן שלושים פלוס, רווק, גדל מידות, רחב כתפיים וכביר כוח, בעל חיוך ילדותי נבוך קצת ותלתלים שחורים גם על ראשו וגם על חזהו.

איך אני יודע? כי אני פוגש אותו כל בוקר כשאני מחנה את הרכב שלי מאחורי הנגרייה והוא תמיד בלי חולצה, ובדרך כלל רק במכנסי התעמלות קטנטנים ביותר, אבל יש לו שרשר זהב עבה על צווארו החסון וצמיד זהב תואם אל פרק ידו.

הוא מחייך אלי, אני אליו, אנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב ומה נשמע, הוא מזמין אותי לשתות קפה בנגרייה, אני אומר שאני לא יכול כי כבר כמעט שמונה ואני צריך לחתום שעון, ואחר כך אני רץ לחתום את השעון ומתחיל לעבוד וזמבורה פורח מראשי עד למחרת בבוקר.

היום הוא עמד ליד הפח הענקי של הנגרייה - מין צפרדע מתכת גדול - לבוש רק במכנסים קצרים והעמיס לתוך הפח חתיכות דיקט. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא עובד בעבודה כזו כשהוא חצי ערום וענוד בתכשיטים, ופתאום נזכרתי שוב בסיפור של ההודי על איך הוא ביקר בפאב באמריקה – זמבורה, לא ההודי - ופגש בחורה שלקחה אותו אליה לחדר ואז התברר שהיא בכלל גבר לבוש שמלה, ושוב התפלאתי איך זה שזמבורה, גבר מגודל וחסון שכמותו, עדיין לא נשוי, אבל השעון כבר התקרב לשעה שמונה והייתי צריך לרוץ.

רק אחרי שהחתמתי את הכרטיס עלה בדעתי שזה לא מקרי שבשבועות האחרונים אני פוגש אותו בקביעות כל בוקר כשאני מחנה את רכבי, ובדרך כלל גם אחרי הצהרים כשאני הולך הביתה.

8. אנרגיות חיוביות 

נכנסתי ללייזר שופע מרץ ורעננות וראיתי בעצב שהעגלה עם הטכניפור עדיין עומדת באמצע החדר והכל ערוך ומוכן לפקודתי בדיוק באותו מצב כמו אתמול.

בעודי מגשש אחרי העט שלי על המדף מעל ראשו של איציק נגעתי בכתפו והפתק שהוא אחז בידו נפל על הרצפה.

הוא התמלא חמת זעם, וכששאלתי בתמימות אם גם היום אני עובד כאן הוא צעק עלי שכן, ושאני אפסיק לנדנד לו, ושאין לו סבלנות אלי ואל האנרגיות החיוביות שלי!

כאילו, מה הקטע? כשאני בא מדוכא ועצוב הוא מתנפל עלי שאני תמיד חמוץ וחולה, וכשאני בא במצב רוח טוב זה גם לא בסדר? ומאיפה הוא הביא את הסיפור הזה של אנרגיות חיוביות?

שתקתי, כמו שאני עושה תמיד כשהוא גועלי כלפי, אבל למרבה המבוכה הייתה בחדר גם לילי שעובדת איתנו מידי פעם והיא, בחורה צעירה ומתוקה ביותר, ליטפה באהדה את כתפי כדי לנחם אותי.

אני יודע שכוונתה הייתה לטובה ושהיא רצתה לעודד אותי, אבל הליטוף הזה היה באופן כלשהו גרוע יותר מהגערה הנבזית של איציק.

ככה התחיל עוד יום עבודה מאוס ומדכא כשאני תקוע עם הטכניפור בפתח חדר הלייזר וסובל מהרדיו הצעקני של ההודי, מהרעש והסרחון של הריתוכים, ומה שנורא מכל-  מהטורקי שכמובן התחיל להתרוצץ סביבי ברגע שאיציק הסתלק משם.

ממנו הוא פוחד כי איציק צועק עליו בלי רחמים שיפסיק לעשן ושיצא מפה ושאין לו מה לחפש אצלנו, מה שבעצם נכון.

הוא עדיין לא התרחץ ופשוט התקשיתי לנשום לידו, אבל לפחות הוא לא סיפר לי שום דבר על אימא שלו אלא אימץ את מוחו וסיפר לי בדיחה, די גסה האמת, אבל מצחיקה למדי.

צחקתי קצת והוא היה כל כך שבע רצון עד ש... (אני לא מאמין עד עכשיו שזה קרה) נישק את כתפי!

כן, פשוט עמד לידי רכן ונתן לי נשיקה על הכתף. מזל שהייתי לבוש.

ופה אני שוב צריך להסביר שהטורקי הוא בן אדם מוזר ביותר - גרוש פעמיים, חי עם אימא שלו שלעת זקנה חזרה לדבר רק ספניולית (הם משוחחים בטלפון פעם ביום בצעקות איומות כי הגברת הקשישה כבר חרשת) וכשאנחנו נוזפים בו שהוא מסריח ומבקשים שיתרחץ הוא עונה בכעס שהוא לא יכול כי אימא שלו גומרת לו את כל המים החמים! ואחר כך, לאות מחאה, הולך לשתות בירה, חוזר שתוי וכעוס ונרדם בכסא מתחת לרדיו, ומתעורר רק כשאני מתגנב ומכבה את המכשיר הענקי והרעשני ההוא.

יש לו איזה סוג של אובססיה כלפי ואין הרבה מה לעשות בנדון כי הוא מעין קרוב של בעל הבית שמחזיק אותו אצלו פחות או יותר מתוך רחמים או חשש מאשתו, או משהו.

כל מה שאני יכול לעשות זה לנשום בזהירות כשהוא מתקרב אלי ולהחליף בגדים רק בשירותים אחרי שבדקתי היטב שהם נעולים.

מובן שכל היום אחר כך איציק ניסה להיות חביב כלפי ולהתנהג באדיבות יתר, אבל היום הייתי באמת כעוס ופגוע ועניתי לו בקרירות רבה.

כמו להכעיס דווקא היום בעל הבית לא היה והייתי צריך להעביר לסגן הודעות ולדבר איתו כל הזמן, דבר שעשיתי בנימוס מופלג כדי שהוא ידע שאני כועס עליו.

לקראת סוף היום הוא בא במיוחד לשאול אותי אם קשה לי ואם אני עייף ואם אני רוצה ללכת הביתה?

התשובה על כל השאלות הללו הייתה כן, אבל עניתי לו בהדרת כבוד שאני רוצה לסיים קודם לסמן אלף דסקיות ורק אז ללכת ואני עדיין רק בתשע מאות ומשהו.

למרבה זוועתי הוא ליטף את כתפי במעין התנצלות ואמר שאולי לילי תוכל להחליף אותי ויצא משאיר אותי נדהם לגמרי. (כאילו, מה נגמר אתכם בני אדם? מה כולם מלטפים אותי היום? אולי תשימו סביבי גדר ותתלו שלט - פינת הליטוף של  פולי!)

איציק חזר חיש מהר עם לילי וביקש ממנה שתחליף אותי בעבודה. לילי קצת פחדה מהטכניפור וחרדה לגורל הפרנץ` מניקור שלה, אבל בסוף הצליחה ללמוד ולבצע את המשימה הלא מסובכת של סימון הדסקיות, ובעוד אני עומד לצידה לחזק את רוחה ולתמוך בה במקרה של תקלה, (זה היה הרעיון שלה - אל תעזוב אותי, אני פוחדת, תישאר לשמור עלי  פולי), היא סיפרה לי סיפור מצחיק - אבא שלה התקשר לפני דקות מספר ואמר שיש לו משהו נוראי לספר לה. לילי נתמלאה דאגה וחרדה והאיצה בו למהר ולספר, ואבא שלה אמר ברוב דרמטיות שלאחותה הקטנה (בת עשרים שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועדיין גרה אצל ההורים) הגיע בחור אחד שנכנס לחדר שלה אתמול בערב ויצא משם רק היום בצהרים!

"נו ו..." תהתה לילי.

"נו, אז כלום. הבחור היה אצלה כל הלילה ויצא רק בצהרים."

"כן, הבנתי, אבל מה קרה?"

"לא קרה כלום חוץ מזה שהוא ישן אצלה! זה לא מספיק?!"

"מי הבחור הזה? מה שמו?"

האבא אומר את שמו של הבחור ולילי צוחקת ומספרת לו שהיא מכירה אותו, "תירגע אבא, הבחור הוא הומו."

"זה מה שאת חושבת!" מתקצף האב המודאג - עולה מרוסיה כמובן, אלא מה? – "אני מכיר את הבחורים האלו! מספרים שהם הומואים כדי שיוכלו לישון אצל בנות, שקרנים כולם!"

אחרי שגמרתי לצחוק שאלתי מה אימא שלה אומרת על הסיפור.

"אימא אומרת שאבא משוגע ושאחותי צריכה למצוא עבודה ולשכור לעצמה דירה.

היום עבדתי עד ארבע שאצלי זה נחשב מאוחר. אני מתחיל יחסית מוקדם ועובד קשה. עד ארבע הייתי גמור מעייפות.

ובכל זאת היה יום די נחמד למרות ששוב היו דסקיות ובנוסף היו גם תוויות ובבוקר היה שוב זמבורה חצי ערום, והטורקי, מסריח כרגיל, המשיך להסתובב סביבי, והיה גם ההודי שמשום מה הלך אחרי ושאל כל הזמן למה? למה? במין פיזום אידיוטי כזה.

הוא טוען שלמד את זה מצביקה הרומני. חשבתי שהרומני עוד נורמאלי יחסית, אולי זה החום ששיגע אותו?

ובכל זאת היה לי היום מצב רוח טוב. הסתיו הפריח משבים נעימים של רוח קרירה ולחה שהגיעו אפילו לבית המלאכה המפוייח שלנו, וכשיצאתי מהעבודה היו בגלי צה"ל שירים של רחל שאת רובם ביצעה חווה המלכה, ובאתר הבניה שאני עובר על פניו כל יום בדרך הביתה הסתובבו הפועלים הרומנים עם חצי גוף חשוף וסחבו פיגומים, והבחור שאני תמיד נהנה להביט בו עמד על המדרכה וחייך.

חייכתי אליו חזרה והרגשתי טוב למרות שהבוקר הוא שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית.

כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול - חודש הסליחות והרחמים - וכמו לפני שנה זה שוב קורה - הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי.

חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.

מה אני אעשה אם זה יקרה?

לא יודע.

אולי אלך לחפש התשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן.

9. עוד יום סטנדרטי

קמתי עם יד ימין כואבת ונפוחה בעיקר בבסיס האגודל. לאחרונה אני עובד קשה גם בבית המלאכה וגם בערבים בעזרה לדבוראי שמתכונן לפסטיבל הדבש בסוף השבוע.

וחוץ מזה יש גם המחשב... יד ימין התמרדה.

למרבה הצער הייתי טיפש ושיתפתי את איציק. סיפרתי על פסטיבל הדבש ועל העבודה שאני עושה אחרי הצהרים, ואמרתי שזה קשה ואני עייף.

כמובן שהוא, בהיות הטיפוס שהוא, מיד ניצל את זה והתחיל להציק לי שאני איטי מידי מול הטכניפור ואני עושה יותר מידי הפסקות לקום ולהתמתח, והודיע לי שבלי שום קשר למה שאני עושה בזמני הפנוי עלי לבוא לעבודה ערני ובכושר מלא.

איזה דביל הוא שמצליח לדכא כל רצון לעבודה אצל הכפופים לו, ואיזה אידיוט אני שלא לומד מהניסיון ומנסה להתנהג איתו כאילו הוא חבר.

בקיצור, יום מדכא ורגיל לגמרי. קרן האור היחידה הייתה לילי המתוקה שהחליפה אותי בכל הזדמנות שיכלה בטכניפור ובתמורה עשיתי אני את העבודות שהיא קיבלה.

הדבקתי תוויות בשצף קצף - קלי קלות בשבילי, מלאכה איטית ומתסכלת בשבילה - ופרקתי חומרים שקיבלנו מחו"ל.

הם מגיעים ארוזים בתוך חומר סופג דמוי פתיתים אבקתיים שנכנסים מתחת לציפורניים ולשערות וגורמים לעיטושים נוראיים – ממש לא נחמד.

בסוף היום הטכניפור שבת ממלאכתו בגלל תקלה ושנינו עבדנו בפתיחת אריזות, היא עם כפפות כדי להגן על הציפורניים ואני סתם ככה עם הידיים החשופות מרגיש איך כל הגוף שלי מתכסה לאט לאט באבקה הארורה הזו.

ואז היא הלכה לשירותים וחזרה מהר עם הנייד שלה נוטף מים!