1. מה אני עושה פה?

יצאתי הבוקר מהבית עמוס המון שקיות, קופסאות וצנצנות מדיפות ריחות ניחוח. מטען כבד שרובו נועד לאכילה - עוגיות ובורקסים תוצרת אימא עוגות, מעמולים ופירות ממטבחה של אליס.

איזה מזל שיש לי חבורה שלמה של מילואימניקים רעבים תמיד שיעזרו לי לחסל הכל. רגע לפני שיצאתי מהרכב של ג'קי שהסיע אותי לתחנת ההסעה הוא דחף לידי מחשב נייד דק וקליל, "שיהיה לך מה לעשות כשתנוח מחיסול ערבים." אמר, וקרץ לי.

לשמחתי הרבה לא נאלצתי לחסל אף אחד במילואים הללו. כל מה שעשיתי היה לחסל בלגן נוראי במחסני החירום, לסדר אריזות מסוג זה או אחר של ציוד רפואי, להפסיד באינסוף משחקי שש בש לאזולאי ובאינספור משחקי שח לאולג ובין לבין לנסוע עם אלכס לדירה שלו בקרית שמונה ולהיאבק עד חורמה בוירוסים שהשתוללו במחשב שלו.

גיבור גדול אני כבר לא אהיה כמו שאתם רואים ולמעשה לא רק אני אלא גם שאר המילואימניקים שמשרתים איתי לא עושים יותר מידי חוץ מלדאוג למשפחות בעורף הלא בטוח כלל וכלל.

מלחמה מוזרה שבה החזית רוגעת ושלווה ואילו העורף מדמם ומבוהל.

אנחנו ישנים באוהלים מיושנים על מיטות מתקפלות חורקות, מתרחצים במשורה ואוכלים בעיקר מנות קרב ועוגות שהבאנו מהבית.

לחלקנו יש לפטופים שלפעמים אפילו אנחנו מצליחים לחבר לאינטרנט, וכמובן שלכולנו יש טלפונים סלולריים שנופלים כל פעם שקורה משהו בעורף.

מתסכל מאוד.

עד עכשיו רק אולג יודע למה בדיוק אני חייב לקחת תרופות בשעות קבועות ולהפתעתי הוא שומר על סודי ועדיין לא סיפר שום דבר לאף אחד. קיבלתי כמה הערות מופתעות מחברים ותיקים בגלל הרזון שלי, אבל הן נובעות בעיקר מקנאה ביכולת שלי לשמור על גזרה צנומה ואופנתית מאשר בגלל חשד שאני חולה.

אם הם רק היו יודעים.

אני מרגיש ממש טוב. הסחרחורות כבר לא מציקות לי, והדבר היחיד שטורד את מנוחתי אלו הגעגועים לנרי ולמשפחה, והדאגה לשלומם.

אני מדבר איתו פעם פעמיים ביום, אבל תמיד בקצרה רבה כי הוא עסוק ולחוץ מאוד. גם אחותי לחוצה ומתוחה. החבר שבא לשהות איתה במשך הקיץ רוצה לברוח חזרה לאנגליה, וכמובן שביטול הקייטנות והמצב המתוח לא מוסיף לשלוות נפשה.

היחיד שמאושר עד הגג הוא שאולי שמבלה את רוב זמנו צמוד לדני ולחץ. הוא לא מפחד כלל מהמצב, מרגיש שהוא חי בסרט הרפתקאות מרתק ונהנה מכל רגע.

הבוקר הצלחתי אפילו ליצור קשר עם איציק והבוס. הם סיפרו לי שבגלל הקטיושות שנורו על חיפה הם שלחו את כולם הביתה ועוד מעט גם הם מסתלקים.

הם נשמעו מאוד רגועים, אבל אין ספק שהמצב לא קל. היו הרוגים ופצועים בחיפה ובנהריה וכולם פוחדים מהפצצה ישירה על אזור התעשייה במפרץ שעלול לגרום לאסון אקולוגי נורא.

למה אני מתעסק בשטויות כמו ארגון ציוד מבולגן, והדבקות תוויות על תחבושות אישיות? מה אני עושה פה בכלל כשברור שבבית צריך אותי יותר?

השמועות התחילו לרוץ עוד אתמול בלילה והיום בארוחת הבוקר המח"ט אישר אותן - אנחנו משתחררים הביתה.

"עשיתם עבודה נהדרת, הכל מאורגן ומסודר פיקס. צה"ל מודה לכם ונכון לעכשיו אתם יכולים ללכת הביתה, אם יהיה צורך נקפיץ אתכם חזרה."

השליש מעביר טפסים ואנחנו נדרשים לכתוב כתובות מעודכנות ומספרי טלפונים. מאושרים לשמע הבשורה הטובה אנחנו ממלאים את הפרטים הנדרשים בקפדנות, אבל ברגע שאנחנו קמים על הרגליים, מוכנים לטוס לאוהלים, לארוז את הציוד ולהסתלק המפקד מזדקף מלא קומתו ומודיע לנו שנוצר מחסור במנות דם בצפון

"הניידת של מד"א חונה ליד השער." הוא מרעים בקולו, מבשר לנו בטון בוטח שהוא סומך עלינו שלפני שנצא הביתה נשמח לעזור לחדש את מלאי הדם באזור הצפון.

שמעתי את המילים תרומת דם וליבי שקע בקרבי.

בהתחלה חשבתי שאוכל להתחמק מרוע הגזירה באין רואים, לחפף או לקמבן משהו.  מה כבר יכול להיות, במקרה הכי גרוע כן אתרום דם, הרי בודקים את כל המנות בקפדנות לפני שמקפיאים אותן, או מפרידים מהן את הפלזמה, או מה שזה לא יהיה שעושים איתם שם במגן שרגא אדום.

משום מה זה לא עבד ככה. המח"ט עמד נחוש בפתח הניידת ואיש לא הצליח להתחמק ממבטו הבוחן. כל מי שלא רצה משום מה לתרום מדמו לאזרחי ישראל היה צריך לתת לו נימוקים טובים מאוד.

"תראה, אני פשוט לא יכול לתרום, זה אישי ואני לא יכול לפרט." הישרתי אליו מבט, וקיוויתי שקולי לא רועד.

"זה בגלל האנטיביוטיקה שאתה לוקח?" שאל המח"ט באהדה מפתיעה - למה חשבתי שאף אחד לא שם לב שאני בולס כדורים בוקר צהרים וערב?

לא יודע למה לא אמרתי פשוט כן ודי. מה הייתה הבעיה שלי לשקר לו בפרצוף? הרי זה היה סתם שקר לבן, קטן ולא מזיק. נכון? וזה לא שפחדתי שהוא יתחיל לחקור אותי לפני כולם למה? וכמה ומה פתאום? הרי יכולתי בקלות לאלתר משהו, מה הפריע לי לספר לו על דלקת אוזניים שהסתבכה? וזה אפילו לא היה מאה אחוז שקר כי באמת ... זאת אומרת... ובכל זאת כשהסתכלתי בפנים העייפות של איש הקבע הלא צעיר הזה עם העיניים הטרוטות מלילות של שינה טרופה, לא יכולתי לשקר.

במשך שלושת הימים שעבדנו יחד התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. הוא היה מלא התפעלות מכושר הארגון שלי ומהסדר שעשיתי במחסן המבולגן שהופקדנו עליו – השנים שעשיתי במחיצת איציק הפרפקציוניסט עשו את שלהן – ואני רחשתי לו כבוד על המסירות והנאמנות שלו לתפקיד הלא זוהר ולא נחשב, אבל חיוני שלו, ופשוט לא הצלחתי לעשות לו את זה.

"תראה המפקד... אני לא יכול... אולי נדבר בצד?"

משכתי אותו הצידה ואמרתי לו שהדם שלי לא טוב ושאסור לי לתרום דם.

אתם יודעים מה הוא עשה? הוא הסמיק! בן אדם בן ארבעים פלוס הסמיק כמו ילדה קטנה ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.

"אז זה נכון מה ששמעתי? אתה באמת הומו?"

"כן המפקד."

"ויש לך ... אתה חולה במחלה הזו של ההומואים?"

"זו לא מחלה של הומואים, כל אחד יכול להידבק בה ואני לא חולה, רק נשא."

הוא משפיל את מבטו, בוחן את חרטומי נעליו בעיון, "אתה צריך לספר את זה לילד הרוסי היפה הזה שהולך אחריך לכל מקום."

"אתה מתכוון לאולג? הוא יודע, סיפרתי לו עוד כשהיינו בבה"ד 10."

הוא ירה בי מבט זועף, "אני מקווה שאתם נזהרים."

"אני תמיד זהיר המפקד, אבל לא עשיתי עם אולג שום דבר שמחייב זהירות."

רגע של שתיקה נבוכה משתרר ביני לבינו, ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי איך הוא ידע עלי.

"מה, שאתה הומו?" הוא משך בכתפיו, נבוך. "אני כבר הרבה שנים בצבא, ראיתי מספיק דברים, ויש גם שמועות... אתה יודע איך זה. באמת חבל, אתה בחור טוב פולי, מאוד מסודר, מאוד אמין. חבל לי לוותר עליך."

"אני לא הולך למות המפקד, אני מתכנן להיות פה עוד כמה שנים."

סוף סוף הוא הניח למבטו לפגוש במבטי. "לא לזה התכוונתי." הוא העביר בחוסר נוחות את משקלו מרגל לרגל, "התכוונתי... אם יהיה מצב שנצטרך אתכם שוב ... ברור לך שאני לא אוכל לזמן אותך יותר למילואים, ואני גם אצטרך לדווח על זה הלאה."

"הייתי מעדיף שהמצב הבריאותי שלי יישאר רק ביני לבינך המפקד."

"אני מצטער פולי, אבל מדובר פה בפיקוח נפש. אני בטוח שאתה מבין."

אני מבין אבל לא יכול לוותר. "אבל אני לא מסכן אף אחד המפקד. כל מה שאני עושה זה רק טיפול בציוד, אני מבטיח לך שזה לא כרוך בסכנה לאף אחד."

לא נעים לו ממני, אני רואה את זה על הפנים שלו ומרגיש מבוכה בשביל שנינו, לא מתאים לי להתעקש ככה, אבל מצד שני אני יודע שאם אני אוותר אני אוכל את עצמי אחר כך עוד הרבה זמן.

"טוב, אני לא יודע. אני צריך להתייעץ בקשר לזה." הוא מנסה לצאת בכבוד ממצב מביך.

"תודה המפקד." אני אומר בנימוס, אבל בשקט בלב אני יודע שזה אבוד, אלו היו המילואים האחרונים שלי.

השליש מתפרץ פתאום לשיחה שלנו ואומר שכרגע הגיע עוד משלוח של ציוד וצריך לעכב לפחות שנים שלושה אנשים שיישארו עד סוף היום לסדר הכל.

כולם מתחילים להמציא תירוצים ולקמבן קומבינות כדי להתחמק, ונושמים לרווחה כשאני אומר שאני אשמח להישאר.

אני לא מתפלא כשאולג מתנדב להישאר איתי למרות שהבוקר הוא אמור לצאת לרגילה, מיד אחר כך מודיע דניס הג'ינג'י שאם אולג נשאר אז גם הוא, וכולם נרגעים וממשיכים להתכונן ליציאה הביתה.

2. ניפגש בבית

אחרי שכולם מסתלקים לדרכם השליש לוקח איתו את דניס ואולג ואני נשארים לבד במחסן, עובדים בשלווה ובלי חיפזון ותוך כדי כך משוחחים בשקט על המצב והכל.

"נכון שסיפרת למפקד?" שואל אולג.

"כן, הייתי חייב בגלל התרומת דם וכל זה."

"לפחות לא יקראו לך יותר למילואים."

"אני יודע." אני אומר ומרגיש איך הדמעות דוקרות את העפעפיים שלי מבפנים.

"יכולת לתרום, אתה יודע שבודקים את כל התרומות ואת שלך היו פשוט זורקים. או שיכולת להגיד שלא בא לך לתרום או משהו כזה, לא היית חייב לספר."

"כן, אני יודע, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון, וגם לא היה לי נעים לשקר לו."

"אני מאוד מצטער על הקטע שעשיתי לך עם המקלחת, הייתי ממש טיפש."

"עזוב, זה לא חשוב. שכחתי מזה כבר."

"אני יוצא היום לרגילה. אולי נוכל ... כבר יש לי קונדומים."

"לא חמוד, עדיף שלא. אתה צעיר מידי בשבילי, וחוץ מזה כנראה שאני והחבר שוב יחד."

"כנראה? מה זאת אומרת כנראה? אתם יחד או לחוד?"

"איך לפעמים."

"לא מבין." הוא מזעיף אלי מבט כחול, צעיר ומבולבל. "אז יש לך חבר או אין לך?"

"לא יודע אולג, אני רק יודע שלו יש אותי ולי... לא יודע. נכון לעכשיו יש לי אותו כנראה, אבל עם אחד כמוהו... לך תדע."

"במדינה הזו אי אפשר לדעת כלום." מתפרץ דניס למחסן ולשיחה שלנו בלי לדעת על מה דיברנו קודם. "הכל פה ברדק! צודקת אימא שלי שאומרת שזו לא מדינה אמיתית, רק טיוטא של מדינה." הוא מנדב לנו את דעתו. "איזה בלגן! שום דבר פה לא קבוע ולא מסודר! סתם המון יהודים ברדקיסטים שמשגעים את עצמם ואת כל העולם, גועל נפש!"

"אז מה אתה עושה פה בכלל? תחזור לרוסיה!" מתנפל עליו אולג בכעס.

"אבל אני בכלל מאוקראינה." צוחק הג'ינג'י בעליזות, קופץ על אולג ומפיל אותו על ערמת מזרונים. הם מתחילים להתגושש בצחוק על המזרונים ואז הנייד שלי מצלצל.

זה נרי! הלב שלי קופץ מרוב שמחה למראה השם שלו על הצג.

אני יוצא החוצה, יושב על פח הפוך ומספר לו מהר את החדשות שלי. "שחררו אותנו. בערב אני אהיה בבית." אני מבשר לו בקול שמח.

על היציאה שלי מהארון אני לא אומר כלום. למה לקלקל לו את המצב רוח? קשה לו מספיק גם ככה עם כל הלחץ שיש בבסיס.

"נהדר." הוא אומר בקורת רוח, "אז ניפגש הערב בבית? אני כבר מת להיות אתך קצת לבד."

"שכחת את ללי והילדים?"

"הם חזרו הביתה, לחולון. האזעקות פה הפחידו את הילדים והיא החליטה שעדיף להיות בבית."

"ומה עם החבר האנגלי שלה?"

"תפס פחד וברח חזרה לאנגליה. הוא רצה שהיא תבוא איתו, אבל היא לא הסכימה להשאיר את הילדים כמובן. הם רבו על זה ובסוף הוא התחפף."

"טוב מאוד. תגיד נרי, מה עם הניסן? היא לקחה אותו איתה?"

"לא. אליס החליטה לעבור לאחותה בתל אביב עד שהמצב יירגע ועל הדרך היא נתנה לאחותך טרמפ הביתה."

"אז זאת אומרת שהכל חזר למקומו בשלום ויש לנו שוב שקט ושלווה?"

"כן, הכל רגוע עכשיו חוץ מעסק הקטן הזה של חיזבללה שמפגיזים לנו את חיפה." הוא צוחק את הצחוק הפרוע שלו שאני כל כך אוהב, אומר לי שכבר יומיים הוא קורע את התחת בעבודה והוא מת להיות איתי בבית."

"כדי לקרוע לי את התחת?"

"אהה, כן, אבל בעדינות."

"אתה כושי מניאק, אתה יודע את זה?"

"כן, אבל מניאק שאוהב אותך."

"גם אני, נפגש בבית חמוד, להתראות."

חזרתי מהמילואים בשעות הצהרים המוקדמות והנה, אזעקה!

פתאום אני מתגעגע לחזור למילואים, שם היה שקט יותר.

האזעקה הזו עושה לי מגרנה והרעש הזה של הנפילות... מין טפיחה רכה ומבשרת רעות כזו... זה מפחיד!

אני לא אוהב את זה!!

לא אוהב את זה בכלל.

פתאום קלטתי שאני מסתובב כבר כמה ימים על סף דמעות. עכשיו אני מבין שמהרגע ששמתי על עצמי את המדים אני בלחץ למרות שאלו היו מדי ב' מצ'וקמקים של מילואימניק, ולמרות שלא עשיתי שם שום דבר שאפילו מזכיר משימות קרביות בכל זאת מילואים מדכאים אותי.

העזיבה של נרי לתל אביב, וההתרחקות האיטית והמכאיבה שהפירוד הפיזי הזה גרם דחקו אותי לאט לאט לכיוון מצב צבירה דיכאוני - אני יודע שאני חסר בטחון ולא הגיוני כשמדובר בתל אביב, אבל אני לא מצליח לשלוט בזה.

זה לא שנפרדנו רשמית, אבל אני מרגיש שהוא מתרחק ממני גם מנטלית, לא רק פיזית וההתנתקות הזוחלת הזו מכאיבה לי מאוד. אני מניח שהתגובה המופרזת שלי לסיפור הדי מגוחך עם המחזיק מפתחות של סיסי נובעת מהחשש שלי מכל דבר שקשור לחיי הקהילה התל אביבית.

דייב המנחה של הקבוצה שלנו רמז כבר מזמן שלדעתו חוץ מהסיפור של תל אביב אני סוחב עוד טראומה עתיקה מתקופת השירות הצבאי שלי. תמיד כשהנושא היה עולה הייתי דוחה אותו בחיוך ואומר שכל מי ששירת בלבנון נשרט קצת, ככה זה ואין טעם לדבר על זה יותר מידי.

אני עדיין חושב שדיבורים לא יעזרו פה כי מה שקרה קרה ודי. ולא שקרה משהו מיוחד - סתם החיים וכל זה - ובכל זאת, העזיבה של הבית לדירה המאוסה של סבתא, ואחר כך הבסיס הצבאי והעלייה ללבנון ...

כל זה קרה מהר מידי ועורר בי זיכרונות רעים מאוד - מי אמר שזיכרון חזק הוא דבר טוב?

חזרתי הביתה נורא עצוב ואז התחילו האזעקות. הרעש של האזעקות ואחר כך קול החבטה הנוראי של הנפילות הללו... אני יודע שנשמע סתם הומו פחדן, אבל זה מפחיד אותי נורא והמאמץ להתאפק ולהסתיר כמה אני פוחד הופך את הכל לגרוע עוד יותר.

היו איזה שש אזעקות היום וגם שמענו נפילות וזה היה נוראי ומפחיד ומלחיץ בטירוף. כל פעם שהתחילה אזעקה הייתי צריך לרוץ למטה לדירה של ליאור ולשבת בחדר השינה שלו איתו ועם סשה וחומי ולהעמיד פנים שאני לא פוחד וזה שום דבר – חוויה איומה.

אני שמח שאליס ודני ואחותי והילדים עברו למרכז. לפחות מהם זה נחסך.

עד הערב כבר חטפתי כאב ראש קטלני, כל העורף שלי תפוס ונוקשה והכי גרוע - בסוף נרי לא מגיע הביתה כי הוא צריך ללכת ללוויה מפני שאחד המסכנים שנהרגו ברכבת הוא בן דוד רחוק של אימא שלו.

הוא צלצל להגיד לי שהוא לא מגיע הביתה הלילה כי אחרי הלוויה הוא חוזר לישון אצל הוריו. פתאום אימא שלו פוחדת לישון לבד.

הוא דיבר בצורה מגעילה, אולי בגלל רגשות אשמה, או אולי כי היה עייף מאוד, לא יודע, אבל לא אהבתי את טון הדיבור שלו.

צעקתי עליו חזרה ונפרדנו ברוח מאוד רעה.

אני חושב שזה אחד הימים הכי גרועים, ארוכים, מתישים, מפחידים וזוועתיים שעברתי אי פעם, וכבר היו לי הרבה ימים איומים למדי אבל זה באמת היה יום איום, ואם לא די בכך אז גם בלילה אני אישן לבד.

אז כן, אני בדיכאון, ואני חושב שהרווחתי אותו ביושר.

3. אשכנזי אדיש
ובחצות הוא חזר, מתפרץ כדרכו לחדר השינה, מכניס איתו משב של אוויר לילי ספוג ריח של סיגריות ובירה, מקרין התרגשות כימית עצבנית שאני מתעב.

"חשבתי שהיית אצל ההורים." אימו כמובן אוסרת עליו לעשן בטווח של ק"מ ממנה, והיא עדיין לא הפנימה שהתינוק שלה שותה אלכוהול כמו גדול.

על סמים הס מלהזכיר.

"הקפצתי אותם לדודה שלי בנתניה ואחר כך עצרתי אצל מאור, איזה צחוקים הלכו שם, חבל לך על הזמן."

"העיקר שמיהרת הביתה." אני מפטיר בקרירות.

"יאללה יאללה אתך יא אשכנזי פלצן." הוא טופח על ישבני הערום.

"יש לך בעיה עם אשכנזים כושי?" אני מסתער עליו.

אנחנו מתגוששים לאורך ולרוחב המיטה, מפילים כריות ושמיכות פיקה על הרצפה, אחריהם עפים גם הבגדים שלו.

"אתה חתיכת פולני קר ומבאס." הוא מתגרה בי, "אני לא יודע מה אני עושה בכלל עם אשכנזי אדיש כמוך?"

"תכף אני אזכיר לך מה אתה עושה איתי."

אני מתיישב עליו,שם מהר קונדום ומראה לו מה קורה למי שמעצבן אשכנזים פלצנים.

"שוב דופקים את השחורים." הוא מתלונן אחר כך במקלחת, וצוחק כשאני מדגדג אותו.

עומד לי על קצה הלשון להגיד לו שהוא רזה נורא בשבוע האחרון - הוא מהטיפוסים האלו שהקילוגרמים נושרים מהם בקלילות של עלים בסתיו - אבל אני מתאפק.

מה הטעם לנדנד? כשהוא עסוק ומתוח הוא מפסיק לאכול - כזה הוא ואני לא רוצה להיות פולניה מנדנדת.

 "כבר שבוע שלם לא ישנתי כמו בן אדם." הוא מתלונן, מחבק אותי חזק מידי, מספר על הלחץ שיש לו בעבודה מאז שפרץ המצב הזה שעדיין אין לו שם, ונרדם תוך כדי דיבור.

בבוקר אנחנו מתעוררים בבהלה מרעש של טריקת דלת, נוזפים זה בזה לא להיות לחוצים, והולכים איש לדרכו.

שוב לא הספקתי לשאול אותו אם אנחנו ביחד, או יזיזים, או שותפים לדירה שישנים מידי פעם יחד, או מה?

יש זמן. קודם נחכה שהמצב יירגע, ומאחר ואנחנו בארץ זבת אויבים ומלחמות זה עשוי לקחת עוד כמה עשרות שנים ועד אז למי כבר יהיה אכפת?

בבית המלאכה אולמות העבודה ריקים וחשוכים ויש המון מקום במגרש החנייה. במשרד נמצאים הבוס ואיציק בלבד.

קצת אחר כך באים מנהלת הגרפיקה והטורקי.

"אמרתי למי שאין לו משהו דחוף לעשות פה שיישאר בבית." אומר הבוס, "נעשה רק מה שצריך בשביל תע"ש ונלך הביתה."

אנחנו עובדים כרגיל, אבל בצוות מצומצם, צמודים לרדיו. פעמיים אנחנו שומעים אזעקות ורצים למקלט, מקשיבים לרדיו חיפה, מרוצים שסוף סוף השדרים קיבלו שכל והפסיקו לתת נ.צ. לחיזבללה, מנסים לנחש לפי הרמזים של הכתבים הנרגשים איפה היו נפילות.

אני לא מבין למה כולם שואלים אותי אם אני משועמם מהמצב? אז מה אם כל פעם שיש אזעקה אני מפגין סימני עייפות - מפהק, מתמתח ומשפשף את העיניים?

יש לכם מושג כמה זה מתיש לדגמן קור רוח ואדישות כשאתה מת מפחד? מזל שבאחת העבודה הדחופה נגמרת והבוס שולח אותנו הביתה לנוח.

סיסי קופץ לביקור

נרי מתקשר בשעות אחרי הצהרים כשהבית כבר מלא חבר'ה צוהלים. "מה הרעש הזה?" הוא שואל אותי בחשדנות.

"כמה חבר'ה מעכו ומחיפה באו לבקר אצל ליאור. חלק בטח יישארו לישון פה." אני אומר בקול אגבי, כאילו סתם כמה חברה קפצו בתום לב לביקור ואני לא באמת מבין מה עומד לקרות פה הלילה.

"מי בא? אני מכיר אותם?"

"את רובם, זו סתם החבורה הרגילה של ליאור."

"מי ישן אצלנו?" הוא ניגש ישר לעניין.

"חומי ואולי ניקולאי."

"מה עם כוכב?"

"עדיין באילת."

"ומה עם וולאדי, חזר מברלין?"

"עדיין לא. הוא אומר שעד שלא יירגע פה הכל אין מצב שהוא חוזר. הוא רוצה לשלוח לבוריס כרטיס, אבל בוריס מסרב לנסוע."

"אז עכשיו הוא לבד בדירה שלו, אולי תזמין אותו לפה?"

"האמת ש... האמת שהוא כבר כאן."

שנינו שותקים רגע, כל אחד שקוע במחשבותיו ואז, כמו שזה קורה לפעמים, אנחנו מדברים בבת אחת והאחד לא שומע את דברי השני.

"אתה קודם." אני אומר.

"לא, אתה." הוא מתעקש.

"בסדר." אני מתרצה, "פשוט, רציתי... לא יצא לנו לדבר על זה ויכול להיות שזו שאלה טיפשית, אבל רציתי להיות בטוח ש..."

"כן. התשובה היא כן." הוא נכנס כדרכו לתוך דברי.

"כן מה?" אני משתומם.

"כן אנחנו ביחד. כן אנחנו זוג. כן אני אוהב אותך ולא, אל תעז להכניס את בוריס למיטה שלנו."

"אבל הספה בחדר אורחים כבר תפוסה, איפה אתה רוצה שהוא יישן, על הרצפה?"

"למה לא?"

"כי לא. כי אני לא אתן לו לישון על הרצפה כשיש מקום לידי במיטה."

"אז תישן אתה על הרצפה."

"לא רוצה. אל תדבר שטויות, לא יקרה שום דבר. רק נישן יחד."

"בטוח?"

"כן, בטוח. נו, די כבר כושי. רגע, יש מישהו בדלת."

"זה בטח סיסי. שלחתי אותו להביא לי כמה דברים מהבית. תתייחס אליו יפה."

"מה פתאום שלחת אותו לפה?"

"כי נשארתי בלי תחתונים נקיים ואני לא יכול לעזוב את המעבדה. סיסי התנדב ללכת במקומי. אמרתי לך שהוא מת לפגוש אותך."

"אבל אני לא רוצה לפגוש אותו."

"מאוחר מידי, לך לפתוח לו ותהיה נחמד שרגא, ביי."

אני מעלה על פני הבעה נחמדה והולך לפתוח. סיסי (זה לא השם האמיתי שלו) מפתיע אותי וכנראה שגם אני מפתיע אותו. שנינו עומדים ובוהים זה בזה, מנסים להתאים את הדמות האמיתית שלנו למה שהצטייר בדמיוננו.

אני לא יודע איך הוא תיאר אותי לעצמו, אבל הוא בכלל לא נראה כמו האוחצ'ה המוקפדת והמצועצעת שציירתי לעצמי על פי קולו בטלפון. לפי המחזיק מפתחות הורדרד שלו חשבתי שהוא יהיה טיפוס מיופייף עם שער מעוצב מידי, מדים מתוחים על גוף שרירי קצר ומטופח והמון תכשיטים מוגזמים.

להפתעתי הוא גבוה כמעט כמוני, שערו חום וקצוץ בקפידה, פניו רזים ומודאגים ועיניו החומות כהות מתחבאות מאחורי משקפים פשוטים. הוא די רזה והמדים שלו מקומטים וקצת יותר מידי גדולים עליו. למרבה הפלא אין עליו שום תכשיטים ואפילו השעון שלו פשוט מאוד. האמת שהוא נראה כמו סתם בחור רגיל לגמרי, די נאה ואפילו נבון, איש צעיר ועייף שלא היה מזיק לו לנוח קצת.

"תשמע, אתה ממש יפה." הוא אומר אחרי כמה שניות מעיקות שנמשכות לנצח, וצוחק למראה ההעוויה שאני עושה. כנראה שנרי סיפר לו שאני אעשה פרצוף אם הוא יחמיא לי. גם קולו נשמע שונה מאשר נשמע בטלפון, קול נעים ובכלל לא מתחנחן.

"אתה סיסי? בטלפון נשמעת אחרת."

"הייתי מסטול כשהתקשרתי אליך, אם לא הייתי מעשן לא היה לי אומץ להתקשר."

"בשביל מה אתה צריך אומץ כדי להתקשר אלי? אני לא כזה מפחיד."

הוא מושך בכתפיו, משפיל מבט נבוך, ממלמל משהו לא ברור.

הבית מלא אנשים שנכנסים ויוצאים, מקשיבים לתחנת רדיו ברוסית, מעבירים כל הזמן תחנות בטלוויזיה, אוכלים, שותים יורדים לדירה של ליאור וחוזרים חזרה.

סשה הגדול מבשל משהו במטבח, פטריק רוחץ כלים, חומי עומד בחצר ורב בטלפון עם כוכב שמסרב לחזור מאילת.

הוא מוסר לי רשימה שהכין נרי – גרביים, תחתונים, חולצות, דיסקים.

"אני לא מבין למה הוא לא לקח את הדברים האלו עוד אתמול?" אני מתפלא.

"מה? הוא היה כאן אתמול?" שואל סיסי ופניו מביעים עלבון, ואולי קצת עצב?

"כן, בטח." אני אומר, "הוא ישן איתי בבית אתמול בלילה." ואז אני רואה את ההבעה שעל פרצופו העייף, ופתאום אני מבין...

"אתה אוהב אותו?"

סיסי מניד את ראשו לאות הן, ואחר כך הולך ומסתכל מחלון חדר השינה שלנו לעבר בית הקברות. "זה רק קראש קטן, זה יעבור עוד מעט." הוא אומר, ספק לעצמו ספק לי.

"והוא ... הוא אוהב אותך?" אני מתעקש לחפור למרות שאני יודע שעדיף לא לדבר יותר מידי במקרים כאלו.

סיסי מסתובב ומסתכל עלי במבט מופתע. "מה? אתה לא יודע שהוא חולה עליך? הוא כל הזמן מדבר עליך, דואג לך, חושב עליך, מתלבט אם להתקשר אליך או לא. הוא כמעט הרג אותי בגלל הקטע הזה עם המפתחות."

"אז למה ... אם זה ככה אז למה? למה הוא כל הזמן ..."

"מה? מזדיין עם אחרים? מה זה שייך בכלל? איתי דרך אגב הוא לא הזדיין. אמר שאני נחמד מידי בשבילו."

אני לא יודע איך להגיב על המידע הזה אז אני שותק, נבוך, וסיסי (שהשם שהדבקתי לו הולם אותו פחות פחות ככל שאני מיטיב להכירו) אומר שנרי מתלונן שאני עדיין מאוהב באקס שלי ואני חושב שהוא סתם ילד טיפשון ורזה מידי.

"זה לא נכון." אני מוחה בכעס, "וחוץ מזה זה לא עסקך."

אני מקפל תחתונים, חולצות וגרביים ודוחף לשקית ניילון בעוד סיסי מספר לי שנרי השתכר לפני כמה ימים, שפך לפניו את ליבו  וגילה לו שאני בוגד בו עם ויאז'ות שמנות ושעירות החביבות עלי מאיזו סיבה מסתורית.

"זה פשוט שטויות, וזה לא נכון!" אני אומר בזעף, ואז בוריס נכנס כשהוא לבוש תחתונים בלבד, מחבק את כתפי, קורא לי כדרכו דוצ'ינקה, ושואל בחביבות אם אני רוצה פיתה או טוסט.

"אני לא רוצה כלום, אני לא רעב." אני מתנער ממנו.

"אז טוסט." הוא אומר, מדביק לי נשיקה על הלחי והולך למטבח.

אני דוחף את השקית לידיו של סיסי שמביט בי בתוכחה אילמת ומזכיר לי ששכחתי את הדיסקים.

אני מוסיף את הדיסקים ואומר שזה היה רק האקס שלי שאני מכיר המון שנים, ושיש לו חבר שנמצא כרגע בחו"ל, בגלל זה הוא מבקר אצלי.

"או. קי. מה שתגיד פולי." הוא אומר בקרירות, והולך לעבר הדלת.

"תמסור ד"ש לנרי." אני רודף אחריו.

"רק ד"ש?" הוא שואל בעוקצנות, ולרגע מבצבץ ממנו הסיסי הישן והחלקלק ההוא שדיברתי איתו בטלפון. "ומה עם נשיקה?" הוא מניח יד על עורפי, מנשק אותי ישר על הפה ומסתלק, משאיר אחריו חבורה שלמה של מכרים וידידים שלי ושל נרי שמביטים בי בתדהמה.

"אתה לא מתבייש?" אומר ניקולאי (לא הצלם, אחד אחר), "החבר שלך נקרע בבסיס ואתה מתנשק עם ... מי זה בכלל?"

"לא יודע, אני בכלל לא מכיר אותו!" אני מוחה, "זה סתם אחד ש..." הם מביטים בי בספקנות ואני משתתק והולך לישון, משאיר אותם להמשיך עם האורגיה שלהם, או מה שזה לא יהיה שהם מתכננים לעשות הלילה.

 

4. שקר לבן, שקר שחור
לפני שדני נסע עם אימא לדודה שלו שגרה במרכז הארץ הוא הודיע לי שהוא מפקיד בידי את הכלב שלו - חץ.

הבטחתי חגיגית להשגיח שתמיד יהיה לכלב שלו מים לשתות, ושאקפיד לתת לו לאכול כל בוקר וללטף אותו כל פעם שהוא יהיה עצוב.

עשיתי כל מה שהבטחתי ואפילו יותר מזה. קניתי לו ביסקוויטים של כלבים שיש להם צורה של עצמות קטנות, שמתי סביב המלונה שלו אבקה נגד פרעושים, וליטפתי אותו כל פעם שהוא ניגש אלי, ובכל זאת, היום בבוקר, מיד אחרי האזעקה של הבוקר חץ נעלם!

לא יכולתי לחפש אותו כי הייתי חייב ללכת לעבודה. קיוויתי שחץ יחזור עד הצהרים, אבל לא, הוא נעלם.

האמת שבעבודה לא כל כך חשבתי עליו. קודם הייתה לנו הפסקת חשמל, ואחר כך היו נפילות ששמענו היטב למרות שלא הייתה אזעקה.

אולי בגלל ההפסקת חשמל?

בגלל המצב היו מעט הזמנות והעבודה הסתיימה מוקדם מהרגיל. הבוס שלח אותי הביתה באחת עשרה וחצי, אבל לא שמחתי לצאת מוקדם, פחדתי להיתקע שוב במכונית בזמן אזעקה. זה קרה לי ביום ראשון וזה היה נורא מפחיד. לא נעים לנהוג כשהצפירה המעצבנת הזו מפלחת את האוויר ואתה לא יודע מה לעשות - לדהור הביתה? לעצור בצד, לנטוש את הרכב ולחפש מחסה?

למזלי הגעתי הביתה בשלום ורק אז נזכרתי בחץ. חיפשתי אותו בחצר וגם אצל השכנים, אבל הוא נעלם.

שקלתי לעשות סיבוב רחוק יותר, אולי הוא הלך לחפש את דני בסופר? או במגרש הכדור רגל? אבל אז נשמעו שתי נפילות שהיו קרובות מאוד לקריה שלנו ואני נבהלתי וברחתי הביתה.

בין צפירה לצפירה – היום היו כל כך הרבה עד שאיבדתי את מספרן - יצאתי החוצה לחפש את הכלב, אבל הוא לא חזר עדיין.

דני בטח יתקשר בערב לשאול מה נשמע ואני לא יודע מה להגיד לו. אני לא רוצה לשקר לו ואני לא רוצה להעציב אותו. אני פשוט אובד עצות, ואני גם מרגיש שזו אשמתי משום מה - אולי הייתי צריך לתת לו לישון בבית? או לקשור אותו?

נכון שיש לו מלונה מאוד מרווחת ונחמדה עם גג רעפים אדום ומזרון רך, ונכון שהוא מפונק ושונא קולרים ורצועות, והחצר שלנו סגורה היטב, אבל אתמול בלילה היו לנו הרבה אורחים שכל הזמן נכנסו ויצאו מהחצר.

חץ בטח ניצל את ההזדמנות והתחמק החוצה כדי לחפש את דני. עד היום הוא אף פעם לא התרחק מהבית ותמיד חזר אחרי כמה שעות, אבל אולי האזעקות והנפילות הפחידו אותו ובלבלו אותו? אולי הוא נדרס או נגנב?

נרי התקשר בצהרים וניחם אותי שזו לא אשמתי, והזכיר לי שבהתחלה בכלל לא אהבתי כל כך את חץ וטענתי שהוא מכוער.

"נכון שהוא לא גזעי ולא ממש יפה, אבל מה זה חשוב? הוא נחמד ונבון והתרגלתי אליו. אני ממש דואג לו, מה אני אגיד לדני?"

"לא יודע. אולי הוא לא ישאל?"

"גם אם הוא לא ישאל אני צריך לספר לו את האמת."

"בשביל מה לספר את האמת אם היא סתם מכאיבה?"

אין לי תשובה לשאלה הזו חוץ מההרגשה הזו שזה לא בסדר להסתיר את האמת ולהעמיד פנים שלא קרה כלום כשזה פשוט לא נכון.

"מתאים לך לחשוב ככה." אומר נרי בעצב.

"ולך מתאים לשקר במקום להתמודד עם האמת." אני מתנפל עליו.

"זה רק שקר לבן." מנסה נרי להחליק את הנושא.

"לא נכון, זה שקר שחור מכוער ומכאיב." אני עונה בזעם, לא מנסה יותר להעמיד פנים שאנחנו מדברים על הכלב האבוד.  

שנינו שותקים קצת ואז אני אומר לו שאני מתגעגע ושואל מתי הוא יבוא הביתה.

"אולי יתנו לי לצאת הלילה, אבל סיסי בא לרמת דוד בגללי ולא נעים לי להסתלק ולהשאיר אותו לבד. הוא לא מכיר פה אף אחד."

"אז תביא אותו, מה יכול להיות?"

"אתה לא שונא אותו?"

"מה פתאום? למה שאני אשנא אותו?"

נרי שותק בצורה מאוד לא אופיינית, ואני ממש שומע איך הוא בולע את התשובה העוקצנית שעומדת לו על קצה הלשון. פעם הוא לא היה מתאפק, אבל אחרי כמעט שנתיים איתי הוא למד שלא תמיד כדאי להגיד כל מה שאתה חושב.

כדי לפצות את עצמו על האיפוק הוא מספר לי מה קרה בדירה של ליאור אתמול בלילה. אני ישנתי קומה מעליהם ולא ידעתי כלום והוא, למרות שהוא תקוע בבסיס במעבדה סודית מתחת לאדמה, בקיא יותר ממני בפרטים.

"נרי, די." אני עוצר אותו, "לי ולליאור יש הסכם ג'נטלמני, מי שרוצה לישון בשקט ולהסתכל בלי להתבייש בעיניים של הבן זוג בא אלי, ומי שרוצה לחגוג נשאר אצלו. ככה כולם מרוצים ואף אחד לא מרגיש ממורמר. אם הייתי רוצה להיות חלק מהחגיגה הייתי הולך לשם."

"ולא הלכת?" הוא שואל בזהירות.

"כאילו שאתה לא יודע לבד."

"לא הכל אני יודע."

"לא הלכתי. הייתי עייף והלכתי לישון."

"ובוריס?"

"נרדם עוד לפני."

"ובבוקר?"

"על הבוקר הייתה לנו אזעקה, ואחר כך גילינו שהכלב נעלם, ובעבודה הייתה לנו הפסקת חשמל ונפילות ממש קרובות, ואחר כך גם פה היו נפילות מפחידות. כמו שאתה רואה יש לי מספיק ודי אקשן גם ככה."

הוא נאנח, מבקש ממני שאשמור על עצמי, ומבטיח להשתדל להגיע הביתה עוד הלילה.

ויהי ערב

לפני שאני אספר מה קרה ובעיקר מה לא קרה הלילה אני צריך לגלות לכם משהו שבטח לא ממש יפתיע אתכם.

החבר שלי אוהב שלישיות. לא יודע למה הוא חושב שזה מדליק - אני מקווה שזה רק שלב שהוא יתגבר עליו במשך הזמן - אבל נכון לעכשיו נראה לו מדליק מאוד לצרף אלינו למיטה עוד מישהו. הוא תמיד מתביית על אותו טיפוס – פסיבי נחמד, צעיר נשי ועדין עם נטייה קלה לכיוון המזוכיסטי - כל מה שחסר לו אצלי אני מניח.

בואו לא נתחסד, גם אני מסכים שיש משהו מחרמן בקטע הזה של שלושה במיטה אחת. בעיקר אם מדובר בשלושה חבר'ה שבאמת מכירים ומחבבים זה את זה, אם כי יש כאלו שיטענו בלהט שבדיוק ההפך - רק שלושה זרים גמורים הם מתכון בטוח לשלישייה מוצלחת.

כשנרי אמר לי אתמול שהוא ישתדל להגיע הלילה הביתה, והעיר שהוא יבוא עם סיסי כי לא נעים לו להשאיר אותו בבסיס לבד, מיד ידעתי מה הוא זומם. בגלל זה הוא שלח את סיסי אלינו הביתה כדי להביא לו תחתונים נקיים.

לדעתו ככה אני לא אוכל להתנגד למזימות שלו בטענה המוצדקת שאני לא מוכן להיכנס למיטה עם זר מוחלט. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל ככה הראש הדפוק של הילד החרמן הזה עובד. אני חושב שהוא עושה את כל המאמצים האלו כי סיסי עם כל הפלספנות התל אביבית שלו מצא חן בעיניו.

כנראה שהוא קלט שמדובר במישהו שלא יסתפק בזיון סתמי אלא ירצה קצת יותר, וכדי לא להסתבך הוא החליט להביא אותו אלי הביתה לפני שיקרה משהו ביניהם.

זה כל כך הזוי ומופרך – נרי יכול להיות ממש מפגר לפעמים!

ישבתי לחכות לו מול המחשב, גולש לי פה ושם, ותוך כדי כך מטפח טינה רצינית כלפי נרי שתמיד מסבך אותי בגלל החרמנות הפזיזה שלו - ראו מקרה מיצי ופזי והיו עוד כמה שהתביישתי לספר עליהם (למרבה המזל אחרי שהם קיבלו את שלהם הם נמוגו בערפילי הבוקר) - ולתדהמתי נכנס פתאום יונתן למסנג'ר!

כל כך הרבה זמן לא דיברנו, ממש התגעגעתי אליו. התחלתי לעדכן אותו באירועי החודש האחרון שהיה באמת גדוש ועמוס פדיחות מכל הסוגים, ותוך כדי כך קלטתי איזה מין חיים מופרעים יש לי, גם בגלל המצב כמובן אבל חלק גדול מזה הוא באשמתי.

עם יונתן יכולתי לדבר בפשטות ובכנות, לספר לו שאני שחוק מהימים האחרונים רצופי האזעקות והנפילות, ולהודות בפניו עד כמה קשה לי להסתיר את הפחד ולהתנהג בקור רוח גברי אמיץ למרות שהברכיים שלי רועדות כל פעם שאני שומע רעש חזק.

יונתן החמוד לא הבין למען מי אני עושה את ההצגות האלו ואמר לי בתמימות המקסימה שלו שזה בסדר גמור לפחד ושעלי להיות חופשי להראות מה אני מרגיש ולא להתבייש.

הוא כזה תמים, הוא לא מבין שאני לא יכול ליילל ולהתפרק מרוב פחד לפני כולם. רק זה עוד חסר לי, שכולם יצחקו על ההומו הפחדן הזה שרועד מכל טריקת דלת.

תוך כדי הסברים הבנתי כמה כוחות נפש אני משקיע כדי להתנהג כמו שאני חושב שמצפים ממני להתנהג והתבאסתי נורא.

כשסיפרתי לו על סיסי ועל מה שכנראה יקרה הלילה הבנתי פתאום שגם במקרה הזה אני לא הולך לפי הרצון האמיתי שלי אלא לפי הראש של נרי ועד כמה דוחה אותי הדרישה להפריח זיקוקי דינור סקסיים במיטה כדי לעמוד בצפיות שלו כשכל מה שאני באמת רוצה זה להיות איתו לבד בחושך.

החלטתי שהפעם אני לא נופל במלכודת הזו של התדמית שבניתי לעצמי, הפעם אני הולך להגיד לו את האמת - אני עייף  ובודד ואני מתגעגע אליו.

הלילה אין לי כוח להרשים ולהקסים ולהיות גבר גבר במיטה וכל השטויות האלו.

ויהי לילה

ואז שמעתי את האופנוע הצבאי שלו (שייחנק הדביל שנתן לו לחתום על אופנוע) נפרדתי מיונתן והתכוננתי נפשית להתעקש בתוקף על זכותי להיות חנון פרובינציאלי פחדן ומתפנק.

ברגע שראיתי את פניו שכחתי כמובן את כל ההחלטות הנחושות שלי - זה תמיד קורה לי כשאני רואה אותו - הוא נראה כל כך רזה, מותש ומרוט.

כל מה שרציתי זה להאכיל אותו, ולפנק אותו עד שהצללים הסגולים מתחת לעיניים היפות שלו ייעלמו והוא יחזיר לעצמו את המשקל שאיבד ויפסיק להיות כבוי ואיטי כל כך.

הוא נצמד אלי כמו ילד, שם את הראש על הכתף שלי ואמר שהוא מת מעייפות ואין לו כוח לכלום, וכשהבטתי מעל כתפו בפנים של סיסי (מצטער סיסי אתה תקוע עם השם הזה כעונש על זה שהתקשרת אלי כשהיית מסטול לגמרי) ראיתי שגם הוא גמור מעייפות וידעתי שכל מה שהילדים האלו צריכים זה מישהו שישלח אותם למיטה.

נתתי לסיסי לאכול, ואת נרי שאמר שהוא לא מסוגל אפילו לחשוב על אוכל לקחתי למקלחת. המים החמים והסבון הריחני עודדו אותו קצת, וכשהתחלתי לנגב אותו הוא חזר לעצמו (וזה, אם מישהו לא מבין רמזים, אומר שהוא נעשה שוב חרמן).

עמדנו במקלחת ערומים ולא לגמרי יבשים והתנשקנו כשסיסי הציץ בביישנות פנימה ושאל איפה הוא אמור לישון.

מיד נזכרתי בהחלטה שלי ולפני שנרי יפלוט איזו שטות עטפתי אותו במגבת, גררתי אותו לחדר השינה שלנו וסגרתי אותו בפנים. אחר כך נתתי לסיסי שמיכת פיקה וסדין ואמרתי לו שירגיש כמו בבית על הספה שלנו (חדר האורחים היה תפוס - פזי וגולן החליטו שחיפה מסוכנת יותר מהקריות) וחזרתי לנרי שכבר ישן שנת ישרים.

לא היה לי אכפת. הדלקתי את המזגן, עטפתי אותנו בשמיכה, חיבקתי אותו חזק ונרדמתי מאושר.

5. ויהי בוקר

בחמש ומשהו בבוקר אזעקה!

אנחנו מתעוררים מבולבלים ואז סיסי מתפרץ בתחתוניו בלבד לחדר השינה שלנו ושואל בבהלה איפה החדר ביטחון.

"בחדר ארונות, אבל עזוב שטויות, זה בטח שוב אזעקת סרק כמו שהיה אתמול בבוקר." אני אומר, מפהק והולך להשתין.

נרי מדליק רדיו ומשתין מיד אחרי בעוד אני מצחצח שיניים בשלווה מוקפדת, מקשיב לצליל הצפירה ההולך ונחלש עד שהוא משתתק לחלוטין.

אני יוצא מהמקלחת ערום ורואה את סיסי פלוס זקפת בוקר בולטת עומד ומביט בי, וראה זה פלא, גם לי עומד!

שניה אחר כך נרי יוצא וכמובן שגם הוא... נו, טוב. הרי הוא תמיד במצב הכן.

"בוקר אור לכולנו!" הוא אומר בעליזות - בבקרים הוא תמיד פורח ונמרץ בצורה מעצבנת - הודף אותי אל המיטה ומדביק לי נשיקה צרפתית בטעם משחת שיניים, ולפני שאני קולט מה ואיך גם סיסי מצטרף אלינו ואומר בלי מילים בוקר טוב לזין שלי.

סיפרתי לכם כבר שנרי תמיד מתביית על אותו הטיפוס – פסיבי למהדרין, נשי, עדין וצייתן וטיפונת מזוכיסט – כל מה שאני אמור להיות לדעתו, אבל אני לא.

אני באמת לא יודע איך הוא מריח אותם מרחוק, או שאולי הם מריחים אותו?

טוב, סיסי הוא באמת כל הדברים שציינתי, אבל חוץ מזה הוא גם בחור נחמד, שנון ועוקצני כשמתחשק לו, מאוד פיקח ומבין עניין בחיי היום יום, ומאוד פסיבי וטיפה, (אבל רק טיפונת) חובב... איך אני אגיד את זה בעדינות ובלי להישמע יותר מידי סוטה?

סיסי הוא אחד שאוהב שבן הזוג שלו קצת משפיט אותו במיטה, אבל באמת רק קצת, ובלי להשאיר סימנים, וזו - כמו שהשוויץ לפניו נרי בלי בושה - בדיוק המומחיות שלי.

עד שהגיעה השעה לאכול ארוחת בוקר הפגנתי לפני סיסי את המומחיות שלי ונרי היה יכול להיות אקטיבי ככל אוות נפשו בלי ויכוחים מעצבנים תור מי הפעם. בסוף כולנו היינו מרוצים ומסופקים - לי היה הלילה שרציתי והביחד השקט והאינטימי עם אהוב לבי, ולו היה הסקס שהוא אוהב בלי להרגיש אשם שהוא בוגד בי.

אני מקווה שגם סיסי היה מרוצה. הוא נפרד ממני בפתח הבית בחיבוק חם כשהוא מחייך מאוזן לאוזן וכשחקרתי אותו בדאגה אם הכל בסדר ואם הוא לא כועס עלי בגלל כל מיני דברים שמביך אותי לפרט פה הוא ענה לי בנשיקה חמה - שהתחילה כנשיקה צרפתית עד שנרי התערב ודחף אותו ככה שזו הייתה רק כמעט נשיקה צרפתית – ולכן אני מניח שהוא לא כועס עלי.

אתמול בערב הכלב חזר. חבר של דני ראה אותו משוטט בחוץ התקשר לחבר אחר שגר לידינו שיבוא מהר. הכלב עבר מיד ליד והובא על כפיים ישר הביתה.

כל כך שמחתי לראות אותו בריא ושלם. קצת רזה, קצת רעב, אבל סך הכל לא דרוס ולא פצוע, ובהחלט שמח וטוב לבב.

הוא שתה, אכל וקפץ עלי בשמחה, ואחר כך נרדם לו בשלווה על הסדין הישן שפרסתי לו בכניסה.

מרוב שמחה התקשרתי לנרי כדי להשאיר לו הודעה בנייד, ולהפתעתי הטלפון שלו היה דלוק והוא ענה לי מיד ואפילו נשמע רגוע למדי.

"מי זה? זה פולי? תמסור לו ד"ש חם." שמעתי ברקע את קולו של סיסי.

אני עדיין לא קולט איך הם סדרו את זה שסיסי יחזור עם נרי לרמת דוד ויקבל מיטה בחדר שלו. אצל הכחולים זה אחרת לגמרי מאשר אצל הירוקים. דבר אחד משותף לשני הצבאות הללו - הומופוביה חזקה מאוד.

הם בטח מעזים לגעת זה בזה רק בשירותים או...

אני שוקע במעין הזיה בהקיץ קצרה ומחרמנת על סיסי ונרי מנסים לבצע זה בזה את זממם כשהם דחוקים בתוך חדר ארונות קטן וחשוך מלא חומרי ניקוי ו...

"פולי, אתה כועס עלי? תדבר איתי, מה עובר עליך?"

"אני לא כועס. מה פתאום כועס? אני מתגעגע נורא ואני עצוב, מה פתאום כועס?"

"חשבתי... אתה יודע... בגלל הקטע של הבוקר."

"מה שקרה בבוקר היה אחלה. עמד לי לא? אם לא הייתי מרוצה היית רואה את זה."

"ולא תגיד אחר כך שלחצתי אותך, שהפעלתי עליך לחץ חברתי ונפשי, אתה יודע, כל הדברים הפלצניים שאמרת בגלל הסיפור של מיצי."

"הסיפור עם מיצי היה שונה לגמרי, אל תשווה בכלל."

"מה איתו בעצם?"

"הוא בחו"ל. שלחו אותו לאיזה דודה בארה"ב שינוח קצת."

"ועומר?"

"הלך למילואים לפני שבוע. הוא תכנן לנסוע אחר כך לבקר את מיצי ולעשות איתו את הטיול הגדול מחוף אל חוף, אבל עם כל מה שקורה היום... לך תדע מה יהיה."

אנחנו משוחחים קצת על המצב ונרי אומר שלדעתו בקרוב מאוד יכניסו שוב כוחות רגליים לבוץ הלבנוני ופולט כבדרך אגב שהוא שמח שאני כבר לא עושה מילואים, ודי מופתע מהתגובה הנרגזת שלי.

העובדה שהעיפו אותי מהמילואים (אין לי שום ספק שהמח"ט ידווח על זה הלאה ובקרוב אקבל שחרור רשמי משירות מילואים) אוכלת לי את הלב.

זה לא שאני אוהב כל כך לעשות מילואים, וזה לא שאני כזה פטריוט גדול, ונכון שבמקום העבודה שלי אני מועיל לא פחות, אפילו יותר, אבל בכל זאת... כשאני חושב שלעולם לא אקבל יותר את מעטפת החאקי הזו ולא אלבש יותר מדים משהו בלב נצבט ומעיק.

אחר כך אני מספר לו שאחותי ניתקה את היחסים עם החבר האנגלי שלה והתפייסה עם בעלה שלא ויתר והמשיך לחזר אחריה, להצהיר הצהרות אהבה ולהבטיח הבטחות (שהוא בטח לא יקיים), ועכשיו היא והילדים אצל הוריו במושב. התכניות שלה לנסוע ללמד באנגליה התבטלו.

"אז היא החליטה בסוף שהיא כן אוהבת אותו?" משתומם נרי.

"לא יודע. לא חושב שהיא התאהבה בו פתאום, אבל בכל זאת, יש את הילדים, ויש משכנתא וחובות... ואם הוא באמת מוכן להשתנות וללכת לקראתה ולסלוח לה על הבחור ההוא ... גם אם האהבה לא בוערת יש דברים חשובים לא פחות, מחובות, אחריות ... לא זורקים את כל זה בגלל רומנטיקה."

"אני מקווה שהיא לא תתחרט בעוד כמה שנים ואז היא תגלה שכבר מאוחר מידי."

"גם אני. לדעתי זה מאוד תלוי בבועז, אם הוא ימשיך לחזר אחריה ולפנק אותה ולא יחזור להיות זבל כמו קודם יש להם סיכוי." 

אנחנו מקשקשים עוד קצת, משווים את מפלס ההיסטריה המוגזם של אימא שלו ואחיותיו לעומת האפטיות האוטיסטית כמעט של הורי. מרכלים על חברים משותפים ורגע לפני שאנחנו נפרדים הוא זורק לי כמעט מבלי משים שאולי בכל זאת הם יצליחו לקפוץ הביתה ביום שישי בלילה.

"אתם?" אני מחדד את הנקודה, "מעכשיו זה כבר לא רק אתה אלא אתם?"

"כן, טוב, תראה... אם אתה לא רוצה הוא יכול לישון על הספה."

"רק שאני אבין נרי, הסידור הזה שיש לך עם סיסי, זה הולך להיות עניין קבוע?" אני שואל במין טון חמוץ מתוק כזה. טון פולני שקשה מאוד לאחד שלא גדל בעדה שלי לדעת ממנו אם אני כועס או צוחק.

נרי כמובן מתבלבל ומתחיל להתגונן. "אין לי שום סידור עם סיסי, אבל ..." 

"אבל מה?!" עכשיו כבר אי אפשר להכחיש, אני לא צוחק ולא מתבדח, אני צועק עליו, "אתמול היה לי הרושם שסיסי הוא סטוץ חד פעמי, ופתאום זה נהיה אנחנו, אולי תסביר לי מה קורה כדי שאני אדע אם אני צריך להתחיל לעשות קניות לשלושה!?"

נרי עונה לאט, וברור שהוא לא יודע בעצמו מה עומד לקרות מחר מחרתיים וזה כלל לא מטריד אותו. הוא מלך הספונטניות. לדעתו לדעת לזרום זה מספיק בחיים. "אני לא יודע מה לענות לך פולי, למה אתה כועס? סיסי לא חמוד? לא היה לך טוב איתו?"

"אז מה אם היה לי טוב?!! סיסי הוא לא איזה צעצוע נחמד שאתה מחבק כשאני לא יכול לישון אתך נרי! הוא בן אדם עם רגשות ותכניות בדיוק כמוך!" אני מאבד את סבלנותי ועכשיו אנחנו באמצע מריבה ספונטנית שהתבשלה על אש קטנה כבר כמה ימים.

במריבות נרי פורח, עכשיו הוא מפסיק להתנצל וגם הוא צועק. "אל תתעלק עלי שרגא! לא כולם עושים תכניות חומש מפורטות כמוך. לא שמעת שיש בני אדם שמרשים לעצמם להיות ספונטניים וזורמים?"

"שמעתי ולא אהבתי. לדעתי זה עוד ייגמר בבכי."

"אתה כזה פולני!" הוא מתיז בבוז שתמיד מעלה את חמתי להשחית.

"ואתה כזה ..." אני נתקע, נחנק מרוב עצבים, אומר לעצמי להרגיע ואז ממשיך בקול שקט יותר, "בן אדם לא עוזב את המרכז ומתנדב לשרת בצפון המופגז רק כדי להרגיז את האימא השתלטנית שלו (סיסי סיפר לנו בעליצות מרושעת שאימא שלו חטפה התקף עצבים כשהיא שמעה שהוא ברמת דוד שבדמיונה האימהי המודאג הפך לבסיס הכי מטווח בארץ) אתה לא מבין שהוא מאוהב בך אבנר?"

"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל מאז שהוא פגש אותך ואת הזין הנחמד שלך הוא לא מפסיק לדבר עליך. אני חושב שהוא העביר את הקראש שלו ממני אליך."

"ואני חושב שאתה מתנהג כמו ילד אבנר, אתה משחק באש. חיים של בני אדם  זה לא צעצוע ואתה צריך ...."

קול צפירה חזק קוטע את המריבה שלנו.

"זין! עוד פעם אזעקה! חשבתי שזהו, שגמרנו עם הבלגן הזה."

הוא מגחך, לא מוטרד כלל מרעש האזעקה שנשמע עמום מאוד במעבדה התת קרקעית שלו. "מה שקרה עד היום היה רק ספתח שרגא. לדעתי זה ייקח עוד כמה שבועות, אבל תירגע, בסוף יהיה טוב." הוא מנסה לעודד אותי, ואז מישהו קורא בבהילות בשמו והוא נפרד ממני ומנתק.

אני בטוח שהוא צודק, בסוף יהיה טוב, אבל לדעתי קודם יהיה עוד הרבה יותר רע, והדבר היחיד שיזרום פה זה דם, יזע ודמעות.

תשמרו על עצמכם
רציתי לכתוב משהו מצחיק ושנון על איך נרי לא הצליח להגיע הלילה הביתה ואיך ישנתי לבד, ואיך פתאום מיצי הגיע ונפל לזרועותיי, מרגיש נורא אמיץ וגאה בעצמו על שעזב את הגולה הבטוחה לסבול יחד איתנו בארץ הקודש, ואיך הוא נבהל מהאזעקה – כן, עוד אחת. נו, די! מיצינו כבר, מספיק! - ולא הסכים לצאת בשום פנים ואופן מחדר הארונות שהוא המרחב המוגן בדירה שלנו וזה כשלעצמו תודו, די מצחיק, אבל אז הגעתי לביקור לבלוג של הפנתר הורוד ששמו בישראל איתן והחיוך שלי נעלם.

אני מקפיד לעקוב אחרי הפנתר הורוד כבר למעלה משנה ואני מרגיש שאני מכיר אותו ומחבב אותו מאוד והתיאור שלו איך באו להודיע להם מקצין העיר שאחיו נהרג גרם לדם לקפוא בעורקי.

מצטער, אין לי חשק להוסיף יותר כלום היום.

תשמרו על עצמכם איפה שלא תהיו.

6. כמעט

הלילה כמעט לא ישנתי, לא יודע למה. דווקא מיצי היה ממש בסדר - שכב בשקט מגולגל בפיקה הורוד שנתתי לו, ישן בשלווה ולא התלונן כשקמתי לשירותים איזה מאתיים פעמים וכשחיבקתי אותו שתק והתמסר בצייתנות לחיבוק שלי, ואפילו הציע שילך לעשות לי משהו חם לשתות.

"לא, זה בסדר, תישן." אמרתי והוא נרדם מיד, ראשו שעון בנוחות על כתפי, ורק אני נשארתי ער, מנמנם קצת, כמעט שוקע בשינה ושוב מתעורר.

סוף סוף היה בוקר ואפשר היה ללכת לעבודה. בשעות הראשונות הכל היה כמעט רגיל ונורמאלי. כולם הגיעו בזמן, אמרו בוקר טוב כרגיל ואפילו חייכו, והכל נראה כמעט כמו עוד יום ראשון סטנדרטי.

נכון, היו המון הזמנות מתע"ש, ושום עבודה לא הגיעה מהקליינטים שלנו באזור הצפון, אבל חוץ מזה הכל היה כמעט כמו תמיד.

משום מה לאף אחד לא התחשק לאכול ארוחת עשר בתשע וחצי כמו שאנחנו נוהגים כל יום וכולם הסתפקו רק בקפה שלקחו איש לפינתו, אבל בסדר, אפשר היה להבין את זה כי באמת היה לנו קצת לחץ בהזמנות, בעיקר אלו של תע"ש.

בטח ניפגש בארוחת צהרים ואז נוכל לדבר על המצב להשוות חוויות מהישיבה במרחב המוגן בשבת ולהחליט מה הלאה חשבתי ונשאתי את הקפה שלי למטה.

ואז, ממש כמה קטנות לפני שעה אחת עשרה, דהרו כל העובדות מהגרפיקה למטה למקלט, וכולנו הצטופפנו שם, ממתינים שהאזעקה החלושה שבקושי שמענו תסתיים וברדיו קול חיפה יגידו שזהו, אפשר לצאת מהמרחב המוגן.

להפתעתי עוד בטרם גווע קול הצפירה התחילו להישמע בומים צפופים מאוד ואחד היה ממש ממש קרוב, כל כך קרוב עד שהרעיד את כל הבניין.

לשמע הרעש שירי המזכירה שעמדה עצבנית לידי ואחזה משום מה בכתפי תקעה בי את ציפורניה ואמרה, "אימל'ה, אימל'ה, הילדים שלי!"

וברדיו קול חיפה התחילו לדווח על נפילות פה ושם, וגם על נפגעים ופצועים. הכתבים כמעט שאמרו איפה זה קרה, אבל התאפקו ברגע האחרון, מרסנים את היצר שלהם לדווח בצורה מדויקת ומסתפקים ברמזים.

שעה אחר כך הייתה עוד אזעקה ואז כבר גם העובדים של הנגרייה שחולקת איתנו את הבניין הצטרפו אלינו למקלט. אפילו זמבורה האדיש בדרך כלל דחס פנימה את גופו הגדול, ראשו המתולתל מתנשא גבוה מעל שאר הראשים. כולנו עמדנו בנשימה עצורה, דחוסים יחד, יהודים, נוצרים וערבים, מוצאים נחמה אחד בקרבתו של השני.

הפעם לא שמענו נפילות ואחרי כמה דקות כל אחד חזר לעבודתו. בכל פינה של בית המלאכה הדליקו מכשירי רדיו וכל אחד שמע תחנה אחרת למרות שכולן משום מה נשמעו כמעט אותו דבר. רק אני שכבר התעייפתי מחדשות השתקתי את הרדיו בפינת העבודה שלי וניסיתי לאטום את עצמי לרעשים החיצוניים. היה לי מספיק ודי מהרעש הפנימי שצעק לי בראש.

"אתה בסדר?" הפתיע אותי איציק שנכנס פתאום ושאל ברכות מפתיעה איך אני מרגיש ואם כואב לי משהו.

"אני בסדר, אבל מהמתח תפוס לי כל הגוף." הודיתי.

"באמת?" הופתע איציק, "חשבתי שאתה דווקא אחד מהרגועים שלא לוקח ללב."

"אני באמת רגוע ולא לוקח ללב, אבל עולה לי בריאות להיות כזה." אמרתי והוא חשב קצת ואז החליט שאני בטח מתלוצץ וצחק.

קצת לפני שעת ארוחת הצהרים החליט הבוס שדי, עשינו מספיק להיום, וציווה שכולם ילכו הביתה.

נסעתי כרגיל מצומת קרית אתא לעבר צומת דשנים ובדרך, בקושי שלוש מאות מטר מבית המלאכה שלנו, היה פתאום פקק. רק כשהתקרבתי הבנתי שנפלה שם קטיושה. הבניין התעשייתי שעברתי לידו בשנים האחרונות מאות פעמים בלי לשים אליו לב חטף פגיעה ישירה ונהרס כולו חוץ מהחזית שנותרה שלמה.

מסביב התרוצצו אנשים בחליפות מגן עבות שנראו חמות מידי למזג האוויר הלוהט, ואנשים עם מצלמות הגיחו מניידת לבנה של גלי צה"ל משדרים מהשטח לעבר ההריסות.

נסעתי לאט, נזהר לא לפגוע באף אחד מעשרות בני האדם שחצו הלוך ושוב את הכביש, ורק כשהגעתי לרמזור של צומת דשנים שנמצא ממש מול השכונה הישנה שלי - שכונת עיר גנים (אני בודק כל פעם שאני עובר שם ועדיין לא הרסו את הבניין הישן שהתגוררתי בו בזמנו) קלטתי שאם הקטיושה הייתה פוגעת קצת יותר רחוק היא הייתה עלולה ליפול על בית המלאכה שלנו ואז סביב מקום העבודה שלי היו מתרוצצים המון אנשים.

יכול להיות שיש משהו במה שהבוס אמר לי כשאמרתי לו בעצב שאני לא חושב שאלך יותר למילואים - שהעבודה שאני עושה עכשיו חשובה ומועילה למאמץ המלחמתי למרות שאני לא לובש מדים, ושבמצב הנוכחי היא גם עלולה להיות מסוכנת כמעט כמו שירות קרבי.

שובו של מיצי

כבר ציינתי פה שאתמול, או אולי שלשום? הזמנים מתבלבלים לי מאז התחיל המצב הזה שעדיין אני מהסס לקרוא לו מלחמה למרות שנדמה שהוחלט כבר פה אחד לכנותו מלחמת לבנון השנייה, מיצי הופיע אצלי פתאום ונפל לזרועותיי.

מיצי הוא סוגשל אקס שלי. לפני שנה, בחגים, אני ונרי נפרדנו לכמה ימים כי הוא החליט שמצא את אשת חלומותיו - בלונדינית יפה, כחולת עין כמובן - והופיע איתה יד ביד אצל הוריו לסעודת החג, גורם להם אושר גדול.

כל הסיפור התפרק עוד לפני שיבש הסכך על גג הסוכה, אבל אז לא ידעתי את זה ומיצי -השותף לדירה של ליאור - פשוט נכנס למיטתי ובילה בה כמה ימים נעימים לשנינו.

כשנרי החליט שזה לא זה והוא חוזר ביקשתי ממיצי כמובן ללכת. הוא נפגע מאוד מזה שהוא היה רק ברירת מחדל והוא צדק כמובן.

באמת לא הייתי בסדר, אני הראשון שיודה בכך. למרבה הצער כשאתה מתאהב במישהו אתה אוהב אותו גם אם הוא לא ראוי לכך, ואין ספק שלא הייתי ראוי לרגשות הכנים והתמימים שרחש כלפי מיצי. חזרתי, מאושר מאוד, לנרי, ולמיצי יכולתי להציע רק ידידות כנה.

אחרי כמה חודשים של קרירות מופגנת מצידו הוא מצא לו חבר חדש ומוצלח ממני פי כמה -סטג'ר ברמב"ם, בחור נחמד ממשפחה טובה ואמידה - עשה דיאטה חריפה, הוריד שערות בלייזר (ועל כך אני מצטער בסתר לבי עד היום) ופקד בקביעות את מכון הכושר.

לאט לאט התקרבנו שוב מיצי ואני. הלכנו יחד לסרט ברוקבק שנרי סירב לראות ועומר, החבר של מיצי, לא רצה לראותו יותר מפעם אחת, וגם הלכנו למסיבת פורים - חנוכת בית של מיצי ועומר.

אחר כך העניינים בין מיצי לחבר שלו השתבשו משום מה, ומיצי בא לגור אצלנו לכמה זמן - שתה הרבה, עישן עוד יותר, וקצת ירד מהפסים, ושוב עשיתי לו עוול ונגררתי לעשות איתו ועם נרי שלישייה למרות שלא הייתי צריך.

קורה, לא?

בסופו של דבר מיצי אושפז במחלקה פסיכיאטרית - רק אשפוז יום, אבל בכל זאת - ויצא מתוך חיי למשך זמן מה.

אחרי שהשתחרר מהטיפול הוא ניסה להטליא את יחסיו עם עומר, אבל זה לא הלך. הם נפרדו ומשום מה משפחתו החליטה לשלוח אותו לביקור ממושך אצל הדודה באמריקה.

די שמחתי כששמעתי על כך כי חשבתי שהמרחק מהארץ ייטיב איתו, וכשהתחילו פה הבלגנים שמחתי עוד יותר כי מיצי הוא בחור רגיש וקצת לחוץ, וטיפה שרוט, וכל הלחץ והמועקה של הספק מלחמה הזו בטח לא היו מיטיבים איתו, ובכל זאת הנה הוא שוב פה! 

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, אחרי שחיבקתי אותו בחום וראיתי, לא ממש בצער, שהוא שב למידות גופו הקודמות וכל העבודה שעשה על עצמו בשנה האחרונה הלכה לטימיון.

"אתה נראה ממש נפלא." אמרתי, כי אני יודע שמיצי הוא מהטיפוסים שנורא חשוב להם איך הם נראים.

תמיד הוא חושב שהוא מכוער ושמן, וסובל מחוסר בטחון איום בקשר לצורה שלו ולא מקבל את עצמו כפי שהוא למרות שלדעתי הוא ממש דובון מתוק. אני אוהב אותו כמו שברא אותו הטבע - שמנמן שעיר, רגיש ונחמד.

"שקרן אחד. אני שמן ומגעיל. היום אני מרגיש מכוער נורא ואני גם צריך להסתפר."

"אתה לא מגעיל ולא מכוער, אבל אתה באמת צריך להסתפר." הסכמתי איתו, "באת לקריה כדי להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו?"

"כן, אבל בעיקר באתי לפה כדי לראות אותך ולברוח מההורים." אמר מיצי, ובדרך למספרה גולל בפני את הסיפור – לדעתו הוריו שלחו אותו מהבית כי נמאס להם מכל המשברים שלו, והוא מבין אותם לגמרי, אבל אצל הדודה היה זוועה. הוא נורא השתעמם והיה בודד והתגעגע נואשות לארץ ולחברים, וכשחזר סוף סוף אחרי תחנונים רבים הביתה התחיל הבלגאן בעזה, ובגלל שאחיו הצעיר משרת שם בסדיר אימו נטרפה מדאגה והתחילה שוב לעשן אחרי ששנים רבות לא נגעה בסיגריה, והוא סובל נורא מהעשן ומהמתח שנוצר בבית, והוא בכלל מבוגר מידי לגור אצל ההורים ו...

"אז למה שלא תגור קצת אצל פולי? בין כה וכה נרי כמעט לא בבית." התערב קוקו בשיחה וקרץ לי כשהעוויתי לעומתו את פרצופי בהעוויות איומות של איום ברצח.

מיצי ששערו נחפף באותה שעה ועיניו היו עצומות לא ראה כמובן את הפנטומימה שניהלנו מעל לראשו ואמר בשמחה שזה רעיון מצוין, והוא רק מחכה לקבל ממני הזמנה.

אז הזמנתי אותו.

אולי זה עושה רושם קצת מוזר, אבל סך הכל הרעיון מצא חן בעיני. אני נורא בודד אחרי שכמעט כולם נסעו למרכז או לחו"ל והשאירו אותי לבד עם הכלב של נרי, וחוץ מזה אני עוד מרגיש קצת אשם בגלל מיצי וקשה לי לסרב לו.

7. תחזיק אותי

עוד באותו ערב שב מיצי לביתי עם מזוודות תפוחות מבגדים, ערם ערמת דיסקים של אופרות ומחזות זמר ליד המערכת והיה מאושר עד הגג עד ש... ההפוגה הקצרה נגמרה ושוב התחילו האזעקות.

אני מבין שהוא חרד ולחוץ, גם אני בדרכי המאופקת (אני מקווה) די עצבני מהמצב, אבל הוא באמת מגזים. כל אזעקה הוא מאלץ אותי לרוץ איתו לחדר הארונות ולהמתין שם רבע שעה לפחות, דחוק בין מדפים וקולבים, הוא פוחד לצאת מהבית, נתקף בהלה כשאני הולך לעבודה, ולא מוכן להתקלח אם אני לא נמצא שם ושומר עליו.

"שומר עליך ממה?" אני מנסה להכניס מעט בינה בקדקודו, "מה אני כבר יכול לעשות אם נניח תהיה אזעקה?"

"תחזיק אותי." הוא עונה במסתוריות.

כמובן שהוא מתעקש לישון לידי למרות שיש ספה נוחה מאוד בחדר האורחים, והוא הולך אחרי לכל מקום ולא נותן לי להיות רגע לבד, מה שמהווה קצת בעיה כשאתה רוצה לשחרר לחצים - למי שלא הבין אני מתכוון להביא ביד.

אפילו כשאני מסתגר במקלחת הוא נעמד ליד הדלת ומדבר ללא הרף - מרוב עצבנות לטענתו - לך תעשה משהו ככה.

החרדה שלו מדבקת. כל רעש קטן הוא קופץ בבהלה, כל אזעקה (בשבת היו שבע או שמונה) מכניסה אותו להתקף בהלה, כל מטוס שעובר, או מסוק שמטרטר מעל לבית גורם לו להתכווץ מפחד.

מצד שני הוא באמת אורח נוח ונחמד מאוד. הוא בשלן טוב, והוא מנקה ומסדר אחרי כמו אימא פולנייה, רק בלי הקיטורים, והערב אפילו עשה לי מסאג' בעורף כשהתלוננתי שאני מתוח וכואב לי.

לנרי נודע רק במוצאי שבת שהוא אצלנו - כשליאור לא פה אין מי שיספר לו רכילויות - והוא לא התלהב יותר מידי מהרעיון.

"אבל נוח לשנינו להיות יחד. ההורים שלו משגעים אותו, ולי נורא עצוב, אתה לא בבית וכולם ברחו ואני פה לבדי. מיצי בחור טוב, אפילו חץ אוהב אותו."

"חץ אוהב את כל ההומואים, ומיצי פסיכי."

"היה לו משבר נפשי קטן, זה לא עושה אותו פסיכי."

"אני מקווה שהוא לוקח כדורים בצורה מסודרת."

"לא יודע, זה לא עסקי. הוא נראה לי די בסדר חוץ מהפחד שלו מהאזעקות שזה טבעי."

"איפה הוא ישן?" הגיע נרי ללב הבעיה.

"בעקרון בחדר אורחים, אבל ... אה... הוא קצת לחוץ מהמצב הביטחוני אז ..."

"אהה!"

"תפסיק. אני לא שואל איפה סיסי ישן."

"מי ישן בכלל? יש לך מושג איזה בית משוגעים הולך פה? בקושי יש לי זמן להשתין. טוב. אני חייב ללכת." וסגר

היום הוא התקשר שוב, קצת פחות לחוץ בזמן והתחיל להציק לי למה לא סידרתי את זה, ולא טיפלתי בהוא, ולמה אני מזניח ולא משקיע ומבולבל ולמה אי אפשר לסמוך עלי בכלום... ולסיפורים ולבלוגים שלך יש לך זמן, אבל כשאני מבקש דבר אחד קטן...

בקיצור, הפזמון הרגיל.

"תעזוב אותי." התרגזתי, "בשביל מה אתה מתקשר אם כל מה שאתה רוצה זה להציק לי?"

לא עזר.

הוא המשיך להציק, ולמתוח ביקורת, ולנדנד, ולחלק לי הוראות - כל הדברים שאני שונא. בדרך כלל אני מנסה לשתף איתו פעולה ולמלא את בקשותיו, אבל היום הייתי עייף מאוד מלילה של נדודי שינה, ולא הצלחתי להשלים שעות שינה כי היו אזעקות כל אחרי הצהרים, והבטן כאבה לי, והיה לי חם, ומיצי התעקש לשמור איתי על קשר עין מהרגע שנכנסתי הביתה וסיפרתי לו על הקטיושה שנפלה לא רחוק מהעבודה שלי.

"די כבר!" צרחתי על נרי, "מספיק כבר! אין לך מושג בכלל מה עובר עלינו פה עם המרחבים המוגנים האלה שהם סתם בדיחה, וכל הזמן אזעקות, וכל החיים מבולגנים, והיום כמעט נפלה עלי קטיושה, וזרקו אותי מהמילואים כי אני נשא, וכל מה שיש לך בראש זה איזו קבלה מסכנה שאיבדת? תעזוב אותי כבר. בין כה וכה הדואר סגור וגם המועצה לא מתפקדת, די כבר להיות ניג'ס!"

וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.

הוא חיכה קצת והתקשר שוב. לא בא לי לדבר איתו, ביקשתי ממיצי שיענה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מיצי ביקש ממני מאוד יפה שאשב לאכול ארוחת ערב, והגיש לו אותה בצורה כל כך יפה ומושקעת שלא היה לי נעים להגיד לו שאני לא רעב. אכלתי ואפילו נהניתי.

לקחתי את הכדורים שהייתי צריך לקחת, וראיתי שוב חדשות, ועוד חדשות, ואחר כך עוד קצת עד שנשבר לשנינו.

עכשיו אני באמת כבר נורא עייף. מיצי כבר ישן מזמן, אני גם הולך לנסות לישון.

מתי זה ייגמר?

"מתי זה ייגמר לדעתך?" שאל פתאום איציק כשעמדנו ופרקנו את המשלוח החדש של צבעים שהגיע היום משוויץ כאילו הכל פה כרגיל ואין שום קטיושות שנופלות עלינו.

"אהה... לא יודע. המצב הזה אתה מתכוון, או הבאסה הכללית של לחיות בישראל?" שאלתי נבוך, כי אני לא רגיל לשמע את איציק מדבר איתי בקול כל כך אובד עצות, כמעט ילדותי.

"המלחמה הזו, מתי אתה חושב שזה ייגמר?" הוא תובע ממני תשובה כאילו אני המבוגר והחכם בין שנינו, וזה אחרי שכבר שנים הוא מחלק לי פקודות והוראות, ונוזף בי על כל צעד ושעל.

"לא יודע, אבל לדעתי אם כבר התחילו והכניסו כוחות חי"ר לא יפסיקו כל כך מהר, זה ייקח בטח עוד כמה שבועות."

הוא נראה מבואס כל כך מתשובתי עד שאני חש צורך להוסיף שההפגזות בטח יחלשו ואולי בעצם אתמול היה כבר הסוף שלהן כי השמידו המון משגרים ו...

"ששש..." הוא משתיק אותי בבהלה, "אל תפתח פה לשטן, מתי הם התחילו אתמול?"

אני מזכיר לו שרק באחת עשרה בבוקר, אבל שלא יבנה על זה כי ידוע שבני דודינו לא חזקים בשמירה על לוחות זמנים.

ככל שהשעה אחת עשרה מתקרבת הוא נעשה מתוח יותר ומתעצבן כשאני מעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע את 'המילה האחרונה', מתעקש שנשמע את רדיו חיפה הדבילי (בשעה הזו משדרים שם תכנית מפגרת בשם אימא עצבנית) כי שם משמיעים את האזעקות בשידור ישיר והוא חרד שתהיה אזעקה ולא נשמע.

בסוף באמת יש אזעקה, אבל היא נשמעת רחוקה ועד שאנחנו תוהים אם יש או שאולי דמיינו אותה הכל כבר נגמר.

לשם שינוי יש הרבה עבודה והבעיה העיקרית שלנו היא שמוניות אביב ושאר השליחים שאנחנו עובדים אתם חוששים להגיע לצפון.

אנחנו עושים מה שאפשר לספק את הסחורה, אבל זה קשה. הרבה אנשים לא נמצאים במקום עבודתם, ובגלל המצב כל השגרה הרגילה משובשת בצורה בלתי אפשרית כמעט.

באחת גומרים והולכים הביתה.

אני מגיע ומגלה שמיצי קיבל ברצינות רבה את עצתי להעסיק את עצמו בפעילות שתרגיע את פחדיו. במקום לשבת סתם ולשקשק מפחד הוא השתלט על הבית, ניקה וקרצף כל פינה, כולל המקרר, ואפילו הכין לי אוכל.

תענוג אמיתי לבוא לבית נקי ולאוכל חם.

אני אוכל בהנאה, אומר תודה רבה ומוסיף בעידוד שנראה לי שהיום יש רגיעה ואולי זו התחלת הסוף של הבלגנים, שמעתי שהשמידו להם כמה משגרים ו... אזעקה!

חבל שפתחתי את הפה.

אנחנו עומדים בחדר הארונות – זה נעשה המרחב המוגן שלנו כי מיצי פוחד לרוץ בזמן אזעקה את כל השלושים ומשהו מדרגות לדירה של ליאור - מקשיבים בחרדה, מצפים לשמוע נפילות. אחרי כמה דקות של שקט אני אומר שנדמה לי שזה הכל להפעם ורוצה לצאת, אבל מיצי מסרב.

"לא, אל תצא." הוא מבקש ומחבק אותי. "בבקשה פולי, אני נורא פוחד."

"גם אני מיצי, אבל ..."

"בבקשה."

אנחנו עומדים ככה, חבוקים, עוד כמה דקות ואז הוא מתחיל להגיד משהו שאני לא שומע טוב כי הפנים שלו תקועים בחזה שלי.

"מה? לא שמעתי." אני מרחיק אותו קצת מעלי, "מה אמרת?"

מיצי אומר שלא משנה ואני ממשיך לנדנד שיגיד, רגע לפני שהוא נשבר וחוזר על דבריו נשמע מבחוץ סופרן של ילד שבדיוק עכשיו מתחיל להתחלף לו הקול שר את 'מי אוהב אותך יותר ממני' 

העיתוי כל כך מצחיק ולא צפוי שפשוט קשה להאמין.

שנינו חשים החוצה ומגלים את דני מתחבק עם חץ ושר לו בעוד אליס וג'קי פורקים מזוודות מהאוטו.

"חזרתם!" אני קורא בשמחה, "נהדר!"

"ממש נפלא." מחמיצה אליס פנים, "בקושי פתחנו את הדלת וכבר יש אזעקה. חזרנו כי נמאס לי להיות אצל האחיות שלי והילד שיגע אותי."

"וג'קי רב עם כל הדודות." מוסיף דני, "וגם עם כל הבעלים של הדודות."

"המשפחה של אשתי ממש פסיכית." אומר ג'קי בזעם, "כבר יותר טוב קטיושות."

"שתוק כבר מרוקאי עצבן!" מתרגזת אליס.

הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות ובמקום לגשת אליה היא מאשימה את ג'קי שמושך בכתפיו באדישות ונכנס הביתה.

אני נחפז להתיר את הקטנה מהכסא שלה ולקחת אותה פנימה. מחליף לה חיתול וכדי לשעשע אותה שר לה את 'מי אוהב אותך יותר ממני'. היא צוחקת מהשירה שלי ונרגעת.

ג'קי מסתלק לאי שם, דני מלחים את עצמו למחשב ומתחבר לאי. סי. קיו. ואליס מקשקשת בטלפון.

כמה טוב שיש דברים שאף פעם לא משתנים.

8. נפגע חרדה

אחר כך יש עוד אזעקה ואני נותן את התינוקת לאליס וטס הביתה. במקום להתחבא בארון מיצי עומד קפוא במטבח, מנסה לנשום ולא כל כך מצליח.

פתאום עולה בדעתי שאולי מיצי נפגע חרדה. לא שאני יודע מה זה בדיוק נפגע חרדה. מישהו יודע מה זה בעצם נפגע חרדה?

אחד שנכנס לפאניקה מקול של אזעקה?

אולי.

ברגע שהוא רואה אותי הוא מזנק עלי וגורר אותי לחדר הארונות. הוא מזיע, רועד, האישונים שלו מורחבים, מפגין את כל הסימנים למה שפעם קראו הלם קרב.

בתום הצפירה אנחנו מחכים רבע שעה ארוכה עד שנמאס לי ואני רוצה לצאת, ושוב הוא מסרב ומתעקש שאשאר איתו.

"אבל מיצי היו כבר שתי אזעקות בהפרש ממש קצר, אין מצב שתהיה עוד אזעקה בשעה הקרובה." אני מסבר את אוזניו בהגיון ברזל, ולפני שהוא מספיק לענות יש עוד אזעקה!

זהו, עכשיו זה רשמי, הפכתי להיות מנחוס. כל פעם שאני פותח את הפה יש אזעקה. מהיום נאסר עלי להגיד את המילה אזעקה.

כשגווע קול האזעקה השלישית מיצי מתיישב על הרצפה, שם את הראש על הברכיים ומסרב לצאת למרות כל תחנוני.

אני מתיישב מאחוריו, מושך אותו אלי, משעין אותו על גופי, מחבק, מדבר, מעודד, אפילו שר לו. שום דבר לא עוזר, הוא מאובן כולו, אטום אלי.

בסוף אני גורר אותו בכוח החוצה, משכיב אותו על המיטה, נותן לו ואבן שקיבלתי מאליס ומבקש ממנו את הטלפון של ההורים שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה.

רק אז הוא יוצא מהקיפאון ומתחנן שלא אתקשר אליהם, מבטיח שהוא יפסיק עם השטויות, בוכה ומפציר בי לתת לו עוד צ'אנס, ויורד על עצמו שהוא פחדן ושהוא עושה לי צרות במקום לעזור לי, מה שנכון בעצם.

כדי לעודד אותו אני אומר לו שהוא כן עוזר - מזכיר לו שהוא ניקה את הבית ובישל - ואומר שבטח לא הייתי נרדם אם הוא לא היה ישן איתי, ובסוף אני מלמד אותו שיטת הרפיה שקראתי פעם באיזה ספר ישן.

אתה שוכב על הגב, רפוי ככל האפשר, עוצם את העיניים ומדמיין שהעיניים שלך הן שתי אבנים קטנות שנזרקו לבריכת מים והן עושות שם אדוות עגולות מושלמות ונרגע.

לא יודע, אותי זה מרגיע משום מה.

אולי אחרים זה יצחיק, או יפחיד, לך תדע.

ומיצי? עד שגמרתי לקשקש הוא פשוט נרדם בגלל הואבן. גם זה לטובה.

אימא מעצבנת