1. לאור המצב

נכון שזה לא נעים שכולם פוחדים פתאום להגיע לישראל בפרט ולצפון בכלל?

נכון שזו הרגשה ממש גרועה שדפש מוד המיתולוגיים שכל כך אוהבים את ישראל פוחדים לבוא אלינו, ושחקני כדור רגל מסוקסים חוששים לנחות בשדה התעופה שלנו?

נכון שזה ממש מגעיל מצד הנהלת הרכבת להגיע רק עד פאתי חיפה מחשש להיכנס לעיר? נכון שזה מקומם לראות משרדים, חנויות ושאר שירותים שניתנים לכולם רק לא לנו סגורים כי אנשים פוחדים לבוא לעבודה?

ואפילו אי אפשר לבוא אליהם בטענות כי זכותם להישמר לנפשותיהם, ולמה שהם יסתכנו בגללנו?

ובכל זאת זה מרגיז ואפילו קצת מעליב, נכון?

אין דבר. במוקדם או במאוחר המצב יירגע ויחזור לקדמותו, אבל הפחד שאנשים חשים מחולי ונשאי איידס לא ייגמר גם אחרי שהנשא יחלה, יחזיר את נשמתו המעונה לבורא ויהפוך לגוויה.

גם אחרי מותו ימשיכו לפחד ממנו, וכשיקברו אותו יעשו את זה בזהירות רבה ומתוך חשש.

למה אני עושה את ההקבלה הלא צודקת והמקוממת הזו? לא יודע. סתם הרהור שעלה במוחי כשקולגה לעבודה סיפרה לי בהתמרמרות שנאלצה לכתת רגליה בכל הקריה כדי למצוא בית מרקחת פתוח מפני שבתי המרקחת בשכונה שלה נסגרו בגלל המצב.

לצאת מהסרטים

מיד אחרי שאיציק אמר "הלו" ידעתי שהוא מדבר עם אשתו. רק כשהוא משוחח אתה קולו נשמע רך, כמעט מתרפס וחיוך אנושי מבצבץ על פניו הקשוחות בדרך כלל.

הוא דיבר איתה על מישהי אחרת שנורא מתרגשת ולוקחת ללב ושצריך להרגיע אותה. אחרי שהשיחה הסתיימה סקרנותי התגברה על נימוסי הטובים ושאלתי מה קרה.

"אח שלי קיבל צו שמונה והלך למילואים." סיפר איציק בחיוך. אחיו הגדול של איציק הוא רווק שחי בבית ההורים עד גיל שלושים פלוס ומעולם לא יצא עם נשים והוא רווק למרות שהוא כבר בן ארבעים.

כשאיציק סיפר לי פעם, כשנחה עליו רוח של ידידות כלפי, על אחיו, הייתי צריך לנשוך את לשוני כדי לא לשאול אם הוא מעדיף גברים, אבל הצלחתי להתאפק וטוב שכך - לא כל מה שקופץ לך לראש צריך לצאת מהפה.

כשאיציק ואחיו גרו בבית הוריהם היו יחסיהם גרועים מאוד, אבל כיום כשאיציק נשוי ואחיו גר סוף סוף בדירה משלו הם מחבבים זה את זה יותר, ואיציק נשמע מאוד גאה באחיו כשסיפר שהוא נהג טנק שאוהב מאוד את הצבא, שונא ערבים ונהנה מאוד ללכת למילואים.

"הוא בטח עושה עכשיו חיים משוגעים." שיער בחיוך, "אבל אימא שלי נכנסה לסרטים בגלל שהוא במילואים. אני אתקשר אליה." החליט, ומיד עשה מעשה, התקשר לאימו וציווה עליה בסגנון שאני כל כך מתעב אצלו לצאת מהסרטים, לא לראות כל כך הרבה טלוויזיה ולא לבכות כל הזמן.

ואני שחשבתי שרק איתי הוא מדבר ככה.

אני מקווה שעד שהוא יקפוץ לבקר אצלה אחרי העבודה כפי שהבטיח אימא שלו תמלא את כל ההוראות שלו – תיקח כדור הרגעה, תפסיק לבכות ותעבור לצפות באיזה סרט רומנטי נחמד - אחרת הוא ינזוף בה כמו שהוא נוזף בי.

תשעה באב

"מחר תשעה באב." בישר לי ההודי בפנים מסתוריות.

"כן, אני יודע. אני לא צם." אמרתי והמשכתי לעבוד במרץ.

"אתה יודע מה קרה בשנה שעברה בתשעה באב?" המשיך ההודי בשלו.

"הייתה ההתנתקות."

"ותראה מה קורה עכשיו?"

אני מתחיל להתעצבן. "מה זה שייך בכלל?"

"בשנה שעברה החילוניים זרקו ילדים דתיים מהבית שלהם ועכשיו הם מסתובבים בארץ בלי בית." הנחית עלי ההודי את מוסר ההשכל שלו והטיב את הכיפה הפעוטה על פדחתו, "זה עונש מהקדוש ברוך הוא."

"מה עונש? מה אתה מקשקש?" אני מתרתח, "בהתנתקות לא מת אף אחד, ורק הלילה מתו לנו שלושה חיילים. בגלל ההתנתקות מתים חיילים ויש מלחמה? וחוץ מזה יש המון דתיים בצבא שנלחמים עכשיו בלבנון, מה הקשר בכלל של מה שקרה לפני שנה ומה שקורה היום?"

ההודי עוטה על פניו ארשת מסתורין ובמקום לענות לשאלות שלי הוא מספר לי שעד היום יש ילדים דתיים שאין להם בית.

"מאיפה שמעת את השטויות האלו?" אני ממשיך לכעוס.

"מהטלוויזיה, הייתה תוכנית דתית על תשעה באב, כל הדתיים חושבים ככה, זה שכולם ברחו מהבתים שלהם זה עונש על ההתנתקות." הוא חוזר בפסקנות על דעתו.

עכשיו גם איציק ששתק עד כה מתפרץ בזעם, פוקד על ההודי לסתום ומגרש אותו מחדר הלייזר.

ההודי סותם ויוצא בצייתנות מהחדר כשהוא בטוח בצדקת טענתו.

איציק ואני מחליפים מבטים וברור לנו בלי מילים ששנינו בטוחים שהוא מדבר שטויות ואין שום קשר בין האירועים למרות שאמרו ככה בטלוויזיה.

לא סולח

יכול להיות שיום אחד אני אסלח לנסראללה על מה שהוא עשה לי – הפחד, המתח, הריצה המבוהלת למקלט, הנזקים לרכוש והאובדן המיותר של חיי אדם - אולי אני אפילו אצליח לסלוח לו על החיוך השחצני שלו, ואפילו אתגבר על נאום קורי העכביש המשפיל, אבל בחיים אני לא אצליח למחול לו שבגללו מצאתי את עצמי מקשיב בתענוג גדול לנאום של ביבי נתניהו ומסכים בהנאה עם כל מילה.

מנחוס

דקה אחרי שאמרתי לקולגה שלי שזהו הסיפור עם המקלט והאזעקות הסתיים ושתירגע כבר נשמעה שוב צפירה ושוב נדחסנו כולנו במקלט מאזינים לרדיו חיפה ההיפר אקטיבי.

חמש דקות אחרי שאמרתי לשכן שאני הרוס מעייפות בגלל שכל הלילה טסו מעלינו מטוסים ומסוקים שלא נתנו לישון ואני הולך לפרוש לשנ"ץ בתקווה שאף אחד לא יפריע לי נשמעה שוב אזעקה!

אני מתחיל לחשוב שאולי אני עושה משהו לא טוב, אולי הקארמה שלי צריכה טיהור ואולי הצ'קרות טעונות צחצוח? יש למישהו רעיון? 

2. זוגיות

כמה אפשר לדבר על קטיושות ואזעקות?

נמאס. היום אני רוצה לכתוב על דברים נורמאליים ומעניינים יותר, היום בא לי לכתוב על אהבה.

אני קורא בעניין רב את הבלוג האינטליגנטי של מיק בראון, מתפעל מהניתוחים הנבונים של מערכות היחסים שלו עם בני זוגו, ונדהם לראות איך אצלי הכל כל כך מבולגן וחסר מודעות.

הדרך שבה אני מנהל את חיי כל כך שונה, פרועה, כמעט מקרית לעומת המחשבה המעמיקה שהוא משקיע בכל אחד מצעדיו.

לעומתו אני פועל כמו איזה קריזיונר חסר דעה ששולף במקום לתכנן ולחשוב לעומק, וככה החיים שלי נראים - בלאגן אחד נוראי.

מצד שני אולי זה טוב שיש סוגים שונים של אנשים שפועלים בצורות כל כך שונות, אחרת הרי היה משעמם נורא, לא?

ממש במקרה אחרי שקראתי את הפוסט כתבתי מכתב לחבר ששאל על החיים שלי, ופתאום גיליתי שאני מדבר בעיקר על נרי ועלי, וככל שאני מפרט ומונה עוד ועוד סיבות למה אנחנו לא צריכים להיות יחד ככה נעשה יותר ברור עד כמה הקשר שלנו חזק ואיך האהבה הטיפשית וחסרת ההיגיון הזו שהתגנבה אלי בחורף לפני שנתיים כמעט מבלי משים בעוד אני מאחה את לבי השבור בגלל מישהו אחר, חזקה ועקשנית יותר מכל הקשיים.

הזוגיות שלנו, לא צפויה ולא מנומקת בעליל, התגלתה כגמישה ועמידה בכל המשברים והדראמות שנקרו בדרכה.

אם אני מנסה לחקות את מיק ולנתח קצת את היחסים שלנו אני מגלה שיש בקשר שלנו מצד אחד מספיק ניגודים אי התאמה כדי שיהיה לנו מעניין יחד ועם זאת יש ביני לבינו - למרות ההבדלים הברורים בינינו - מין הבנה כמעט אינטואיטיבית שבגללה אנחנו לא מסוגלים לכעוס באמת אחד על השני.

בעצם, למרות ההבדלים בצבע, במוצא, בהשקפת העולם, שנינו מאותו הכפר. גם הוא וגם אני בנים למשפחות פועלים מהמעמד הבינוני נמוך שגדלו בקריות, למדו בבתי ספר דתיים מסורתיים, קיבלו אותו חינוך פחות או יותר, וגדלו לאורם של אותם ערכים פשוטים של נאמנות למשפחה ולמדינה, ולמוסר שאני נאלץ, מחוסר שם אחר, לקרוא לו מוסר יהודי.

אולי בגלל זה נוח לנו יחד למרות שלפעמים בא לנו לרצוח זה את זה?

לא יודע, אבל עובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין יחד.

עולים שלב

"פולי, אני צריך להתייעץ אתך על משהו." הוא אומר ומתיישב מולי, מושך מידי את הספר שאני קורא ('צילה של הרוח' אם זה מעניין מישהו).

"להתייעץ?" אני מופתע וקצת נבהל, "להתייעץ זה מן בן דוד של אנחנו צריכים לדבר?"

"לא, להתייעץ זה להתייעץ." הוא אומר בפשטות, נראה מודאג, אפילו מתוח. "תגיד פולי, מה דעתך שאני אלך לקורס קצינים?"

"אחלה! תמיד חלמתי לזיין קצין."

"מצחיק מאוד." הוא משחרר חיוך קצר ושוב מרצין, "עכשיו תקשיב ברצינות, קורס קצינים בחיל אוויר זה משהו רציני מאוד פולי, זה המון לימודים רציניים, מבחנים, השלמות חייליות,  צריך לדגור ולהשקיע המון."

"אז בשביל מה אתה צריך את זה? מה רע לך להיות מש"ק?"

"לא רע לי, אבל אם אני רוצה לעשות קריירה רצינית בחיל אוויר ולהתקדם בחיים אני צריך להיות קצין."

"אם ככה אז לך על זה."

"פולי." הוא מטלטל את ברכי בחוסר סבלנות, מתוסכל מקלות דעתי, "תקשיב לי! אתה לא מתרכז."

מאז שהוא אובחן רשמית כסובל מבעית קשב וריכוז והתחיל לקחת תרופה לשיפור הריכוז שלו נראה שהוא סובל מסוג של אובססיה בנושא הזה של ריכוז.

"אני מרוכז, אני מרוכז. אתה רוצה להתקדם, אתה מת להיות קצין, לקבל יותר סמכות, יותר אחריות, יותר משכורת. אחלה! אני בעד."

"אתה סתם מקשקש, תחשוב קצת. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו לזה על החיים שלנו?"

"איזה השלכות? תהיה פחות בבית? תתחיל להיות סוף סוף בן אדם רציני? תתחיל פתאום לקרוא וללמוד? בסדר, אני אחיה עם זה."

הוא נאנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "זה לא רק זה פולי, אם אני אהיה קצין..."

"מה אם? אם תרצה אז תהיה. אני מכיר את העקשנות שלך כושי."

"בסדר, אבל מה שאתה לא מבין זה שלהיות קצין זו צורת חיים שונה לגמרי. זה ישנה לגמרי את החיים שלנו."

פתאום אני קולט שהוא באמת באמת מודאג וזה לא סתם עוד אחד מהתקפי חוסר הביטחון שלו.

"אתה תהיה קצין מצוין, כולם יהיו חולים עליך. החיילים שלך יעריצו אותך וכל החיילות שלך יחלמו בלילה שאתה מטריד אותן מינית, הנה ככה," אני מחבק אותו ומתחיל ללטף אותו, "וגם ככה ו..."

"פולי תפסיק, אתה לא קולט שבקורס קצינים הם נכנסים לך לנשמה? זה לא כמו אצל הירוקים שכל מה שאתה צריך לדעת זה איך לטרטר את החיילים שלך בלי להפר את פקודות מטכ"ל ולעשות מהם חיילים טובים בלי שהם ימותו לך בדרך."

"זה מה שאתה חושב עלינו? אתה לא מתבייש? טוב, למה לא? תמשיך, תצחק על הירוקים, זולל לחמניות ולוגם שוקו מפונק שכמוך."

"פולי מספיק, תהיה רציני." הוא מפציר בי, "אני רוצה להיות קצין, אבל אני לא יודע אם אני צריך לספר להם שאני חי עם גבר ואני לא יודע ... אני פשוט לא יודע."

"אני חושב שאתה סתם נלחץ." אני מנסה לעודד אותו, "למה שזה יעניין בכלל מישהו?"

"כי ככה זה בחיל אוויר, לכל דבר הם גוררים ישר את המשפחות. כל הזמן מארגנים אירועים בשביל הנשים הילדים והחברות של אנשי הטייסת, ומה אני אגיד? עד איזה גיל אני אספר שעוד לא מצאתי את החברה המושלמת ושאני עדיין בודק את השטח?"

"מצידי עד גיל ארבעים. אין מצב שאני אלך לראות תצוגת אופנה עם חבורה של אימהות צעירות ותינוקות בכייניים."

"בסדר, בלי תצוגות אופנה, אבל תדע לך שאחרי שאני אהיה קצין הם עלולים להעביר אותי לשרת ממש רחוק, נגיד באילת, ומה יהיה אז?"

"ניפגש פחות, אבל נתגבר על זה. מה עושים אחרים?"

הנשואים מביאים את האישה והילדים אליהם והרווקים... מסתדרים כבר."

"שאלת את הקוץ?" - המפקד הישיר שלו, היחיד שיודע עליו.

"כן, והוא חושב שאני צריך ללכת לקורס קצינים ולשתוק עד שאני אדע מי נגד מי ועם מי אפשר לדבר בגלוי וגם אז להיזהר מאוד. תראה פולי, אם תגיד שלא נראה לך אני אוותר."

"שלא תעז. אם זה מה שאתה רוצה לך על זה! נפתור את הבעיות כשנגיע אליהן, מה אומרים ההורים שלך?"

"לא סיפרתי להם עדיין, רציתי לדבר קודם אתך."

אנחנו מסתכלים זה על זה וברור לנו שברגע זה עלינו שלב ביחסים שלנו. פעם ראשונה שהוא מדבר איתי לפני שהוא רץ לאימא שלו.

אני שמח, אבל גם קצת פוחד מכובד האחריות.

"זה בטח לא יהיה קל ויהיו קשיים, אבל אני מבטיח לעזור לך ולתמוך בך." אני אומר, קצת בחגיגיות, אבל בשיא הרצינות.

"בסדר, תודה פולי, אבל אני רוצה שתבטיח לי עוד משהו."

"אני אעשה כל מה שתרצה אבנר חוץ מללכת לנופשוני משפחות."

"שרגא, אני יודע שזה קצת לא הוגן, אבל מאוד חשוב לי לדעת שאתה ... זאת אומרת... אני רוצה להיות שקט ולדעת שאתה תהיה רק איתי, שלא יהיה אף אחד אחר אתך כשאני... אתה מבין?"

הניסוח המסורבל והמגומגם שלו מבלבל אותי קצת ולוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מבקש שאבטיח לו שמעכשיו אני עושה סקס רק איתו.

"אתה רוצה הבטחה שאני לא אזדיין עם אחרים? מונוגמיות כאילו?" אני מחדד את דבריו.

הוא עושה כן עם הראש ומסמיק.

"אין בעיות." אני אומר כי באמת אין לי בעיה עם זה, "אבל גם אתה."

"שגם אני אבטיח?" מעמיק הסומק על פניו.

"כן, זה רק הוגן, נכון?"

"אהה... כן, אבל אתה זוכר פולי איך אתה תמיד אומר שהחיים לא הוגנים?"

"בטח שהם לא הוגנים, איך הם יהיו הוגנים אם יש בעולם מניאקים כמוך?" אני חובט בראשו עם כרית. הוא מתנפל עלי וההתייעצות שלנו מסתיימת בחוסר בהירות מסוים.

3. קבוצת תמיכה

בדרך כלל דייב - המנחה של הקבוצת תמיכה שלנו - לוקח כמה שבועות חופש כל קיץ ונוסע לארה"ב לבקר את הוריו. גם השנה הוא יצא כרגיל לחופש שממש במקרה התחיל כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה.

אני חושב שגם אם הוא היה נשאר בארץ היינו צריכים לבטל את הפגישות כי רוב חברי הקבוצה התפזרו בכל הארץ, רק פזי גולן ואנוכי נשארנו בבית.

כולנו מדברים זה עם זה בטלפון מידי פעם, או מחליפים מיילים, ואני יודע איפה כל אחד ומה נשמע עם כולם. הקשר הזה הוא מעין תחליף לפגישות השבועיות שלנו.

הבוקר פזי מתקשר ומודיע לי בדרמטיות שגולן קיבל צו שמונה.

אני מתחיל לצחוק כמו דביל. "מה צו שמונה? הוא נשא."

"אבל אף אחד בצבא לא יודע על זה. הבוקר הוא קיבל צו שמונה ועוד מעט הוא יוצא." אומר  פזי בקול רועד מעט.

גולן לוקח ממנו את הטלפון, מבקש ממני לא לדאוג ומספר לי שהוא סך הכל טבח בצבא והוא יהיה באיזה מוצב עורפי, ופזי סתם דראמה קווין.

"האמת שכבר אי אפשר לדעת איפה יותר מסוכן, בעורף או בחזית." אני אומר בניסיון להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.

"הכל יהיה בסדר, אני סך הכל טבח." חוזר ואומר גולן, "אבל פזי לחוץ, תשגיח עליו, בסדר?"

"בטח." אני מבטיח, ומזמין את פזי לבוא אלי לפיצה המסורתית של יום שישי בצהרים.

במשך היום מתקשרים גם מולי ודובי שחזרו מנדודיהם במרכז הארץ, וגם הם שמחים לבוא. הם קצת מאוכזבים לשמוע שנרי לא יגיע הביתה בסוף השבוע הזה, אבל מתנחמים בכך שליאור ומיצי יצטרפו אלינו.

ואז, הפתעה הפתעה, דייב מתקשר שהוא בארץ! חזר עוד אתמול עם מלאי של גבינות ויין והוא מזמין את כולנו לבילוי של יום שישי בערב.

"לא יכולתי יותר לסבול להיות בחו"ל, נורא נורא דאגתי." הוא אומר, "אז עליתי על מטוס וחזרתי הביתה."

"ההורים שלך לא התחרפנו לגמרי?"

"לגמרי." הוא צוחק, "אבל אמרתי להם שאני מעדיף להסתכן בזה שאולי תפגע בי קטיושה בארץ, מאשר להישאר במיאמי ולקבל התקף לב מרוב דאגה."

בערב אנחנו נוסעים אליו הביתה. אני אוהב לבקר אצלו. יש לו בית יפה עם גינה מטופחת בישוב צפוני ירוק ששוכן קרוב מאוד לרמת דוד.

על כוסית יין משובח (ככה כולם טוענים, אני לא שתיתי, רק אכלתי עוגת גבינה) אנחנו מקיימים מעין קבוצת תמיכה מאולתרת - מספרים על מה שעבר עלינו בתקופת המלחמה, רבים קצת על פוליטיקה, מותחים ביקורת על הממשלה או משבחים אותה, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, שומעים בומים חזקים מאוד. ממש ממש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה מנועי מטוסים אבל לא, אלו נפילות, והן נורא קרובות.

עד שאנחנו מצליחים לקלוט מה קרה זה כבר נגמר. מדליקים מהר טלוויזיה ורדיו שממשיכים בשידורים המטופשים של יום שישי בערב כאילו כלום, ורק אחרי רבע שעה מואיל הרדיו לספר לנו די באדישות שהיו נפילות במרחב העמקים.

"ימח שמו של הפאקן נאסרללה הזה!" אומר פתאום דייב בזעם מאוד לא אפייני לו ומטיח אגרוף קמוץ בשולחן כאילו זה לא היה הוא שביקר קשות את מדיניות הממשלה רק שעה קודם וכעס על התגובה המוגזמת של צה"ל ועל ההרס שעשו בבירות. "יימח שמו וזכרו של העמלק הזה, שימות במהרה בימינו אמן." הוא אומר בכעס נוראי שעושה רושם מפחיד עוד יותר אצל אדם רך ועדין כמוהו.

"אמן. אנחנו מסכימים איתו ונוסעים הביתה.

לא יכול לסבול יותר

בדרך כולם שותקים חוץ מפזי שלא יכול להפסיק לדבר על גולן הדביל שהסכים ללכת למילואים כמו איזה אוויל, ועל פיקוד העורף הדפוק שלא הפעיל את האזעקה דווקא כשהיה צריך, ועל כמה שהוא שונא את חודש אוגוסט בארץ ו...

"שתוק כבר פזי." מתחנן דובי, "נו די כבר, הראש מתפוצץ לי."

פזי מתנצל, מבקש סליחה וסותם סוף סוף.

בבית אנחנו מוצאים את ליאור רב קשות עם מיצי שמסרב בכל תוקף לצאת מהבית ולנסוע למסיבה בחיפה. גם סשה הקטן וחומי מודים שממש לא בא להם לחגוג, וליאור מתרגז וקורא להם פחדנים.

הויכוח נגמר ברגע ששוב נשמעת אזעקה - פעם ראשונה שיש אזעקה בשעה כל כך מאוחרת בלילה.

הפעם אין נפילות, אבל זה לא משנה - אין מצב שמישהו יצא למסיבה עכשיו. ברור שבליל שישי הזה נשאר בבית מול הפרשנים בטלוויזיה ונתבאס.

"הכל אני יכול לסבול, רק לא את ההלוויות." אומר מיצי בקול רועד, "כשהם מתחילים לספר כמה הבחור שנהרג היה יפה ומוכשר ומקסים, וכולם בוכים, אני נגמר. אני פשוט לא יכול לסבול את זה."

"אתה צודק." אומר ליאור ומכבה את הטלוויזיה באמצע נאום רווי דמעות של אחותו המתאבלת של אחד הנופלים. זה לא פטריוטי וזה אולי מגעיל מצידנו, אבל אף אחד לא עוצר בעדו, ואני אישית מרגיש הקלה.

בהסכמה הדדית אנחנו מארגנים לנו מעין זולה בסלון אצל ליאור, פורשים מזרונים על הרצפה, שמים מוזיקה שקטה, משאירים את הטלוויזיה מרצדת בלי קול בפינה ומנסים להירגע. בהתחלה אנחנו רק מקשקשים קצת, מספרים בדיחות על המצב ואז מגיעים עוד כמה חבר'ה מהקריות עם בקבוקי וודקה וליאור שולף נרגילות וסיגריות עם חשיש.

פזי ואני מחליפים מבטים ופורשים חרש לדירה שלי.

"לא שלגולן יהיה אכפת במיוחד." אומר פזי, "הוא אפילו אמר לי שאני אשתדל לעשות חיים גם במקומו, אבל אני פשוט לא במוזה היום, תגיד גם אתה פחדת פולי?"

"זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד, אבל אחר כך כמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד." אני מודה, נותן לו כלי מיטה נקיים בשביל הספה בחדר האורחים והולך לכתוב מהר מה קרה לפני שיקרו עוד דברים שישכיחו ממני את אירועי הערב. 

4. יהיה בסדר

כשהוא לא ישן איתי אני שם על הצד שלו במיטה עיתונים, ספרים, משקפיים, כל מיני דברים שעוזרים לי להעביר בנעימים את היעדרותו.

תמיד יש לי משהו לכתוב, או לקרוא, או לשמוע ברדיו, או לראות בטלוויזיה, ובדרך כלל אני עושה הכל בבת אחת וגם כשאני לבדי אני מרגיש שהחיים שלי מלאים לגמרי, אבל לאחרונה משהו לא עובד כמו שצריך – לכתוב אני כבר לא מסוגל בכלל, הרדיו מורט את עצבי ובטלוויזיה יש רק קשקשנים מתפלפלים שלא מפסיקים לדבר שטויות.

מאז שהתחילה המלחמה המוזרה הזו אין לי סבלנות לכלום. הכל נמאס עלי. אפילו הספרים, משענתי הנאמנה ביותר מאז שלמדתי לקרוא, מאכזבים אותי.

בזמן האחרון הראש כואב לי כל הזמן, אני מתוח, העורף - הפרטי שלי, לא הלאומי - מתוח ונוקשה, החום מכביד מאוד, הלחות מעיקה והעצבים מתוחים עד להתפקע. כל רעש קטן מקפיץ אותי וכל הזמן עומדות לי דמעות בגרון.

אני יודע שכולם מרגישים פחות או יותר ככה ואין טעם להתלונן, אבל הבוקר זה התפלק לי לא בכוונה ופישלתי.

מה שקרה זה שהבוקר הוא התקשר מוקדם יחסית, שאל מה נשמע ואם שמענו את הנפילות אתמול בערב, ובדיוק אז הייתה פתאום עוד אזעקה. כמה שניות אחרי שהרעש הצורם הזה גווע משאיר אחריו שקט מתוח שוב שמענו נפילות, רחוקות יחסית הפעם, אבל ברורות מאוד.

האזנו להן בשקט, כל אחד מהצד שלו של הקו, ורק אז הבחנתי שפזי התגנב במשך הלילה אל המיטה שלי, העיף על הרצפה את עיתון השבת ואת 'צילה של הרוח' שאני קורא בו לאחרונה את אותו הדף שוב ושוב, והוא ישן שינה כבדה למרות האזעקה.

"הנה זה נגמר." אמר נרי, "אתה בסדר פולי?"

"אני מאה אחוז." אמרתי כמו שאני אומר תמיד, למרות שתמיד אחרי שאני שומע נפילות הדופק ברקות שלי פועם בחזקה ואני מרגיש בחילה, ופתאום התחלתי לבכות כי תפסתי עד כמה אני לא בסדר.

"שרגא, בבקשה... מה עובר עליך?" נלחץ נרי בצד השני של הקו, "נו, די. אתה רוצה שאני אבוא הביתה לכמה שעות?"

"השתגעת? שלא תעז לצאת מהבסיס!" נבהלתי. לפחות כשהוא בבסיס הוא נמצא במעבדה מוגנת היטב.

הבהלה שלו הרגיעה אותי מיד, ואחרי דקה השתלטתי על עצמי והבטחתי לו שזה משבר זמני ואני בסדר. "זה סתם ... זה מיד יעבור לי. אני קצת עייף ונורא כואב לי הראש, היו המון מטוסים הלילה וחם פה מאוד, כנראה שלא שתיתי מספיק מים וקצת התייבשתי."

אני יודע שהוא לא ממש האמין לי, אבל אז מישהו קרא לו לבוא והיינו צריכים להיפרד.

נורא כעסתי על עצמי אחרי השיחה הזו. אני מתאפק ומחזיק את עצמי כבר כמה ימים ודווקא כשהוא מתקשר אני חייב להתפרק ככה?

איזה אפס!

ואם זה לא היה מספיק גרוע אז אחרי שסגרתי את הטלפון התברר לי שפזי היה ער ושמע הכל. "למה אתה משקר לילד?" הוא שאל, "אתה פקעת עצבים פולי."

"אל תגזים, אני טיפה מתוח, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור." אמרתי והלכתי להתגלח כי הבטחתי לדני להסיע אותו לעלייה לתורה של חבר שאתרע מזלו להיות בן שלוש עשרה דווקא בימים טרופים אלו.

"אתה לא בסדר." התעקש פזי ורדף אחרי למקלחת. "למה לא הלכת לעשות בדיקות דם?"

"חשבתי שהמעבדה סגורה."

"יכולת לשאול, לא? ומה עם הבדיקה שאתה צריך לעשות בזבולון ביום שני?"

"זה לא עסקך פזי, ואל תחטט לי במגרות."

"זה כן עסקי ואני כן אחטט. לפחות התקשרת לבדוק אם עובדים שם?"

"תתפלא, אבל כן. נכון לעכשיו הם עובדים. רק אלוהים יודע מה יהיה בשבוע הבא."

"אז תלך. אתה רוצה שאני אבוא אתך?"

"אין לי ראש לזה פזי, אולי נחכה שהמצב יירגע?"

"המצב בארץ אף פעם לא נרגע ואתה סתם דוחה דברים. אם לא תלך אני אלשין לנרי."

"תעזוב אותו, יש לו מספיק על הראש. אני יודע שאני דוחה דברים וזה לא בסדר, אבל אין לי סבלנות לזה עכשיו. די פזי, הראש נורא כואב לי מהאזעקה הזו, אולי תלך לעשות קפה?"

"בסדר, אני הולך." הוא אומר, אבל לפני שהוא ניגש למטבח הוא מחבק אותי חזק חזק, אומר לי שיהרוג אותי אם אני לא אלך לבדיקות, ומבטיח לי שבסוף הכל יהיה בסדר.

"אני יודע." אני עונה, ולוקח עוד אופטלגין. משהו יכול להגיד לי מתי כבר יגיע הסוף הטוב הזה?

בוכה בשידור ישיר
היום תכננתי לכתוב על הקורבנות העקיפים של המלחמה הזו. על מיצי שהמצב שלו שוב הדרדר, על הבלאגנים שקורים אצל ליאור בסופי שבוע, (רק כשתיארתי את ליל שישי האחרון לחבר הבנתי פתאום שמה שקרה שם אחרי שהלכתי זה בעצם אורגיה ושאני בכלל לא בטוח שכל המשתתפים היו מעל הגיל החוקי) ומה שהכי כואב לי - המצב של בוריס ששוב התרסק כולו בגלל ולאדי שהחליט להישאר בגרמניה לתמיד (ולאדי אומר שזה בגלל שנמאס לו מישראל והמלחמות שלה, אבל ציפור קטנה לחשה לנו שיש לו כבר מישהו אחר, הרבה יותר צעיר ממנו), ובגלל זה בוריס הפגוע משוטט שיכור במרכז הריק למחצה של הקריה ומתנהג כמו אידיוט.

התכוונתי לכתוב על כל זה, אבל בצהרים פתאום עלתה ביומן של יעל דן הכתבת הדס שטייף ובקול חנוק סיפרה על האסון ליד בית הקברות של כפר גלעדי, ואחר כך נתקה באמצע את השיחה כדי לא לבכות בשידור ישיר, ושוב חזרה לשידור והמשיכה לדבר למרות שהיה ברור שהיא בהלם ועדיף שתלך להירגע במקום להתרוצץ בקרית שמונה המופגזת.

בעוד אני מנסה להבין תוך זפזופ פראי בין התחנות השונות אם מדובר במילואימניקים או בחיילים הייתה אזעקה, ועד שהתכנסנו כולנו במקלט - כולל אישה אחת בהריון עם שני ילדים קטנים שנקלעה ממש במקרה למקום ומצאה מחסה בבית המלאכה שלנו - הייתה עוד אזעקה.

הבוקר עוד דברו על הפסקת אש והסכמים, והנה שוב!

חזרתי הביתה נרגז ומתוח ומצאתי את מיצי יושב על המיטה שלי וצופה בטלוויזיה. "ליאור הלך בבוקר ומאז היו שלוש אזעקות והייתי לגמרי לבד." סיפר לי ושפתיו רטטו, "שמעת מה קרה בכפר גלעדי פולי?"

"כן, שמעתי. אני הולך להתקלח."

נכנסתי למקלחת ואז קרה מה שחששתי ממנו מאז החלה המלחמה - פתאום נשמעה אזעקה!

מזל שזה קרה שנייה לפני שהתחלתי לחפוף ראש.

בדרך כלל אני די מתעלם מאזעקות, אבל שמעתי מן בום מפחיד שהיה נורא קרוב, ומה שיותר מפחיד - שקט גמור מצד מיצי שעד היום היה חוטף פטפטת אחרי אזעקות.

כרכתי סביבי מגבת ונוטף מים רצתי החוצה מגלה שמיצי נעלם. בדיקה קצרה העלתה שהוא בחדר הארונות, יושב על הרצפה - זה היה הבום ששמעתי - ידיו כרוכות סביב ברכיו והוא מתנדנד הלוך ושוב כמו ילד אוטיסט.

הוא כבר עשה את זה קודם, אבל הפסיק אחרי שניערתי אותו קצת, הפעם גם ניעור וחיבוק ותחינות לא עזרו.

תוך כדי מאבק איתו שיקום ויצא מחדר הארונות הצר והמחניק נפלה לי המגבת ונשארתי ערום ורטוב. לא הייתי שם לב לזה לולא ליאור שהתפרץ פתאום לחדר השינה שלי, מגלה אותי נאבק במיצי ומנסה להשכיב אותו על המיטה כשאני ערום לגמרי.

רק לי יכולים לקרות דברים מטופשים כאלו.

"מה אתה עושה?" הוא צרח עלי, "תעזוב אותו!"

"אני מנסה להרגיע אותו. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? למה עזבת אותו לבד?!" צרחתי עליו חזרה.

"כי הייתי צריך ללכת לעבודה, ולמה אתה ערום?"

"כי האזעקה תפסה אותי במקלחת." ניסיתי לכרוך את המגבת סביב מותני, לא בהצלחה גדולה בגלל מיצי שהפסיק, תודה לאל, להתנדנד וניסה לחבק אותי.

ליאור הפסיק לצעוק ועזר לי להשכיב את מיצי על המיטה ולעטוף אותו בשמיכה. הוא רעד כולו למרות שהיה די חם בחדר, וכל הזמן ביקש שלא נעזוב אותו לבד.

"אני רק הולך שנייה להתלבש." התחננתי אליו, "הנה ליאור שומר עליך."

שמתי עלי מכנסיים קצרים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. בינתיים ליאור קפץ לדירה שלו והביא ואליום.

אחרי שמיצי לקח את הכדור ושתה מים הוא נרגע קצת, ואנחנו שכבנו משני צידיו (הוא התעקש שלא נעזוב אותו עד שיירדם) ורבנו.

כעסתי על ליאור בגלל המסיבה הפרועה שהוא ארגן ביום שישי בדירה שלו ונזפתי בו שהוא לא היה צריך לתת למיצי להשתתף שוב בדבר כזה.

ליאור התגונן שזה לא היה מאורגן אלא ספונטאני, וחוץ מזה לטענתו מיצי בכלל לא השתתף במסיבה אלא הסתגר בחדר השינה וישן שם לבד.

"אבל בשביל מה אתה צריך את הבלגנים האלו בכלל?!" התרגזתי.

"כי זה כיף! זה מרגיע אותי. מה עוד יש לי לעשות? לשבת ולפחד שתיפול עלי קטיושה?"

"ולמה עזבת אותו לבד?"

"הלכתי לעבוד פולי, אני צריך לחיות ממשהו בדיוק כמוך וכמו פזי."

"צריך לשלוח את מיצי חזרה להורים שלו." אמרתי בתוקף לליאור, "או שבסוף תמצא גם אותי יושב לידו בחדר ארונות מתנדנד כמו אוטיסט."

"לא רוצה הביתה!" צעק מיצי.

"אתה לא יכול להישאר כאן יותר מיצי." ניסה ליאור לדבר על ליבו, "האזעקות האלו רק מזיקות לך, אין לך קרובים או חברים בתל אביב?"

מיצי התחיל לבכות וביקש שלא נגרש אותו.

הניסיון לדבר על ליבו בהגיון ולהסביר שאנחנו לא מגרשים אותו אלא רוצים להגן עליו, ושבין כה וכה אין לו מה לעשות פה כי אין לו עבודה והוא נטרף מלשבת סתם בבית לא עלה יפה.

"אני לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר בעקשנות, לקח את היד שלי ושם אותה על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, "אני אשאר פה ופולי ישמור עלי." הצהיר ונרדם.

החלפתי מבט מיואש עם ליאור.

"אולי, אם הוא מרגיש יותר בטוח אתך, עדיף שהוא יישאר כאן?" שאל ליאור בהיסוס.

"אבל הוא החבר שלך?"

ליאור משך בכתפיו, אמר שהוא מת מרעב והסתלק, מבטיח להביא לי משהו לאכול אחר כך, ואני הלכתי לחפוף את הראש.

האמת שזה ממש מצחיק שדווקא אני גורם למישהו להרגיש בטוח, תזכירו לי לצחוק מזה אחרי המלחמה.

5. מה יהיה עם הילד?

אחרי הנפילות של יום שבת אליס נשברה, לקחת את הילדה ונסעה שוב לנתניה, לאחותה הגדולה. דני סירב לבוא והפעם לא היו ויכוחים ולא צעקות, לא רוצה, לא צריך, תישאר בהשגחת ג'קי - בדיחה עצובה כי ג'קי בקושי שם לב אם הילד נושם.

בקיצור, שוב אני נשאר עם הילד, רק שהוא כבר לא ילד, הוא מתבגר בן ארבע עשרה - מרדני, סוער, מתפוצץ מהורמונים, חוצפן עם התנגדות עיקשת לסנדלים, לספרים ולמסרק. צורך ללא הרף שטרות של עשרים ש"ח ובעל מלאי קללות מביש שכולל את המילים דרעק ואשכנזי שהוא מבטא בצורה שקשה לתאר ובלתי ניתן לשכוח.

ואין לי אפילו למי להתלונן כי אני פחות או יותר אחראי על חינוכו בשנים האחרונות. מדאיג אותי מאוד שרוב הזמן אין לי מושג לאן הוא נעלם, על מה הוא מבזבז כסף ועם מי הוא מדבר כל הזמן בטלפון, ובכל זאת  אני אוהב אותו בלי שום תנאי ומקבל אותו כמו שהוא למרות שהוא משגע לי את השכל לאחרונה.

"אני עם חברים." הוא אומר בקוצר רוח כל פעם שאני מנסה לברר איפה הוא ועם מי הוא מסתובב, ולפני שאני מספיק לנסות לשאול פרטים שוב הטלפון מצלצל.

אני מתחיל לתעב קשות את צליל הטלפון הזה שפורם את מחשבותיי ומצלצל תמיד כשאני מצליח סוף סוף להירדם.

החיבה למכשיר השטני הזה ולתאום הקטן והערמומי שלו - הטלפון הסלולרי - משותפת לדני ולנרי ובעצם לרוב האנשים שאני מכיר. בין אזעקה לאזעקה העולם סביבי מצלצל, שר, מזמר ומקפץ לקצב הרינגטונים.

רק הבוקר התחיל פתאום הנייד של איציק לפזם את אגם הברבורים במין ביצוע אלקטרוני מזעזע שגרם לכולם לצחוק מפני שאיציק שלנו הוא בחור בריא בשר ובנוי לתלפיות והצרצור הענוג הזה פשוט לא הולם אותו. בעוד הוא נאבק לשלוף את המכשיר הסרבן מכיס מכנסיו ההדוקים (מאז המלחמה הוא טוחן בורקסים כאילו אין מחר) הוא האשים את אשתו שכל הזמן משנה לו את הצלצול בנייד.

דני עושה לי אותו הדבר. אחרי שריסק בפעם החמישית את המכשיר שלו ג'קי סירב לתקן אותו שוב ולכן הוא משאיל ממני את המכשיר שלי, ומיד מתחיל להתעלל בו - משנה לו את הפנל, את הטפט, את הצלצול ואת ההגדרות ואם לא די בכך הוא גם מחבר לו שרשרת כאילו היה כלב.

היום, אחרי ששוחח ארוכות עם מישהי - שיחה רצופת צחקוקים - הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה.

רק דקה קודם נפלו טילים על חיפה ופתאום הוא רוצה לצאת?

"אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי, מנסה להיות תקיף, אבל הוגן.

דני התרגז ואמר לי שאני לא מחליט עליו, שאני לא אבא שלו, ושהוא יעשה מה שמתחשק לו!

"אתה צודק שאני לא אבא שלך." הסכמתי איתו, "אבל אני מבקש שלא תצא היום. אני אדאג לך מאוד, ולדעתי זה לא רעיון טוב לצאת מהבית בזמנים כאלו."

"אתה כזה הומו." התרגז דני, "וגם אשכנזי." הוסיף בהתגרות.

"יכול להיות, אבל בכל זאת אני מבקש שתישאר."

"גם פה יכולה ליפול קטיושה." מחה דני, ובצדק. "חשבת על זה שגם אנחנו יכולים לחטוף?"

למזלי לא הייתי צריך לחשוב על תשובה כי הנייד שלי צלצל. דני חטף אותו מידי צועק שזה בטח בשבילו וכרגיל הוא צדק - זה היה בשבילו.

כולנו - שלושה מבוגרים - הבטנו בו בדריכות בעוד הוא מקשקש בטלפון, ממתינים עד שהוד מעלתו יסיים לדבר ויודיע לנו איך ייפול דבר. אם הייתי מתנהג ככה בגילו אבא שלי היה מוריד לי את האוזניים, ובצדק.

למרבה המזל גם ההורים של "החבר'ה" החליטו שלצאת היום זה רעיון רע ודני ויתר והזמין את פזי ללכת איתו לשחק במחשב, "ואני רוצה שתזמין פיצה."

"אני בדיאטה מאמי." אמר פזי והביט בעצב בכרסו העגלגלת.

"אז בשבילך תזמין דיאט קולה." התחצף הילד.

"הוא יאכל לבד פיצה משפחתית שלמה?" התפלא מיצי.

"אני בטוח שפזי יעזור לו קצת למרות הדיאטה." צחקתי, "אבל כן, הוא אוכל המון בזמן האחרון."

"לא רואים עליו כלום." נמלא מיצי קנאה.

"אני בטוח שגם אתה בגילו יכולת לאכול כל מה שהתחשק לך."

"לא, האמת שלא, תמיד הייתי שמנצ'יק ופחדן, ושום דבר לא השתנה מאז." אמר מיצי בקול נוגה.

אני שונא שהוא נעשה דכאוני כזה. "מיצי בחייך..."

"אני יודע שאני עולה לך על העצבים ואתה רוצה שאני אסתלק." סח מיצי בעצב, "אבל אני מבקש ממך פולי, נורא חשוב לי לפחות הפעם לא לברוח."

"למה אתה מתכוון? מתי ברחת?"

הוא משך בכתפיו, "אני בורח כל החיים. ברחתי מהצופים כי פחדתי מהטיולים, וברחתי מהצבא באמצע הטירונות כי היה לי קשה עם הפקודות, וברחתי מהלימודים כי היה לי משעמם, וברחתי ממך אל עומר כי לא העזתי להתמודד עם נרי, לפחות עכשיו אני לא רוצה לברוח מהמלחמה."

"להתמודד עם נרי? למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שהייתי צריך לנסות להילחם עליך ולא לוותר לו ככה."

"מיצי בחייך... בוא לא נכנס שוב לסיפור העתיק הזה."

"אתה פחדן עוד יותר ממני, אתה יודע שמגיע לך משהו טוב יותר מהערס הקטן הזה שבוגד בך כל הזמן, ומשום מה אתה מתעקש להמשיך איתו למרות שהוא סתם ... סתם אפס."

"אל תדבר עליו ככה, הוא לא אפס. אף בן אדם הוא לא אפס."

"הוא בקושי קורא משהו, הוא לא מעריך אותך בכלל, הוא צוחק עליך שאתה תולעת ספרים ושאתה כותב סיפורים, והוא בוגד בך על ימין ועל שמאל."

רק לפני יומיים כתבתי מכתב למישהו בדיוק בנושא הזה ככה שכל הנימוקים סדורים יפה במוחי. אני מנסה להסביר למיצי שנרי צעיר מאוד, שהוא יצא רק עכשיו מהארון - בערך - ושהוא נמצא כעת בשלב הזה שעובר כל אחד שיוצא מהארון ורוצה לזיין כל דבר שזז.

"התירוצים שלך פשוט פתטיים." מסנן מיצי בבוז.

"גם אני עברתי תקופה כזו וגם לך היה שלב כזה בחיים." אני מזכיר לו.

"לא. לי היה שלב של התמוטטות עצבים, הזדיינתי ועשיתי סמים כי הייתי מחורפן, אבל נרי סתם מאצ'ו חרמן שלא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מעצמו."

"אני חושב שאתה לא מכיר אותו כמוני. הוא כן אוהב אותי."

"באמת? אז למה אתה תמיד לבד? איפה הוא אם הוא אוהב אותך כל כך?"

"כאילו שאתה לא יודע שהוא בבסיס."

"אם אני הייתי חבר שלך אז..."

"אבל אתה לא חבר שלי מיצי, אני עם נרי. די כבר, אל תציק לי."

"אתה כזה מטומטם!" מתרגז מיצי והולך לליאור, משאיר אותי לבד, תוהה למה נרי מתקשר אלי כל כך מעט לאחרונה ולמה כשאנחנו מדברים הוא כל כך קר ורשמי, ולמה אני לבדי כל כך הרבה זמן, ואם יש לי זכות לדרוש ממנו שיעזוב את הצבא כדי שנוכל להיות יותר יחד, ובעיקר אני שואל את עצמי עם מיצי באמת צודק ואני מטומטם?

האדם היחיד שאני יכול לשאול אותו את השאלה הזו הוא בוריס שנאבק עכשיו בשדים הפרטיים שלו.

לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, אבל אני מרגיש כל כך מוטרד וחסר מנוחה. בשבילי הוא מהווה דמות אב וגם יזיז מיתולוגי, אני חייב לדבר איתו ויהי מה.

נסעתי אליו עם האופניים שלי, נהנה מקרירות הערב וממיעוט התנועה. יש גם צדדים חיוביים למלחמה הזו.

בוריס שוב הזניח את הבית. הייתה ערמת כלים בכיור, השולחן במטבח היה דביק והאוויר בדירה הקטנה שלו הסריח כאילו לא פתחו שם את החלונות כבר הרבה זמן.

בוריס ישן על הספה שלמרגלותיה ניצבו בשורה ישרה חמש פחיות בירה ובקבוק וודקה ריק למחצה. בגלל המלחמה לא נפתח קורס הקיץ במכללה שהוא מלמד בו כל שנה, ועכשיו אין שום דבר שיעסיק אותו כדי שיוכל להפסיק לחשוב על ולאדי שעזב אותו ומצא לו גבר אחר, צעיר יותר, ועל הבן שלו שקיבל צו שמונה בשבוע שעבר, ועל הבת שלו שבעלה שוב מובטל...

אני והשטויות שלי זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש שלו.

שטפתי כלים, מנסה לעשות את זה בשקט, ואחר כך ניגבתי את השולחן והלכתי למלא דלי מים לשטוף את רצפת המטבח. זה לא שאני כזה עקרת בית מסורה, אבל המטבח שלו התחיל להוות מפגע תברואתי.

"לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה חלונות ותריסים אני לא מסכים להיכנע לתאוות השפלות שלך." אמר פתאום בוריס שצץ לפתע במטבח.

לפחות הוא מתלוצץ, גם זה לטובה. לפעמים הוא קם עם כאב ראש ומקבל מצב רוח איום.

"אל תדרוך לי על הרטוב." פקדתי עליו, "לך להתקלח, עוד מעט אני בא לבצע בך את זממי."

בוריס צחק והלך להתקלח.

סיימתי מהר את השטיפה ופלשתי למקלחת. "לך מפה ילד." הוא ניסה לגרש אותי, אבל אני התעקשתי, או שאולי הוא לא התעקש מספיק?

נשארתי איתו במקלחת והוא הוא הרשה לי לנגב אותו ולהגניב כמה נשיקות על עורפו וכתפיו, אבל לא יותר מזה. ניסיתי גם לחבק אותו, אבל הוא לא הסכים.

מזמן לא ראיתי אותו כל כך עצוב. "בבקשה ברוך," ביקשתי, זה השם העברי שלו וככה אני קורא לו כשאנחנו לבד, "תן לי לפנק אותך קצת, מגיע לך."

"לא נכון, אני זקן שמן ואתה ילד." הוא אמר ודחף אותי.

"בן אדם בן חמישים הוא לא זקן." התעקשתי, "לא הרגשת זקן לפני חמש שנים כשהכרת אותי, למה אתה אומר עכשיו שאתה זקן? אתה נראה בדיוק כמו אז וההפרש ביני לבינך לא השתנה."

הוא צחק ואמר שאני ילד יפה וטיפש ואחרי שהוא ויתר עלי פעם אחת הוא לא מסוגל לעשות את זה שוב, והלך להתלבש.

אחר כך סיפרתי לו על מיצי ושאלתי אם לדעתו אני מטומטם.

"כולנו מטומטמים בנושא הזה." אמר בוריס בקול קודר.

"אבל אתה חושב שאני ונרי מתאימים? שאני צריך להישאר איתו?"

"רק אתה יכול לענות על השאלה הזו, רק אתה יודע מה באמת קורה בינך לבינו."

"רוצה להצטרף אלינו למיטה כדי שגם אתה תדע?" אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות.

"השתגעת? שעה אחת עם השוורצע חייה שלך ואני מקבל התקף לב." הצטחק בוריס, "הוא באמת אוהב שלישיות?" חקר, ופתאום נראה קצת פחות עצוב.

"כן, הוא אוהב את הקטע הזה וגם... גם כל מיני דברים."

"אני לא מאמין, אתה מסמיק." בוריס נישק אותי על המצח ואמר שלא יעזור לי שום דבר, אני לא אצליח לפתות אותו, ושאלך הביתה כבר.

"כדי שתוכל שוב לשתות? אתה הורס את הבריאות שלך בוריס. אתה לא יכול להזמין איזה חבר כדי שלא תהיה לבד?"

"יותר טוב בשבילי להיות לבד עכשיו פולי, לך הביתה חמוד, אני אהיה בסדר."

"בתנאי שתיתן לי נשיקה." התעקשתי להציק.

בוריס הניח יד על עורפי וקיוויתי שהוא ינשק אותי כמו שהיינו מתנשקים פעם, נשיקה חזקה וטובה שהייתה גורמת לברכיים שלי לרעוד, אבל הוא נישק אותי על הלחי כמו דוד טוב וזרק אותי החוצה.

אני יודע שעד הבוקר הבקבוק שנשאר ליד הספה שלו יהיה ריק וגם מחר הוא יישן עד הצהרים וישתה כל הלילה.

"מה אני יכול לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עקשן. אני לא יכול להציל אותו מעצמו אם הוא לא רוצה לשתף פעולה.

עליתי על האופנים ונסעתי הביתה לישון. במיטה מצאתי את נרי, ערום ומנומנם.

"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.

"אני גר פה, שכחת?"

"איפה כולם?"

"פה ושם. לא יודע ולא אכפת לי. איפה היית?"

"אצל בוריס."

"מה שלומו?"

"חרא."

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?"

"לא חושב."

"אם זה יעזור לו שתזדיין איתו אז לא אכפת לי."

"באמת יפה מאוד מצדך, אז בבוריס אתה לא מקנא?"

"לא. בכולם כן, אבל בו לא."

"אני בחיים לא אבין את הראש שלך כושי."

"כי אתה טמבל, בוא הנה." הוא מושך אותי למיטה, מנשק אותי על פי נשיקה חזקה שגורמת לברכי לרעוד, אוהב אותי ואחר כך נרדם בזרועותיי.

6. אתה חירום?

הבוקר כבר לא יכולתי יותר להתחמק, הוא התעקש כמו שרק הוא יודע (בקטעים האלו הוא ממש פולני היסטרי) והוריד אותי בפתח קופת חולים לפני שנסע לבסיס, מורה לי לעשות כבר את הבדיקות האלו!

הרגל שלו אגב ממש בסדר, כנראה שהרופא הטורקי טעה והרצועה לא באמת נקרעה ובקרוב מאוד הוא יפטר מהגבס.

נכנסתי לסניף הצנוע שלנו שהפך לסניף מוקדי עם ספר ביד אחת, ערמה של טפסי בדיקות מחוברים למבחנה ביד השנייה וכאב ראש שאני חוטף מיד כשאני מריח את הריח המגעיל הזה שיש בכל סניפי קופ"ח בעולם – ריח של פחד, חולי, דאגה ועצבנות.

הספסלים מול חדר האחות היו מלאים עד אפס מקום בקשישים חמוצי סבר. אני ואימא מודאגת אחת שאחזה בידו של ילד שמנמן היינו היחידים שהורידו את מפלס הגיל.

האימא סיפרה לקשישים הספקנים סיפור קורע לבבות על עוד תור במרפאה בחיפה שהיא חייבת להגיע אליו עוד הבוקר. הם לא ממש התרשמו, אבל מצד שני לאן היה להם למהר? לפחות בקופ"ח יש מזגן וחברה נעימה, אז הם ויתרו לה והיא נכנסה לפני כולם עם השמנמן שלה. לי לא היה סיפור משכנע לספר ולכן המתנתי עם הספר שלי על ספסל המתכת הנוקשה עד שהאחות ג'ניה הציצה החוצה ושאלה אותי אם אני חירום.

"לא, מה פתאום? זו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגיש מצוין."

"אז תחזור אחרי המלחמה." פסקה ג'ניה ופנתה לחקור את היושבים לידי אם הם חירום או סתם בדיקה רגילה.

לא יודע מה הם ענו, טסתי החוצה כמו אסיר שנמלט מצינוק ומיד התקשרתי לסגן שאישר לי בחוסר רצון לקחת יום חופש כי המנועים של בנטל - שהיו אמורים להגיע היום - יתעכבו עוד כמה ימים. אולי גם הם מחכים לאחרי המלחמה?

בדרך הביתה קניתי לחמניות והתקשרתי שוב לזבולון. כמו אתמול שוב לא הצלחתי לעבור את מחסום המענה הקולי ולברר אם יש טעם להגיע לבדיקה.

"השתגעת?" נבהל מיצי כשהתייעצתי בו מה לעשות. "יש לך תור אחרי הצהרים למרפאת זבולון? זו בדיוק השעה שהם מתחילים עם הטילים שלהם! שלא תעז לצאת מהבית. זה לא יכול לחכות לאחרי המלחמה?"

"בטח שכן, זה לא מצב חירום." החלטתי.

אז זהו, אני יושב עכשיו ליד המחשב, שומע קול המוזיקה ברדיו כדי לנוח מהדיווחים על המצב, ומנסה להמשיך עם הסיפור שמחקתי מבלוג הסיפורים שלי, למרות שאני מסופק אם אפרסם אותו אי פעם.

אולי, אחרי שהמטוסים של חיל האוויר יפסיקו להרעיד את קירות הבית והאופטלגין יתחיל להשפיע על כאב הראש שלי, אני אפילו אצליח לכתוב משהו.

סיפורו של סיפור
אתמול היה לי יום טוב - הייתי בחופש, לא היו אזעקות והכי חשוב, כתבתי סיפור מתוך דחף פנימי לא נשלט שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותו.

זה קרה מיד אחרי שקיבלתי שיחת טלפון ממישהו שהכרתי פעם, לפני הרבה שנים. בעצם לא כל כך הרבה שנים, אבל כשאני חושב על האדם שהייתי אז אני חש כאילו מדובר באדם זר שרק במקרה חי בתוך הגוף שלי.

בניגוד לצעיר האווילי שהייתי אז כיום אני חכם יותר, פחדן הרבה יותר ומאוד מאוד שתקן. 

ההוא לא מבין שבעצם הוא מדבר עם אדם שונה לגמרי מהפרחח חסר המעצורים השמור בזיכרונו. הוא מתקשר כל כמה זמן, מבלבל את המוח, מנסה להיות כאילו ידידותי, מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לפגוש אותו.

מציע לי לבוא למרכז הארץ או שהוא יבוא אלי אם כי הפעם הוא לא הציע את זה - עד כדי כך הוא לא אמיץ. 

כשאני מדבר איתו אני נשמע כאילו אני משוחח עם חבר ותיק. צוחק, מתבדח, נשאר תמיד מנומס וחביב, אבל כשהוא מסיים את השיחה כולי רועד ממתח.

כבר נואשתי מלהוציא ממנו איך הוא יודע את המספר שלי שאני שומר חסוי מאוד, החשש שלי שהוא יגלה גם את כתובתי מונע שינה מעיני בלילות. כל ניסיונותיי להסביר שאני לא אותו אדם שהייתי אז, ושלא יעזרו כל הפיתויים שלו -  אני לא רוצה לפגוש אותו, לא רוצה לבוא לתל אביב ולא רוצה שום קשר איתו - עולים בתוהו.

אני פוחד ממנו, סולד ממנו ועם זאת חושש להרגיז אותו. קשה לי להאמין שהוא לא מבין את זה ואין לי מושג למה הוא ממשיך לנסות, אבל הלוואי שיפסיק.

אחרי השיחה איתו נשכבתי במיטה וניסיתי לנוח, אבל הראש עבד שעות נוספות. אין לי מושג למה, אבל כנראה שהסיפור הזה צץ בתוכי - מושלם מכף רגע ועד ראש - בתור תגובת נגד לשיחה המציקה ההיא ולזיכרונות שהיא עוררה בי.

מהרגע שהסיפור הושלם בראשי הייתי חייב לכתוב אותו. מזמן לא חשתי דחף עז כזה לכתוב, והרבה זמן לא קרה שידעתי בביטחון כל כך מושלם איך הסיפור חייב להתנהל ומה עומד להיות סופו.

התיישבתי לכתוב בערך בשבע בערב וסיימתי את הסיפור, כולל הליטושים שלו, קצת לפני אחת עשרה בלילה.

אין לי מושג מה ערכו הספרותי של הסיפור הזה - לא גדול במיוחד אני מניח - וגם הנושא קשה מאוד לעיכול, אבל אני מתקשה לתאר לכם כמה עונג והקלה הסבה לי כתיבתו.

אני חושב שרק מי שכותב יוכל להבין את זה. לפחות מהבחינה הזו אני צריך להגיד תודה לטיפוס המציק ההוא.

אחרי שישבתי וכתבתי ארבע שעות, נוהם בכעס לעבר כל מי שניסה להסיח את דעתי, קמתי מהכיסא נוקשה ומכווץ כולי, ורק אז קלטתי כמה זמן עבר.

כדי לשחרר קצת את שרירי התפוסים יצאתי לטיול עם הכלב של דני, ובדרך פגשתי מישהו שסיפר לי, נרגז מאוד, שהאזעקה בשכונה שלנו התקלקלה, ובגלל זה היה לנו יום כזה שקט.

הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו מקרית ים שגרים כבר שבועיים אצל הדוד בקרית מוצקין (רק שם יש ממ"ד) סבלו כל אחר הצהרים מאזעקות ושמעו נפילות מאוד קרובות לדירה שבה הם שהו, מכווצים מפחד בתוך הממ"ד.

מסתבר שבזמן שאני טרחתי על הסיפור שלי האחיינית שלו - ילדה בת תשע - נכנסה להיסטריה בגלל אחר הצהרים הקשה שעבר עליהם, השליכה את עצמה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה הביתה עכשיו!

רק לפני כמה דקות הוא סיים לדבר עם אימא שלו שנשמעה מותשת לגמרי וסיפרה שהילדה הסכימה לקום מהרצפה והיא שוכבת כעת במיטה, מתייפחת בקולי קולות ואימא שלה יושבת לידה ובוכה גם כן. 

7. איזה קטע

לפני שהושבתי את עצמי לכתוב עוד פרק בבלוג שלי שמתי סיר מים על האש כדי לבשל לי ספגטי למחר.

שקעתי בכתיבה ורק כשגמרתי ללטש ליטוש כמעט אחרון את הפסקה האחרונה הרחתי פתאום ריח מוזר.

בהתחלה חשבתי שהוא בא ממטבחה של השכנה הלא יוצלחית שלי והתעלמתי ממנו.

"מה הריח הזה?" שאל דני בדרכו החוצה.

"לא יודע." השבתי בפיזור נפש ו... פתאום כן ידעתי.

דהרתי למטבח רק כדי לגלות שכל המים התאיידו והסיר עטה מין ציפוי לבנבן מבשר רעות על תחתית האלומיניום הכסופה שלו.

כנראה שנרי צודק וכשאני משתקע בכתיבה אפשר לזרוק עלי פצצה ואני לא ארגיש. לדעתו זו סכנת נפשות להשאיר אותי לבד כשאני במצב כזה.

אולי יש בזה משהו.

לפחות עכשיו אני יודע שהזמן שלוקח לשנים שלושה ליטר מים להתאייד שווה בערך לזמן שאני כותב פרק אחד בסיפור.

אני מקווה שלא אפוצץ את הבית יום אחד בהיסח הדעת בגלל הסיפורים שלי.

אתנחתא קומית

היום היה לבוס שלנו מצב רוח מעולה ובארוחת הבוקר הוא סיפר לנו סיפורים משעשעים על מכונית הסיטרואן המופלאה שלו.

הוא קנה אותה בשנת 67 ואני מניח שבזמנו הוא היה פחות משועשע, אבל היום, שלושים שנה אחרי, הוא צוחק מכל הסיפור.

מה שקרה הוא שהמכונית הזו הצליחה להיות מעורבת תוך שבועיים בשלוש תקריות שונות, אחת יותר גרועה מהשניה.

הבוס שלי קנה אותה לעצמו בחורף 67 קצת לפני יום ההולדת שלו שחל בסוף פברואר והיה מאוד מרוצה מעצמו ומהמכונית עד שבדיוק ביום הולדתו הוא נסע לתומו בהדר וחטף דו"ח משוטר כי נסע במהירות מופרזת.

כמה מופרזת?

שבע קמ"ש מעל המהירות המותרת.

הוא נאנח לנפשו, אבל כמו פולני טוב קיבל עליו את הדין, לקח את הדו"ח והמשיך לנסוע.  חצי שעה אחר כך הוא השלים את הסיבוב מול מרפאות לין ושוב עוצר אותו שוטר!!

מה הפעם?

מהירות מופרזת, נסעת שבעה קמ"ש מעל המהירות המותרת.

לשווא הוא התחנן והסביר שהיום יום הולדתו, שהוא קיבל דו"ח זהה בדיוק לפני חצי שעה, דבר לא עזר, לכבוד יום הולדתו הוא קיבל מכונית אחת בתוספת שני דוחו"ת על מהירות מופרזת.

כמה ימים אחר כך, בבוקר גשום במיוחד אשתו התעוררה, חשה ברע ובקשה שייקח אותה לקופת חולים. שניהם היו בלחץ של זמן כי הם מיהרו לעבודה, והתנועה הייתה איטית בגלל הגשם, ובכל זאת הגיעו בשלום לקופת חולים.

עד שהרופא יקבל אותה האישה נכנסה לשירותים, עשתה מה שעשתה, משכה בחבל של הניגארה (לפני שלושים שנה היו הניאגרות תלויות גבוה מעל האסלה) ומעשה שטן, הניאגרה נפלה על ראשה וכולה נרטבה.

בכל זאת הלכה לרופא, קבלה תרופה, ואז דרשה מבעלה שיחיזר אותה הביתה כדי שתוכל להחליף את בגדיה לפני שתלך לעבודה.

שניהם היו לחוצים מאוד בזמן, בחוץ גשם שוטף, בדיוק כשהבוס עושה את הסיבוב ברחוב גאולה התלול, בואכה מרכז הכרמל, יורד מולו אוטובוס אגד.

הכביש חלק, הסיבוב חד, הסיטרואן מחליקה ונכנסת לאמצע האוטובוס, ישר לתוך תא המטען הגדול שיש לאוטובוסים במרכזם.

מעוצמת המכה שמשת החלון הקדמי של הסיטרואן ניתקת ממקומה, אבל לא נשברת. הבוס משרבב את ראשו מהחלון נטול השמשה מביט למעלה אל האוטובוס ורואה את הנהג שמוט על ההגה.

הבוס יוצא מהאוטו, שם את השמשה בצד, נשענת על הרכב ועולה לאוטובוס. מתברר שהנהג פשוט התעלף מרוב בהלה אבל לא נפצע ולמרבה המזל גם שאר הנוסעים בריאים ושלמים. הבוס יורד לבדוק מה קרה לתא המטען הריק של האוטובוס שספג את רוב הנזק ואז עובר רכב חולף, נותן מכה לשמשה של הסיטרואן והיא מתנפצת לאלף רסיסים.

"בטח מישהו שם לך עין רעה על האוטו." אומר איציק, "אני כבר הייתי נפטר מרכב כזה."

"גם אשתי אמרה אותו דבר." צוחק הבוס, "ורצתה שנמכור את האוטו, אבל יומיים אחרי שהוצאתי אותו מהמוסך עמדתי ברמזור בצומת בתי הזיקוק ופתאום חטפתי מכה מאחור ושני הנוסעים ברכב שעמד לפני נעלמו פתאום!!"

מסתבר שמשאית שנעמדה שתי מכוניות מאחוריו לא בלמה ברמזור. הייתה תאונת שרשרת והרכב שלו נמעך גם מקדימה וגם מאחורה.

"ולאן נעלמו הנוסעים ברכב שעמד לפניך?" התפלאתי.

"זה היה רכב ישן שהמושבים שלו היו מחוזקים עם ברגי עץ, מהמכה הברגים נשברו והם נפלו אחורה עם המושבים, אבל לא קרה להם כלום, וגם אני יצאתי בשלום והמשכתי לנהוג בסיטרואן עוד שנתיים עד שמכרתי אותה. אחרי התאונה הזו החלטתי שזהו, המזל הרע שלי נגמר ואני יכול להמשיך לנהוג באוטו כמה שאני רוצה.

תא קולי

"הגעתם לתא הקולי של..." זה כל מה שאני שומע כשאני מתקשר אליו מאז שהוא ניתק לי אתמול בערב את הטלפון כשהתלוננתי שהוא מדבר איתי בצורה יבשה וחסרת סבלנות.

זה כל כך מדכא, בא לי למות. 

יש כאלו שקשה להם יותר

היום לקחתי יום חופש מהעבודה. לא שאין מה לעשות בבית המלאכה, תמיד יש מה לעשות שם, אבל החלטתי שאני לא יכול יותר, אני זקוק לקצת זמן לעצמי ואם אני לא אקח אותו אף אחד לא יבוא ויגיד לי שאני נראה עייף ואולי כדאי שאנוח קצת.

עובדה - אני לבד כעת ואם אין אני לי מי לי. נכון, יש לי חברים ויש לי משפחה, אבל כולם רחוקים ממני, פיזית או נפשית, או גם וגם.

כולם עסוקים בכאבים שלהם ובצרות שלהם, אף אחד לא פנוי להביט בי במבט דואג, לבחון אותי בעיניים אוהבות, לנסות לחדור מה יש מתחת לחיוך וליהיה טוב! הכל מאה אחוז! שאני מנפק לכל אחד דרך שגרה כדי שלא ידאגו, לא ירחמו, לא ינודו לי.

האמת שהכל לא טוב. על המצב במדינה לא ארחיב את הדיבור. כולם מדברים יותר מידי גם כך - יש הרוגים, יש לוויות, יש אמהות, נשים, ילדים שבוכים כי נלקח מהם בעל, אב, בן, נקטף בגיל צעיר מידי לפני שמיצה את חייו.

זאת מלחמה שנכנסנו לתוכה בלי הכנה מראש, הסתבכנו או שלא, נצחנו או שלא, הכל מעורפל, לא ברור, מעורר חרדות. העורף סובל כפי שלא סבל מאז מלחמת השחרור. חרדה מרחפת באוויר.

לכולם קשה, זה ברור ואין טעם להכביר יותר מילים.

חוץ מכל הצרות הברורות לגמרי האלו שמשותפות לכולם לי יש את הבעיות הפרטיות שלי - בן זוגי היקר לא איתי לאחרונה. מאז שהחלה המלחמה הקשר שלנו קטוע, נוקשה, חסר רוך. מורכב ברובו משיחות טלפון מעיקות שמכניסות אותי ללחץ.

השיחה הלפני אחרונה שנגמרה בטריקת טלפון מצידו דכאה אותי עד עפר, וכמו שתמיד קורה לי נוסף לכך גם מעין ריב מוזר ולא ברור עם חבר וירטואלי שהחליט לכעוס עלי בלי להסביר למה בדיוק.

אני אפילו לא יכול להתלונן עם כל הלב כי מה הן הצרות הטיפשיות הללו לעומת הצרות האמיתיות של הפצועים ושל קרובי ההרוגים?

אז אני שוקע שוב בסיפורים שלי שמנחמים אותי מעט כי שם אני אלוהים קטן ששולט בכל ואחרי הלילה הרביעי חסר השינה אני מתעקש לצאת ליום חופש כדי לנוח. חבל שבמקום לנוח אני מתרוצץ הלוך ושוב חסר מנוחה.

בסוף אני מחליט שדי! אני שוב מתקשר אליו ויהי מה!

הפעם השיחה טובה - מצב רוחו טוב, הוא רגוע, אומר שהקדמתי אותו בכמה דקות והוא בעצם תכנן להתקשר אלי, מדבר בחיבה, מרגיע אותי, מבטיח לחזור מהר ככל האפשר, מספר קצת חוויות.

אני לא שואל אם התגעגע ולא מתלונן על הקשיים. מתאפק, משתדל לא להעיק.

אחר כך, מעודד מאוד, ממשיך בסיפור שלי ואפילו שולח מכתב למכר ההוא ומנסה לא לכעוס יותר, להיות מנומס, מבין ולא מעיק. שופך בכנות את הלב, כותב שאני מתגעגע ומצטער על אובדן הידידות, אבל משאיר לו את הברירה אם להגיב

אחר כך הולך לבית מרקחת. הרוקחים מותשים מהעומס כי סגרו את בית המרקחת המרכזי, אבל למזלי הגעתי בשעה טובה שאין בה לחץ. קניתי הכל ושוב יש לי אספקה לכל החודש. למרות המצב אני לא יוצא משליטה - לוקח תרופות בזמן, עושה קניות, מפקח על חשבון הבנק שלא יתפרע, בערב אשקה את הגינה, אולי אשטוף רצפה.

ישנתי קצת בצהרים, עד סוף השבוע אגמור את הסיפור כולל ליטוש, אולי אפילו אשלח לאתר של ג'וני.

קשה, אבל צריך להמשיך לתפקד, לא להתפרק, לא להתמוטט, לזכור תמיד שיש כאלו שלהם קשה יותר.

8. החבטות העמומות והרכות האלו

יודעים איך נשמע רעש נפילה של טיל? כמו רעש של ניעור שטיח. בחיי, נשבע לכם. זה כנראה ההדף, צריך לשאול את עיגולדי - פרח המהנדסים הצעיר שבא לעבוד לא מזמן אצלנו - יש לו ידע בבליסטיקה וסבלנות לענות לשאלות שלנו ולהיכנס להסברים מסובכים כדי שאפילו הדיוט כמוני יבין במה דברים אמורים.

היום בסביבות אחת עשרה הייתה אזעקה, ואחר כך החבטות הרכות והעמומות הללו, ואחת הייתה ממש, אבל ממש קרובה. אפילו דני שמקפיד להראות אדיש וגיבור נרעד, ולרגע נתן לי יד, ואחר כך מיהר להתעשת והעיר שאיזה מזל שמיצי הלך סוף סוף לעבודה כי אחרת הוא היה מתחרפן מרוב פחד.

דקה אחר כך מיצי היה על הקו. הוא חזר לעבוד אחרי שהבוס הקודם שלו התחנן בדמעות שיבוא לעבודה כי המון אנשים מגויסים והמחלקה שלהם ממש בצרות.

הוא עובד במת"ם שזה בצד הדרומי של חיפה, ופחות או יותר גר אצלי כי כמובן שהסידור שלו עם ליאור לא החזיק מעמד יותר משלושה ימים.

הרגעתי אותו שאנחנו בסדר, אבל הקול שלי רעד. למזלי הוא היה נבון מספיק לא להגיד על זה כלום.

כרגיל אחרי אזעקה אני חוטף מיד כאב ראש קולוסלי ומתחיל לבלוע אופטלגינים. האמת שהראש כאב לי עוד מקודם - הלילה ישנתי מעט מאוד. רעש המסוקים טורף את שנתי ומסייט את החלומות שאני מצליח לחלום.

מסתכלים בטלוויזיה לראות מה קרה וקוראים מהפס שבקצת המסך רשימה בלתי נגמרת של לוויות והרוגים.

זה כל כך עצוב ומקומם וטראגי - למה אנשים צעירים שכל החיים עוד לפניהם מתים, ואחד כמוני שלא מביא תועלת לאיש עדיין חי?

ההומו הזה

מרגע שהתחילה המלחמה הזו (זאת מלחמה או מבצע? מישהו מוכן להחליט כבר?) הפכתי למכור ליומני חדשות.

בעבודה אני מתזז בין גלי צה"ל לרשת ב', בין רזי ברקאי לרפי רשף, ולא מחמיץ כמובן את היומן של יעל דן, או אחד ממחליפיה אם אין ברירה, וכמובן שמכשיר אחד - יש לנו בבית המלאכה חמישה - תמיד מכוון לרדיו חיפה החיוני שבלעדיו איך נדע שיש אזעקה?

כשאני מגיע הביתה דבר ראשון אני מדליק את הטלוויזיה ונצמד אליה כמו מכור אמיתי, מקפץ בין שלושת הערוצים הגדולים ומכיר כבר את כל המגישים על פי קולם. מודאג כשהם עומדים על גגות חשופים להפגזות ומשדרים בלי פחד, מעריץ את כשרונם ואומץ ליבם ומתרגש כל פעם שיש פריצת חדשות באמצע תכנית.

ימי שישי הם סיכום של כל השבוע והזדמנות לכתבות קצת יותר מעמיקות - כתבות שיש בהן אווירה ולא רק דיווח על העובדות.

והנה היום, בעודי יושב מרותק מול כתבה שסיפרה על האנשים שלא ברחו מקרית שמונה המופגזת ראיתי ראיון עם קיוסקאי אחד שחירף וגידף את נסראללה והודיע קבל עם וטלוויזיה שהמנוול הזה, הרשע הזה, ההומו הזה, לא יבריח אותו מביתו.

החלפתי מבט עם מיצי שישב לצידי וכשראיתי איך נפלו פניו לשמע הדברים פרצתי בצחוק – תגובה לא ראויה אולי, ובטח לא הולמת, אבל הצחוק הזה התפרץ מתוכי בלי שיכולתי להתאפק – יכול להיות שירדתי מהפסים אחרי חודש של מתח בלתי פוסק?

אני מסכים עם כל החרפות ששפך אותו תושב עקשן של קרית שמונה על נסראללה ומקווה בכל לבי שהעמלק הזה לא שייך לקהילת נושכי הכריות. במחשבה שנייה בטוח שהוא לא, ראיתם איזה סמרטוט מטופש הוא חובש על ראשו?

לא יכול להיות שהוא מבין משהו באפנה, נכון?

זהו, החלטתי שאני עם יומני חדשות גמרתי. כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון עד שטלפון מבן זוגי שהודיע לי שהיום הוא לא יגיע הביתה כי יש לו דברים חשובים יותר לבזבז עליהם את שעות החופשה היקרות שלו העיר אותי.

להירדם כבר לא הצלחתי אחרי הבשורה הזו אז הלכתי לכתוב על זה בבלוג. אני שואל את עצמי מתי יקרה משהו שיפסיק גם את ההתמכרות שלי לכתיבה?

לא יכול עוד

קמתי בבוקר אחרי עוד לילה אחד נטול מנוחה וגיליתי שלהקת יתושות צמאות דם בצעו בי את זממן וכולי עקוץ ומתגרד.

בעודי בוחן עגומות את תוצאות ההילולה הלילית הבליח מיצי מהמקלחת והודיע לי שהוא החליט.

"מה החלטת?" סקרתי אותו, מופתע, כי הוא היה בתחתונים בלבד. בדרך כלל החלטות הבוקר שלו נוגעות לצירוף הרה הגורל של מכנסים חולצה וגרביים שיגבשו את הופעתו לכלל מקשה אופנתית אחת שתצהיר על אופיו, כוונותיו ומצב רוחו.

"החלטתי לעזוב פולי, אחרי הטיל שנפל על מת"ם ביום שישי אני פשוט לא יכול עוד."

"אבל בכלל לא היית שם כשזה קרה, היית בסניף בעיר, וחוץ מזה מקום העבודה שלך לא נפגע. אפילו השמשות אצלכם לא נשברו." הופתעתי.

"בכל זאת אני לא מרגיש נוח לחזור למקום הזה, אני מעדיף... אימא שלי אמרה... סבתא שלחה כרטיס..." אחסוך לכם את הקשקשת - הבחור בעידודה של אימו הלחוצה החליט שהוא בורח לסבתו המודאגת בלונדון.

נפרדתי ממנו לשלום בצער רב ואיחלתי לו הרגשת בטחון בלונדוניסטן שיש בה רוב גדול של פקיסטנים, הודים וסתם מוסלמים שונאי ישראל, ונסעתי לעבודה כשאני ממשיך להתגרד במרץ. בעיקר הציק לי מקבץ מדויק אחד של עקיצות שהתמקם על בטני וגירד בצורה זוועתית.

הבעיה שלי לא נמלטה מעינו החדה של עיגולדי - פרח המהנדסים הצעיר שלנו – ששמו בישראל אסי.

בארוחת הבוקר הוא סיפר ברוב רגש איך הוא ואימא שלו הלכו ביום שישי לבזק ברחוב גושן, ואיך הייתה אזעקה ולא נתנו להם להיכנס לסניף, והם ברחו אל מאחורי הבניין, ושם ראו את הקטיושה נופלת, וזה היה מפחיד נורא.

כל מה שקלטתי מהסיפור היה שבחור בן עשרים פלוס שיש לו מקצוע ועבודה לא רעים הולך ביום שישי בבוקר עם אימא לסידורים.

אתם תבדקו לפי הבגדים, צורת ההליכה והדיבור, אני, דבר ראשון בודק את היחסים עם אימא, ודבר כזה אומר אצלי דבר אחד בלבד – הומו!

שאלתי אותו בתמימות מה שלום אימא אחרי החוויה הזו, ואם יש להם מקלט ליד הבית ואיך המרגש באופן כללי ומתוך שפע האינפורמציה שקיבלתי בלטה עובדה אחת מסגירה - הבחור גר עם ההורים!!

בעודי בוחן אותו לא נשאר אסי חייב וגם הוא טרח לסקור אותי היטב ומיד הבחין שאני סובל מעקיצות יתושים.

בלי היסוס הוא הודיע לי שהדבר היחיד שיקל עלי זו משחת אלוורה.

"יש לי כאן משחה כזו באיזה מקום." אמר לי, "חכה, מיד אחרי האוכל אני מביא לך." ואכן, חצי שעה בערך אחר כך הוא צץ לצידי עם קופסת אלוורה. הרמתי את החולצה כדי לחשוף את העקיצות והוא אכן התרשם מאוד מהמקבץ המפואר של ולפני שהבנתי מה ואיך הוא התחיל למרוח אותי במו אצבעותיו הענוגות במשחה הקרירה והירקרקת ההיא.

ממש במקרה (או שלא) הוא תפס אותי בחדר צדדי אחד - ספק מחסן ספק חדר בלגן - חדר קטן, דחוס ואפלולי שמעטים פוקדים אותו. הלכתי לשם להביא קופסאות לערבוב צבעים ובעוד הוא מורח אותי ותוך כדי כך מביט ישר לתוך עיני עבר בינינו רגע אינטימי אחד שהיה מביך מאוד מבחינתי ואולי גם מבחינתו (למרות שאף אחד לא הכריח אותו לחפש אותי ולהתנדב למרוח אותי).

אני יודע שאני נשמע אידיוט, אבל אני כמעט לא מכיר את הבחור הזה והכל קרה מהר מידי ו... לא יודע, הרגשתי לא נוח ולכן השפלתי מבט וראיתי נייר מבצבץ מכיס חולצתו - קבלה של סופר פארם (החנות היחידה במתחם ביג הסמוך לבית המלאכה שנשארה פתוחה) קבלה שניתנה עבור קנית משחת אלוורה שנקנתה בשעה 10:14 בתאריך ה -13 לאוגוסט 06.

"רצת לסופר פראם וקנית לי משחה?" נדהמתי.

הוא הסמיק ועשה כן עם הראש ותחושת אי הנוחות והמבוכה שלי התגברה מאוד.

"אני מתאר לעצמי שסיפרו לך שאני בקטע אסי, אבל יש לי חבר ו..."

"כן, שמעתי אותך מדבר אתו שלשום בנייד." אמר אסי שעמד בהחלט קרוב מידי אלי, "זו הייתה שיחה לא נעימה. אתם עדיין יחד?"

"כן, בערך, אולי." עניתי תשובה מאוד לא אינטליגנטית וניסיתי להתרחק ממנו קצת, "תראה אסי, אני... אנחנו... זה לא רעיון טוב כל כך לעשות דברים כאלו בעבודה."

"אני רק ..." התחיל אסי למחות והתרחק ממני קצת, אבל אז נשמעה אזעקה ולכן עד לרגע זה אין לי מושג מה הוא רק.

רצנו למקלט ושם ראינו - שוד ושבר! שלולית מים מצחינים מתחת לכיור.

שוב נסתם הביוב, דווקא היום זה קרה שוב ותמיד המים מצטברים במקלט כי הוא הכי נמוך.

אחרי שהיה ברור שאין נפילות באזור שלנו וכולם יצאו איציק רץ להביא סמרטוטי רצפה ודליים ואני השתופפתי באנחה מתחת לכיור והתחלתי להספיג את המים. הוא התחיל לפנות את השירותים, מקלל קללות נמרצות כשגילה שרצפת הבטון מתחת ללינוליאום רטובה לגמרי וגם שם צריך לנגב, ובעוד הוא יוצא לתור אחרי מגב נשמעה שוב אזעקה!

אני עייף ומבואס מכדי לספר לכם הכל בפרטי פרטים. די אם אגיד שהיו היום חמש אזעקות שבאו בהפסקות של כמה דקות אחת מהשנייה.

זה היה מתיש מאוד בעיקר כשאת רוב זמן האזעקות והציפייה המתוחה לנפילות ביליתי על הברכיים, מתחת לכיור, נאבק במי ביוב מצחינים, מהרהר הרהורים נוגים בחיי ואך קרה שהם הידרדרו לשפל המצחין הזה.

איכשהו היום המתועב הזה נגמר. מטונף, מזיע ומסריח הגעתי הביתה, חושב בדרך על חיי, שואל את עצמי איך הגעתי עד הלום, למה זה קורה דווקא לי ומה עוד עלול לקרות לי?

9. טיוטא של מדינה

בדרך חזרה הביתה עצרתי אצל בוריס. לא הייתי אצלו כבר יומיים. מאז שוולאדי נסע אני לא יכול להפסיק לדאוג לו. יש בו מין יכולת רוסית כזו לשקוע בייאוש תהומי חסר ניחומים ולהזניח את עצמו עד לסכנת נפשות ממש.

גם אני מתייאש לפעמים, מתעצבן ומתרגז, אפילו נכנס קצת לדיכאון, אבל בסוף זה עובר לי, גם אצלו זה עובר בסוף, אבל זה לוקח לו המון זמן ומצריך אוקיינוסים של וודקה.

בן אדם בגילו שלא אוכל כמו שצריך יותר משבועיים, סתם שוכב במיטה, מעשן ושותה בלי לטרוח אפילו להתרחץ זה מסוכן לבריאות, שלא לדבר על הסרחון והלכלוך.

אני לא מבין איך אפשר להיות כל כך עצוב עד שלא אכפת לך שאתה רעב ומסריח, אבל ככה זה אצלו, ואני לא יודע מה לעשות חוץ מאשר לבוא אליו מידי פעם, לנקות קצת ולאלץ אותו להתקלח ולאכול משהו.

היום יש אצלו אורח שעומד ומדיח כלים בחריצות. זה דניס  - בחור צנום ושקט שניקולאי הביא לזולה. הוא מבקר אצלנו מידי פעם וכנראה שככה הכיר את בוריס.

"אני לא מצליח לשכנע אותו לקום מהמיטה." הוא לוחש לי ברוסית.

"הוא אכל משהו?"

"כלום. רק שותה ומעשן."

אני מסתובב ובודק מה נשמע - על השולחן במטבח יש פקט טיים בתול, במקרר יש רק קצת לחם וגבינה. הרצפה נקייה יחסית, במזווה אני מגלה המון בקבוקים ריקים מסודרים יפה בארגז קרטון, קופסת קורנפלס וכמה קופסאות סרדינים וזהו, אין פירות ואין ירקות.

"האוכל בשבילי, בוריס לא אוכל כלום." אומר דניס ומביט בי בייאוש.

"כמה זמן אתה פה?"

הוא מסמיק ואומר שהגיע במוצאי שבת אחרי שאימא זרקה אותו מהבית. מהשיחה איתו אני מבין שהוא מבלה אצל בוריס די הרבה בחודשים האחרונים, וכשאימא שלו יורדת מהפסים ונועלת לו את הדלת בפרצוף הוא גם ישן כאן עד שהיא נרגעת וקוראת לו לחזור.

"אתה ובוריס?" אני נדהם, הוא נראה ממש ילד, לא הייתי נותן לו עשרים. מתברר שהוא בן עשרים וחמש, בוריס שיהיה בן חמישים בחורף תמיד צועק עלי שאני צעיר מידי בשבילו.

לך תבין בני אדם.

אני מודה זה קצת מעצבן אותי, אין לי שום זכות להתרגז ובכל זאת...

אני הולך לחדר השינה, פותח בלי גינוני טקס את החלונות, מכניס פנימה המון אור ושפע אוויר קיץ חם.

בוריס מקלל אותי ברוסית, אבל אני מתעלם. גורר אותו למקלחת בעוד דניס מרחף סביבנו חרד ומבוהל, מפשיט אותו מהבגדים המסריחים שהוא לובש כבר בטח שבוע ורוחץ אותו, לא בעדינות יתרה, עם ספוג וסבון.

הוא נאבק קצת, אבל אחר כך נכנע ומניח לי לקרצף אותו ואפילו מרשה לי לחפוף לו את הראש.

"עכשיו להתגלח." אני פוקד.

הידיים שלו רועדות מידי ואני מגלח אותו בעצמי. לפי הוראתי דניס הלך לסופר להביא חלב, ביצים, פירות וירקות. עכשיו כשאנחנו לבד ואני מעז לשאול מה הסיפור עם הילד הזה.