הקדמה

בשלהי קיץ 2005 השתחררתי מבית החולים בו הייתי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית אחרי מעין התמוטטות עצבים שלקיתי בה (ותודה לסטוקרין שהביאני עד הלום) והתחלתי לארגן מחדש את חיי.

כל מכרי חשבו שהשכרתי את דירתי ויצאתי לחופש מהעבודה כי נסעתי לטיול ארוך באירופה. הם התפלאו למה חזרתי לפני החגים ולפני שהחבר שלי חזר מהקורס שלו בטקסס הרחוקה.

במקום להמשיך לשקר כמו שהייתי רגיל עד אז החלטתי לצאת מהארון, לספר שאני נשא, לספר שהייתי מאושפז, להצטרף לקבוצת תמיכה לנשאים, ולכתוב בלוג שבו אספר על חיי.

וזה מה שכתבתי בבלוג החיובי שלי.

1. ושוב בבית

זה לא שאני לא אסיר תודה לסבתא שנתנה לי לגור אצלה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, נהפוך הוא, אני אסיר תודה לה ולסמי אחי שהעלה את הרעיון והשתדל למעני אצלה.
אני לא בדיוק הנכד האהוב עליה, ואני חושש שאם היא תדע שאני חיובי אני אעוף משם כמו טיל! זה שאני פייגלע מספיק ודי כדי להוריד אותי לתחתית הרשימה שלה, אבל ראבק! איזה שעמום זה לגור אצל סבתא!

כמה ספרים אפשר לקרוא וכמה רדיו אפשר לשמוע? וגם הכסף הולך ונגמר ופשוט נמאס לי להיות תקוע בדירונת קטנה ומחניקה עם ריח של נפטלין.

אני ממש שונא ריח של נפטלין וגם של פליט. מכירים את משאבות הפליט העתיקות שהיו משתמשים בהם פעם, בתקופת המנדט הבריטי?

לסבתא יש אחת כזו, וגם סליק סודי של פליט שהיא שומרת עוד מתקופת הצנע, והיא לא תלך לקנות שום ספרי מודרני עד שהיא לא תגמור את הפליט ההוא!

זה שאנחנו נחנקים מהריח בעוד היתושים ממשיכים לחגוג לא שייך!

אתם לא יודעים שאסור לבזבז כלום? אפילו לא פליט.
מכאן אתם בטח מבינים שכשהבחור ששכר ממני את הדירה התקשר לשאול מתי אני חוזר הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו - אתמול.
"מה קרה?" שאלתי בקול רציני מאוד, "כבר גמרתם את השיפוץ?"

לא, השיפוץ לא נגמר, אבל הנישואים שלו כן. איך זה יכול להיות ששני אנשים מבוגרים מספיק להיות הורים לילדים לא מצליחים להסכים על הצבע של הפס כסף באמבטיה או משהו כזה?

לא יודע מה התשובה, אבל הם מתגרשים. היא חוזרת להוריה, הוא מוכר את הדירה ומסתלק לאי שם, ואני יכול לחזור הביתה.
אחלה!

טוב, לא אחלה שהם מתגרשים, ועוד בגלל שטות כזו, אבל מצד שני העובדה שהם מתגרשים בגלל עיצוב הדירה רק מוכיחה שהם לא התאימו מלכתחילה. אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה.

מעודד מהבשורה אזרתי עוז והתקשרתי לבוס שלי ששמח שמחה גדולה ועצומה לשמוע שחזרתי ודרש שאגש מיד למשרדו, ורצוי שאבוא מאוחר, אחרי שכולם הולכים.

הבטן התכווצה לי מבהלה לשמע הדרישה המוזרה הזו. האמת, חטפתי שלשול מרוב פחד, מוכיח שהרופאים צדקו וכל התופעות שפירשתי כסימנים למותי הקרב היו פשוט אותות פסיכוסומאטיים לפחד שלא הרשיתי לעצמי לבטא עד כה.

גייסתי לעזרה את נגבוני האלוורה שלי וברגליים רועדות דיוושתי על אופני את כל הדרך מביתה של סבתא עד לאזור התעשייה.

"אני יודע הכל." בישר לי הבוס, ובכל זאת לחץ את ידי וחייך אלי.

הכל? גם את כל סודות היקום? חשבתי לעצמי בשקט, אבל בגילי כבר יש לי די שכל לסתום את הפה, ולכן שתקתי והנחתי לו לספר לי שהוא חשד כבר מזמן שאני הומו, ועכשיו הוא גם יודע שאני חולה איידס.

הוא בירר הכל על הוירוס הזה דרך רופא אחד שלמד אתו בבית ספר בזמנו, וגם טרח להתקשר לבית החולים להיות בטוח שאכן זה אני שמאושפז שם.

מה קרה לסודיות רפואית?

ואחרי כל הבירורים הללו הוא רגוע לגמרי ומבין שאם אקפיד על תזונה נכונה ולקיחת תרופות לפי ההוראות הכל יהיה בסדר איתי ואני לא מסוכן לאיש.

"אני מאוד מצטער שלא סיפרתי לך קודם." אמרתי, ובאמת התביישתי בעצמי.

יש הרבה סיבות הגיוניות למה לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לחברים ממש קרובים שקיימתי אתם יחסי מין, אבל הסיבה האמיתית לשתיקתי היא שלא רציתי לחשוב על זה, ובטח שלא לדבר על זה.

הדחקתי בכל הכוח את העובדה שאני נשא ודי זלזלתי בשמירה על בריאותי, מוציא את נרי מדעתו ורק כשחליתי במילואים והרגשתי שהמוות שלי קרוב ...עזבו, אין לי כוח להיכנס לזה.

מספיק שתדעו שאני רק נשא ואם אקפיד לשמור על הוראות הרופאים יעבור עוד הרבה זמן עד שאזכה להריח את הפרחים מהשורש.

"אז אתה לא מפטר אותי?" שאלתי.

"לא. אבל אם אתה מרגיש טוב פולי אולי אתה מוכן בבקשה להגיע כבר מחר לעבודה כי אנחנו מוצפים ואיציק - הסגן שלו – מתחיל להתחרפן מרוב עצבים.

נו, טוב, מה עוד חדש? איציק עומד על סף התמוטטות עצבים בערך שלוש פעמים בשבוע.

"מי עוד יודע על המצב שלי?" שאלתי.

"אף אחד, רק אני. מזל שהבחור שהתקשר לספר לנו עליך נפל עלי ולא על אף אחד אחר."

"מישהו הלשין עלי?" נדהמתי.

מסתבר שכן. מישהו שהייתי טיפש דיי לספר לו פרטים על עצמי החליט להעביר אותם הלאה.

עברתי במוחי על כל האנשים שאני מכיר שיודעים עלי ושכועסים עלי מספיק כדי לנסות להרוס את חיי, או לפחות לגדוע את מקור פרנסתי, ורק שם אחד עלה במוחי...

עזבו, בקבוצת הטיפול חזרו ושיננו לנו כמה חשוב להתרכז בהווה ובעתיד ולא לחשוב על העבר, ובטח שלא על נקמות במי שעשה לנו עוול.

בסופו של דבר הכל יצא לטובה. העובדה שהבוס יודע רק תקל עלי, ומאחר והוא לא פטפטן והוא מבין שצריך להיות דיסקרטי אז ....

באמצע השיחה שלי עם הבוס איציק התפרץ למשרד, קרחתו נוצצת מזיעה, ציפורניו מכורסמות ופניו מכורכמים במורת רוח.

"פולי!" צעק וחיוך מאושר הפציע על פניו, "חזרת!"

"כן, חזרתי. אפשר לעזור לך במשהו?"

רוב בני האדם ששואלים אותם שאלה כזו אומרים - לא תודה, יפה מצדך - אבל איציק הוא יחיד במינו.

לפני שהספקתי להגיד שלום ותודה לבוס כבר דהרתי במורד המדרגות המפורסמות לשמצה ונשארתי בחדר הלייזר עד שבע בערב.

איציק עבד לידי בטכנופור החדש שאמור היה להיות שקט יותר מהישן (חבל שאף אחד לא סיפר לו את זה), והחריש את אזני ברעש הנורא.

עבדתי קשה אתמול, אבל לפחות הלילה ישנתי מצוין. נכון שהעבודה הזו לא משהו, וגם המשכורת על הפנים, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד כי בלי עבודה אני מתנוון, מרגיש חסר תועלת ועלוב נפש, ומתחיל לפתח פחדים ורעיונות טיפשיים.

בלילה, אחרי שחזרתי מהעבודה, התקשרתי לנרי לספר לו את החדשות.

"איזה מזל שאתה חוזר הביתה, אני אלרגי לסבתות." אמר נרי בשביעות רצון.

"אל תדבר שטויות!" כעסתי, "מה אכפת לך איפה אני גר? אתה חוזר הביתה לאבא ולאימא."

"אל תגיד לי מה לעשות, נודניק!"

"שתוק כושי!"

צר לי אבל ככה נשמעות השיחות שלנו בזמן האחרון. אני כועס עליו כי הוא עקשן שמסרב להבין שאנחנו כבר לא יחד ועוד יותר כי הוא רוצה לוותר על הטיול שהם מתכננים לעשות בסוף הקורס.

"סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שחרשת בלימודים תוכל לטייל קצת באמריקה." הוכחתי אותו, "לא חבל לוותר?"

"אבל אני מתגעגע אליך נורא," הוא מתעלם כדרכו מטיעוני ההגיוניים, "ומי יטפל בך וידאג לך?"

"אני מסתדר לבד נרי."

"כן, ראינו איך אתה מסתדר, חודש אחרי שעזבתי התחרפנת."

התחרפנות, ככה הוא קורה לזה שנפרדתי ממנו והחזרתי את כל חפציו להוריו, זה שאני מסרב לסכן את חייו ובריאותו זו התחרפנות.

"אני אהיה בסדר חמוד, אבל אתה צריך ..."

"אל תגיד לי מה אני צריך, פולני משוגע."

"שתוק, כושי עקשן."

"לא רוצה, ואתה לא מחליט עלי!"

ככה פחות או יותר נשמעות כל השיחות שלנו מחו"ל לארץ – מריבות, וויכוחים וירידות זה על זה, ובכל זאת הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.

2. הכל יחסי

היום היה יום טוב, המון עבודה, הדבקתי תוויות על קופסאות צבע ואחר כך עבדתי שעות עם הטכניפור החדש ו"השקט".

כולם באו ללחוץ לי את היד וסיפרו לי חדשות מרעישות שקרו במחסן כשלא הייתי - הפח אשפה של השמן נדלק בגלל סיגריה בוערת, ומזל שלא נשרף כל המחסן.

ניקו התחתן ברוסיה, אבל רק בעוד שנה אשתו תוכל לעלות לארץ.

הבן של הטורקי התגייס, ואילו ההודי ממשיך לריב כרגיל עם בעלי הבית שמצידם רבים זה עם זה.

מה שהכי מצחיק זה שכולם אמרו לי שאני נראה מצוין, אם כי רזיתי מעט, ומה שעוד יותר מצחיק זה שאני באמת מרגיש מצוין עם כל החבר`ה המשונים ששורצים שם, ומביעים דעות שיסמרו את שערותיכם.

הבשורה על קיום הפוליטיקלי קורקט במאה העשרים ואחת עוד לא הגיע למחסן שלנו. אין להם מושג מה זה הטרדה מינית, ומה בעצם רוצים מיצחק מרדכי, והם בטוחים שסוהא ערפאת מסתירה את העובדה שערפאת מת מאידס מרוב בושה שבעלה חלה במחלה של הומואים.

את מה שהם אומרים על נשואי הומואים ולסביות בקליפורניה אתם באמת לא רוצים לדעת. הם והרב עובדיה באותו ראש למרות שרובם בכלל לא יהודים.

בזבזתי שעה שלמה מזמני (תוך שאני מדביק תוויות במרץ) להסביר לשמן שבכל מקרה, גם אם כל ההומואים בעולם יעברו לגור בסן פרנסיסקו ויתחתנו שם כל היום וכל הלילה, אין מצב שיהיה שיטפון בקליפורניה כמו שהיה בניו אורליאנס.

מקסימום תהיה רעידת אדמה. בסוף השבוע אני מתארגן וחוזר הביתה ורק חבל שליאור נסע ליון ולא יוכל לעזור לי. מעניין מה הוא חושב על נישואים של הומואים ולסביות?

לדעתי זה רעיון נורא ואיום שאפילו אצל סטרייטים עובד בקושי, אז למה שיעבוד אצל זוגות חד מיניים?

אני קורא עכשיו ספר מרתק על ד"ר קינסי שחקר את המין בשנות החמישים בארה"ב. הוא חשב שמין הוא צורך טבעי כמו אוכל או שתייה, וכמו שאף אחד לא חושב שזו בגידה אם בן זוגו אוכל אצל אחרים, ככה גם סקס מחוץ למסגרת הנישואים לא נחשב בעיניו לבגידה.

בתיאוריה הוא צודק, אבל .... החיים הם יותר מתיאוריה.

בכל מקרה הספר (המעגל הפנימי / בוייל) מעולה, אני ממליץ!!!

ברגע שנכנסתי לדירה חשכו עיני. נכון שיש להם שני ילדים קטנים ונכון שהם היו עסוקים בלפרק את הנישואים שלהם, אבל הם לא יכלו למצוא כמה דקות ביום כדי לעשות קצת ניקיון?

הם גרו בדירה פחות מחודשיים וטינפו יותר ממה שאני ונרי לכלכנו מאז שבאנו לגור פה.

קשה להאמין שרק בפברואר התחלתי לגור פה, בקושי עברה חצי שנה - אני מרגיש שעבר מאז הרבה יותר זמן.

כנראה שאיינשטיין צדק והכל באמת יחסי.

מילא הרצפות המלוכלכות, האמבטיה והשירותים המטונפים, הכיור המגעיל והגינה המוזנחת, אבל מה עושים עם הקירות המוכתמים?

"תראי איזה קירות הם השאירו לי." התבכיינתי לאליס שכנתי שכבר ילדה במזל טוב תינוקת מקסימה ביותר שתודה לאל לא דומה כלל לג`קי - אבא שלה.

"זה כלום." אמרה אליס בנחת ונתנה לי בקבוק של ג`ל אקונומיקה וחבילות מטליות ניקול בשלל צבעי הקשת.

"לשפשף את הקירות באקונומיקה?" נדהמתי.

"כן בטח, זה מוריד את רוב הכתמים." אישרה אליס, "ואחר כך תנגב בסמרטוט לח והכל יהיה כמו חדש."

כל יום שישי שפשפתי וניגבתי כל משטח שהגעתי אליו, ובעזרתו המסורה של דני – בנה של אליס - שניגב אחרי בסמרטוט לח הספקתי לגמור הכל עד כניסת השבת.

תוך כדי שפשוף ניסינו לנחש את מקורם של הכתמים שמצאנו בכל פינה. עד גובה מטר בערך היה ברור שהלכלוך נוצר בגלל שני ילדים קטנים ופרועים שההורים שלהם היו עסוקים מכדי להשגיח עליהם, אבל אני עדיין תוהה איך הגיעו כתמי קטשופ עד לתקרת המטבח.

כפי הנראה התנהלו במטבח שלי קרבות מאסף חסרי רחמים והתחמושת הייתה בקבוקי קטשופ וצלחות אוכל.

"זה נראה כמו דם." אמר דני שנמצא כעת בשלב סרטי האימה בחייו, "לפי הצעקות שהיו אני בטוח שזה דם."

"אני מאוד מקווה שלא." אמרתי בטון הכי חינוכי שלי והרשיתי לו לטפס על הסולם הגדול אבל ליתר בטחון נעמדתי קרוב מאוד לסולם מוכן לתפוס אותו אם ייפול.

הידידות שלי עם דני נחבלה קשות בגלל הפרידה הארוכה. מאז שחזרתי אנחנו נורא מנומסים זה אל זה.

דבר ראשון שהוא שאל כשנפגשנו זה אם אני כועס שהוא לא בא לבקר אותי בבית החולים? ואני שאלתי אם הוא כועס ששיקרתי שאני נוסע לחו"ל?

די מהר הובהר ששנינו לא כועסים איש על רעהו – אני לא רציתי שיהיו לי בכלל מבקרים בבית חולים, בטח שלא ילדים, ונרי דיבר עם דני בטלפון כבר לפני שבועיים והסביר לו שהייתי חולה מאוד ולכן במקום לנסוע לחו"ל הייתי צריך להתאשפז.

יפה מצידו נכון?

אחרי שגמרנו לקרצף את המטבח הזענו כל כך עד שהיינו חייבים לפשוט את חולצותינו והוא העיר לי שרזיתי. "אמרו שהייתה לך התמוטטות עצבים, בגלל נעשית רזה?"

"כן, משהו כזה... הייתי חולה ולא היה לי חשק לאכול..." גמגמתי קצת, נבוך, כי האמת שאני לא יודע בדיוק מה היה לי ואיך להגדיר את הבלגן שנוצר פתאום בחיי.

אני מניח שהתמוטטות עצבים זו הגדרה לא רעה כלל.

"מה זה התמוטטות עצבים?" חקר דני בחוסר טקט ששימח אותי מאוד כי פירושו היה שהוא כבר לא מתבייש ממני.

"זה כאילו ... זה שאתה מרגיש שאתה משתגע קצת ויורד מהפסים, אבל זה עובר אחרי כמה זמן, זה כמו שאתה חולה בשפעת ונדמה לך שאתה הולך למות, אבל אחרי כמה ימים הכל עובר." ניסיתי להסביר, יותר לו מאשר לעצמי.

"זה קרה בגלל שיש לך איידס?" הוא המשיך לחקור אותי בשלוות נפש, ולפי קולו הרגוע אפשר היה לחשוב שאיידס זה רק מין סוג של שפעת.

למראה הבעת פני (הרגשתי שאני מצליח להסמיק ולהחוויר בבת אחת), הוא נחפז להרגיע אותי שהוא יודע שזה סוד ושהוא לא יספר לאיש.

"בגלל זה אתה פוחד לגעת בתינוקת?" המשיך בחקירה.

"כן, וגם כי היא נורא קטנה ואני פוחד להכאיב לה." הודיתי.

"אל תדאג רוב הזמן היא ישנה, אתה יכול להחזיק אותה חופשי." בישר לי דני, "אתה יודע שעוד לא נתת לי חיבוק ולא אמרת לי מזל טוב?" שינה נושא פתאום.

נתתי לו חיבוק ואמרתי לו מזל טוב, (היה לו בר מצווה בסוף אוגוסט) ואחר כך ברחתי לשירותים, ועד שגמרתי לצחצח את האסלה ואת הרצפה סביבו העיניים שלי כבר הפסיקו לדמוע וכמעט שלא היו אדומות יותר.

3. סוג של פתרון

אולי כדאי שתתחיל לכתוב בלוג?" הציע לי נרי שהתקשר בשעה הבלתי אפשרית – שש בבוקר שבת.

התחמקתי מתשובה והעמדתי פנים שאני מנומנם מכדי לענות אם כי למען האמת הייתי ער כבר מארבע בבוקר.

אני לא רוצה להדאיג אותו ולכן אני לא מספר לו שמאז שהוא נסע אני ישן מעט מאוד ורע מאוד, ומאחר ואני מסרב להיעזר בכדורי שינה לא נשאר לי אלא לבהות שעות בתקרה ולהתפעל איך השמש מזהיבה לאט לאט את החשיכה הלילית, עד שהלילה הופך לשחר שהופך ליום.

 נרי לא יודע על הבלוג הזה, ולא רק הוא אלא גם אף אחד לא יודע, וככה אני מבקש שזה יישאר.

חשבתי שאחרי כל העבודה הקשה (הקירות באמת הלבינו פלאים) שעשיתי בשישי אני אנוח קצת בשבת, אבל במקום לנוח נתקעתי מול המחשב.

ראשית ניקיתי אותו היטב, הוא היה ממש דביק! וגיליתי להפתעתי שהמון אותיות נמחקו מהמקלדת החביבה עלי. מזל שאני מקליד בשיטה עיוורת, אבל בכל זאת זה מפריע לי.

אולי אפשר לצייר את האותיות החסרות או לקנות מדבקות?

בלי נרי שיפריע לי לגלוש עשיתי השלמות והתעדכנתי בשלומם של כל מכרי הרבים באינטרנט, קראתי המון בלוגים וגם דיברתי המון בטלפון.

כולם התקשרו אלי, כולל ליאור שסיפר לי שהוא משתזף על חוף מהמם ביון, ולכולם סיפרתי הכל - על זה שאני נשא ושלא הייתי בחו"ל. חלק כבר ידעו וגם אלו שלא ידעו לא התרגשו במיוחד, אבל אני שמח שהורדתי את הנטל הזה מהנשמה.

בדקתי כמובן מה נשמע בבלוגוספירה, וצר לי להגיד שזה כבר לא המקום שהיה פעם. המון חבר`ה צעירים ועילגים השתלטו על המרחב האינטרנטי והם כותבים משעמם ורע.

מצד שני, אולי זה רק אני שנעשיתי זקן מר נפש ...

טוב, זו זכותי. אני באמת כבר קשיש ומשעמם אותי לשמוע סיפורים על מריבות עם ההורים והמורים, ותלונות על מבחנים וחברים ללימודים.

עדיף ללכת לעבוד קצת בגינה, הפרחים של הבוגנוויליה בשלכת והאדמה נראית כאילו ירד עליה שלג (זו בוגנוויליה לבנה), נראה אם השותף של ליאור שעדיין לא המצאתי לו שם הולם (אולי מיצי? יש בו משהו חתולי) יקיים את הבטחתו ויבוא לעזור לי לגרף.

מיצי באמת בא לעזור לי למרות שהוא דיבר יותר מאשר עזר, ודי מהר הבנתי שהוא בודד משועמם וחרמן. (כן, בטח שגם הוא בעסק של גברים, חשבתם שליאור יכניס לדירה שלו סטרייטים?)

בדרך כלל הייתי קופץ בשמחה על ההזדמנות – בחור צעיר ונחמד מגלה בי עניין, ולשם שינוי הוא לא פסיכי עם צלקות על הידיים, אלא סתם צעיר רגיל, נורמאלי וחרמן חשבתי לי בשמחה. 

אשליות! מסתבר שאין דבר כזה, הומו נורמאלי.

אחרי העבודה הזמנתי אותו למטבח לאכול איתי פיצה. נרי עשה לי את המוות אתמול כשהודיתי בקלות דעת שבמשך כל יום שישי אכלתי רק קרקרים עם גבינה וקינחתי בגלידה. זה מה שהיה בבית ולא התחשק לי להפעיל את התנור או המקרוגל, לא הייתי כל כך רעב ומה רע בגבינה?

מיד חטפתי הרצאה מעצבנת על ויטמינים ירקות ופרות וסיבים ושאר הבלים תזונתיים וביליתי כמה דקות מודאגות מול המראה בוחן את גופי שבאמת נעשה קצת צנום מהרגיל.

מאז ששוחררתי בזמנו מבית החולים (אחרי המכות שחטפתי, אז נודע לי שאני חולה איידס), לא הייתי רזה כל כך.

היה לי אז משבר רציני וחשבתי בשיא הרצינות על התאבדות, אבל הייתי רק בן 23 וסך הכל הרגשתי די טוב, ופשוט הדחקתי את זה שאני נשא איידס. חזרתי לצפון מצאתי לי עבודה והמשכתי לחיות פחות או יותר כרגיל.

מרוב רצון לחיות חיים רגילים ולשכוח את הרעל הזה שבתוכי שיקרתי ולא סיפרתי שיש לי איידס אפילו לחברים טובים.

מה גרם למשבר הזה שמוטט אותי? אולי הנסיעה של נרי, אולי הבהלה שתקפה אותי בגלל השפעת שחליתי בה במילואים?

לא יודע.

אכלנו יחד את הפיצה. הוא זלל בתאבון עצום ואני בקושי הצלחתי להתגבר על משולש אחד. מיצי העיר לי שאני די רזה ויכול בקלות להרשות לעצמי לאכול עוד חתיכה, ואני התנצלתי שאין לי כל כך תאבון והצעתי לו שיאכל עוד משולש.

"אני בטוח שיש לך מקום לעוד פיצה." הערתי בחיוך, ותוך כדי כך טפחתי בקלילות על בטנו העגלגלת.

במקום לחייך אלי חזרה הוא נעלב בצורה איומה, זרק את המשולש על השולחן וברח לדירה שלו (שנמצאת מתחת לבית שלנו).

אחרי שחשבתי על זה קצת אספתי את שאריות הפיצה ושמתי אותם במקרר, ניגבתי את השולחן, רחצתי כלים, טיאטאתי את הרצפה, ניסיתי לחשוב על עוד דברים לעשות ולא מצאתי כלום, ובחוסר רצון ירדתי לדירה לדבר איתו.

הוא פתח לי רק אחרי שביקשתי סליחה שלוש פעמים (אין לי מושג על מה) ולתימהוני ראיתי שהוא בכה.

ניסיתי לברר מה בדיוק עשיתי שהרגיז אותו כל כך, והתברר שהבחור נאבק במשקל עודף כל חייו, ותולה בשמנמנות המתוקה שלו את כל הצרות שיש לו בחיים.

"וחוץ מזה שאני שמן אני גם שעיר ומגעיל." התלונן במרירות ופשט את החולצה כדי להראות לי איזה מגעיל הוא.

לא דובים ולא נעלים! הבחור חמוד לאללה! קצת שעיר, טיפה שמנמן, פשוט תאווה לעיניים. שפכתי עליו מחמאות וגייסתי את כל כוח השכנוע שלי להסביר לו שהוא חמוד, מתוק ושיש המון גברים שהיו מתים להיות איתו, אבל לשווא.

"אם באמת הייתי כל כך מתוק אז במקום לדבר היית מזיין." אמר לי בעצב.

אני מסמיק עד עכשיו כשאני נזכר שכתשובה עניתי לו במשפט שנשבעתי לא להגיד בחיים. בכל זאת אמרתי ואפילו התכוונתי לכל מילה  – "זה לא אתה זה אני." אמרתי, "ראשית אני רוצה שתדע שיש לי איידס."

"אתה רק נשא לא חולה, וחוץ מזה ידעתי את זה עוד קודם מליאור ששמע מנרי."

"שנית, יש לי חבר, בערך."

"אז מה? הוא לא פה עכשיו נכון? אתה חושב שהוא מתאפק כבר שלושה חודשים?"

"לא, אני בטוח שלא, אבל... אני פשוט ... אין לי חשק מיצי, בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. לא לאוכל, לא לשינה, לא לסקס, אפילו לא לקריאה."

"אולי אתה מדוכא?" העיר מיצי בתבונה של בחור שהתחיל בטיפול נפשי עוד לפני שחגג בר מצווה.

ראיתי שנפלתי על מומחה לבעיות נפשיות ושאלתי אותו למה לדעתו נזכרתי רק עכשיו, שנים אחרי שנודע לי שאני נשא, להיות מדוכא? הוא משך בכתפיו ושאל למה אני לא בטיפול נפשי.

האמת שאני כן, אני רשום בקבוצת תמיכה של נשאי איידס ואם יהיה לי חשק וכוח וזמן, אלך לשם.

אז נכון לעכשיו אני ומיצי סתם ידידים וזה קשה יותר מאשר להיות יזיזים. החלטתי שמהיום אני מתאמץ לאכול קצת יותר (ואני גם חייב, כי יש תרופות שצריכים לקחת אחרי אוכל אחרת יהיה לי חור בקיבה), מתאמץ לישון כמה שעות רצוף, מתאמץ לעשות ביד למרות שממש אין לי חשק, מתאמץ להיות אופטימי.

אולי אקים קבוצת תמיכה עם כל ההומואים שאני מכיר? לכולם יש שריטה וכולם זקוקים לתמיכה יותר ממני.

גם זה סוג של פתרון.

4. התקף חרדה

שוב לא טוב לי, אפילו רע. לא יודע למה, בעצם כן יודע, אבל מתבייש לספר. זה מביך ומוציא אותי רע מאוד.

מצד שני, בשביל מה פתחתי בלוג אם לא כדי לפרוק מועקות?

אם אני מחזיק הכל בבטן זה פוגע בי פיזית ומוראלית ואם יש משהו שאני ממש לא צריך... טוב, בין כה אף אחד לא קורא פה אז מה זה משנה?

אתמול נרדמתי קצת מיד אחרי שחזרתי מהעבודה. אני כבר לא בכושר והייתי הרוס מעייפות אחרי יום עבודה במחסן, ואם לא די בכך עשיתי טעות והנחתי לעצמי להירדם כבר באחת עשרה בלילה -  ביג מיסטייק!

התעוררתי ערני לגמרי בארבע לפנות בוקר (אני רוצה להכיר את הגיבור שהיה מעז לנסות להירדם שוב אחרי חלום זוועתי כמו שהיה לי – החלום כלל ערום מלא שלי, טיול בחוצות עיר הומה, והמון אנשים שצחקו ממני – היו עוד פרטים, אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת) וכמובן שרצתי למחשב.

גיליתי שבלוגר שאני מאוד מעריך שב ופרסם פוסט חדש אחרי שכבר הרבה מאוד זמן הבלוג שלו העלה אבק בפינה. יש לו חוש הומור וידע עצום בתיאטרון ואני כבר לא זוכר כמה פעמים הוא הופיע במומלצים. ומה שאני מאוד מאוד מעריך אצלו - שום שגיאות כתיב!

שמחתי לקרוא שמה שמעסיק אותו אלו התכניות שלו לעתיד, ובדרכו האובססיבית, מצחיקה, מתוקה, רצינית, הוא כתב לעצמו לו"ז שאפתני מאוד שמתחיל מהיום בבוקר ומגיע עד לשנת 2016!

נהדר שיש לו תכניות לעתיד, אבל מה איתי? מה יהיה עם העתיד שלי?

אני מודה בפה מלא ובלב כואב שאני מקנא. אני חושש שאם יום אחד הוא יקרא מה שכתבתי אני בטח אשרף מבושה וכל מה שיישאר ממני זה כתם פיח על הבלטות.

גם ככה אני חש בושה איומה כל פעם שאני מהרהר בעבר שלי בכלל, ובקשר שלי איתו בפרט.

בלי שום קשר לחיבוטי גוף ונפש כשאתה שכיר אתה חייב לדפוק שעון בשמונה בבוקר ולא חשוב כמה שעות ישנת בלילה. הגעתי לעבודה כהרגלי בחמישה לשמונה ובשלוש דקות לשמונה זה התחיל שוב – שלשולים, כאבי בטן וכשניסיתי לאכול ארוחת בוקר בתשע וחצי גיליתי שחוץ מיוגורט אני לא מסוגל לאכול כלום כי שוב יש לי פצע בפה.

לא זה לא גורם לי לדבר כמו בפרסומת הדבילית ההיא לאפטגון. מה שמפריע לדבר זה פצע בלשון, אצלי הוא על החניכיים, ובשביל בן אדם במצב שלי זה סימן נורא ואיום.

לא אמרתי כלום לאיש כמובן, עבדתי כמו תמיד, (חוץ מהריצות הדחופות לשירותים) והגעתי הביתה עם כאב ראש נוראי, מרגיש כאילו סיימתי זה עתה מסע כומתה.

אני יודע שזה פסיכוסומאטי - הבדיקות דם שלי טובות, המצב הפיזי שלי די בסדר ועד היום הצלחתי לקחת את כל התרופות בזמן (כיום אני כבר מקפיד כמו ייקה על כל ההוראות) בלי שאף אחד ישים לב לכמויות הכדורים שאני בולע, אבל בכל זאת אני לא מרגיש טוב.

אחרי מאמץ הכי קטן אני נעשה עייף נורא, ישן מעט מידי, סובל ממצבי רוח, שלשול, פצעים בפה, הזעות, ובזמן האחרון, למרות שהסתיו מורגש בבקרים, אני קם בתוך שלולית זיעה - עוד סימן מבשר רעות.

פלא שהרעיון לחזור לגור עם נרי מעורר בי חלחלה? ברור שהוא חוזר רק מתוך רגשות אשמה וחובה שהוא חש כלפי ואין לו מושג עד כמה הידרדרתי.

אני לא רוצה להרוס לו את החיים, הוא רק ילד וזו תהיה נבזות ואנוכיות להיתלות עליו ולהניח לו לטפל בי

הוא חוזר בעוד כמה ימים. החלטנו שקודם כל הוא ילך להוריו ואחר כך נראה. החלטתי שאניח לו להיפגש איתי, אבל לא אחסוך ממנו כלום – אחרי ליל זוועות אחד איתי אני בטוח שהוא ישמח כשאגיד לו שזה לא הוא זה אני ואשחרר אותו.

אני בטוח שהוא יהיה עצוב כשניפרד, אבל בתוכו פנימה ינשום לרווחה.

הוא כל כך צעיר, והוא לא מבין שהוא לא יישאר תמיד צעיר ומלא מרץ וחזק ויפה וסקסי.

אני חושש שבעוד כמה שנים כשהגוף שלי יהיה הרוס לגמרי ואני אהיה נטל על החיים שלו הוא יקלוט פתאום על מה הוא בזבז את השנים הכי יפות שלו, שנים שבהן הוא היה יכול למצוא אישה, להקים משפחה, לבנות לו חיים.

אני פוחד שאחרי שההתלהבות הראשונה תעבור הוא יישאר איתי מרוב רחמים ובסוף הוא ישנא אותי ולא יהיה לו די אומץ להודות בזה.

כל כך נעים ונוח לי שהוא איתי. זה לא בסדר, אני מנצל את האהבה והמסירות שלו שלא מגיעות לי בכלל.

נדבקתי באשמתי כי לא הייתי זהיר, למה הוא צריך לשלם על הטעויות שלי?

הכל היה פשוט יותר אם לא הייתי זקוק לו כל כך.

בלילה הוא פתאום הופיע אצלי, הודיע לי שאין מה לדבר, אנחנו שוב יחד והסתער עלי. כרגיל נכנעתי לו ואהבתי כל רגע.

זהו, די! יותר אני לא מוסיף אף מילה על ההתלבטויות שלי. אני חלש אופי ואני עוד אשלם על זה בגדול.

הבוקר קמנו וגילינו בשמחה גדולה שבלילה התחיל לרדת היורה. היה תענוג לנסוע בגשם לעבודה, ותענוג עוד יותר גדול לחזור הביתה. בדרך הביתה זרחה השמש בין עננים לבנבנים צחים והאוויר היה צלול וזוהר. כל העולם נראה רחוץ, נקי ורענן, וצבעיהם של כל הדברים שהבטתי בהם נראו טריים ואמיתיים יותר.

תענוג אמיתי!

חלק מההנאה שלי נבע מהידיעה שאני לא חוזר לבית ריק. שיש מי שממתין לי בבית עם חיוך ואהבה וחרמנות בלתי נלאית.

ובכל זאת, היום בעבודה שוב נתקפתי כאב בטן ושלשול שאני כבר יודע לזהות כדרך של הגוף שלי לספר לי שאני עובר התקף של בהלה, מוסר כליות וחרטה.

מאז שאני בקבוצת תמיכה נעשיתי מודע לכל מה שעובר עלי – זה לא בהכרח דבר טוב, אבל זה מה יש וכולם אומרים שככה עדיף.

במקום סתם לקלל ששוב יש לי שלשול שאלתי את עצמי על מה אני מתחרט?

עצמי שגם הוא יהודי טוב ענה לי בשאלה - על מה לא?

קודם כל על שהבאתי על עצמי את המחלה הזו בגלל שהיה לי נוח לא לשים קונדום ותמורת עוד כמה שקלים, ליטוף על הראש והבטחה שיהיה בסדר ויתרתי ואכלתי אותה.

קחו מזה לקח טוב לעתיד - דברים לא מסתדרים מאליהם, אם לא דואגים לכך מראש אז אין מצב שיהיה בסדר.

כיום, במבט לאחור, אני נדהם כשאני חושב על ההתנהגות שלי - אחרי שנודע לי שאני חיובי פשוט הדחקתי, אחר כך כעסתי, אחר כך הסתרתי.

עכשיו, אחרי שהייתה לי תקופה לא טובה כי לא הקפדתי על לקיחת תרופות כהלכה, אני סתם מפחד.

נכון, שיקרתי המון, לעצמי בעיקר, וגם לאחרים, אבל תודה לאל, מעולם לא סיכנתי פיזית אף אחד.

תמיד הקפדתי בהיסטריה על קונדום וכשראיתי שמישהו נעשה רציני כלפי מיד סיפרתי. לנרי למשל, בגלל שהיה כל כך צעיר, סיפרתי מיד כשראיתי שיש מצב לסקס, וגם עודד ידע אחרי הלילה הראשון, וכמובן שגם מבוריס לא הסתרתי את האמת.

כיום אני לא יכול לנשק מישהו שלא יודע עלי ולעשות סקס בלי נשיקות זה מגעיל. אם לא בא לי לנשק מישהו אז אני גם לא אעשה איתו סקס אפילו אם זה בלי חדירה.

חלק מההתבגרות זה לגלות דברים על עצמך, ועם הזמן גיליתי שאני מעדיף איכות על כמות - בחברים, באוכל, בקריאה, בצפייה בסרטים וגם בסקס.

5. הפכים משלימים

אני חושש שהדמות של אבנר שבעיני היא כל כך ברורה ומובהקת וכריזמטית נשארת בעיני קוראי לא ברורה, מטושטשת חסרת יחוד.

אני אתחיל אם ככה בתיאור חיצוני – הוא שחום ודק גזרה (זה כבר סיפרתי), אבא תימני, אימא עירקית. בערך 1.75 ס"מ על בקושי 65 ק"ג.

בנוי יפה, שרירים דקים ומאורכים, גוף מתוח, נוקשה וחלק לגמרי – גוף של שחיין. רזה, אבל שרירי וחזק.

לפני הצבא הוא היה בנבחרת שחייה, תענוג לראות אותו במים – זריז כמו צלופח, עורו נוצץ ומבהיק, מאושר עד השמים.

הוא לא יפה במובן המקובל של המילה, אבל יש בו משהו שגורם לו לבלוט בכל מקום שהוא נמצא בו. משהו מתוח, לוהט ותובעני. גם כשהוא ישן הוא דרוך ומתוח.

אני מחזיק אותו בידים, מרגיש את החום והדריכות בגופו, זה כמו להחזיק להבה מרצדת. אני מנסה להרגיע, לגרום לו להרפות קצת, להשתחרר. לא הולך.

יש בו משהו ילדותי קצת – הערנות, הסקרנות, חוסר מוחלט של טקט. תמיד הוא אומר מה שהוא חושב, ורק אחר כך שוקל אם זה בכלל היה במקום.

חוסר צדק ואכזריות כלפי חיות או ילדים מקפיץ אותו, ואסונות, או תאונות, אפילו במקומות רחוקים, מזעזעים אותו באמת, לא סתם מצוות אנשים מלומדה.

אין בו טיפת צביעות. הוא שקרן נוראי – לא יודע להסתיר את המחשבות שלו. ילד כזה. כשהוא כועס הוא מתלקח בבת אחת. לא שולט בעצמו, מסוגל לשבור ולנפץ דברים, להיות אלים פיזית, לקלל ולצעוק כמו ילד.

ברגעים של סערת רוחות הוא נאטם לגמרי להגיון.  אי אפשר להרגיע אותו במילים. צריך להתעלם או לרסן אותו פיזית ולהמתין עד שיירגע ויחזור לעצמו.

כשהוא איתי במיטה הוא חסר כל מעצורים. רוצה לנסות הכל בלי בושה ותמיד תמיד חרמן – אני מקווה שהוא יירגע עם הגיל כי אני לא נעשה צעיר יותר.

בפעם הראשונה שלנו, כשגיליתי לו שאני נשא הוא שתק דקה אחת ואז חיבק אותי ונישק את מצחי בתמימות של ילד.

"אוי, חמוד שלי, אני כל כך מצטער." אמר בכנות ספונטאנית שהמסה אותי, מנסה לנחם אותי במגע גופו ושפתיו בלי שום חשש או רתיעה.

הוא נקרע בין החינוך הדתי שמרני ימני שלו ובין התשוקה שלו לסקס עם גברים. קשה לו נורא להשלים עם זה שאולי אף פעם לא תהיה לו משפחה וילדים.

בניגוד אלי הוא באמת אוהב את הוריו, אוהב את האווירה אצלם בבית, אוהב ללכת לבית כנסת, עיוור לצביעות של הדת ומוצא נחמה בטקסים הדתיים.

אני יודע שהוא אוהב אותי, וקשור אלי, ומקנא לי, ולא יכול לשאת את הרעיון שיום אחד לא נהיה יחד, אבל הרגשות שלו כלפי גורמים לו תחושת אשמה קשה.

חלק גדול מהמתח שביחסים שלנו נובע מהקושי שלו להשלים ולקבל את הקשר שלנו כדבר לגיטימי.

אני אוהב להיות איתו, חש נינוח ורגוע במחיצתו, מרגיש טוב כשהוא איתי, נהנה לראות אותו זז ורוקד וצוחק ושר, אוכל ומבשל, ומדבר בטלפון עם אחת מעשרות החברות שלו שמעריצות אותו כי הוא כזה סקסי וחמוד.

את האלימות והכעסים שלו הוא מרשה לעצמו לחשוף רק איתי, עם בנות הוא תמיד עדין ומתחשב, ומלא מתיקות שמעוררת בי לפעמים קצת קנאה.

בניגוד אלי הוא חיית מסיבות, מסוגל לחגוג כל הלילה בלי להתעייף. אין לו סבלנות לשבת ולקרוא ספרים, או לגלוש באינטרנט. אני בן אדם מיושן, קצת עייף כזה, קשיש באופיי, והוא בדיוק הפוך – מודרני, נמרץ, מעודכן בכל חידושי האופנה האחרונים, מדבר בסלנג הכי חדיש, איש רעים להתרועע.

למרות שתמיד חשבתי שאני מעדיף בחורים פאסיביים במיטה, רצוי בהירים ואתלטיים, עדיף כחולי עיניים, הוא הצליח להפוך הכל, לערער את כל המושגים שלי על ההעדפות שלי.

הוא גרם לי להבין שאני פחות אקטיבי ממה שחשבתי, שאני הרבה יותר חזק וסבלני מכפי שתיארתי לעצמי, הוא הגמיש אותי, גרם לי לחצות את הגבולות שלי, שינה אותי וביגר אותי, ריסק אותי ושב וחיבר אותי בחזרה.

אני חושב שעשיתי לו בדיוק את אותו השירות בלי שאף אחד מאיתנו התכוון לכך – זה פשוט קרה.

כיום אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אולי יום אחד נמצה את הקשר וניפרד, אולי נמשיך להיות יחד כל החיים. לא יודע.

לפעמים הוא משגע אותי בדרך שבה הוא חודר מתחת לעורי, נכנס לי לורידים, מנער אותי ומאלץ אותי לצאת מתוך עצמי, לחיות מחוץ לראש שלי.

אני מטריף אותו כשאני דורש ממנו להירגע, להתרכז, למתן את האימפולסיביות שלו, לחשוב ולתכנן קדימה במקום לירות מהמותן.

לפעמים אנחנו משלימים זה את זה, לפעמים מתיזים ניצוצות. אני מהווה יריב שקול כנגדו והוא אוהב את זה, אבל גם מתוסכל מחוסר יכולתו להגיד לי את המילה האחרונה.

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו שני קשישים נרגנים, דואגים זה לזה, מציקים אחד לשני, משגעים איש את רעהו.

הוא צועק עלי שאקח תרופות, אני מציק לו בגלל האופנוע השטני שלו, אבל מצד שני אנחנו נותנים אחד לשני חופש, מבינים בלי הרבה מילים שלכל אחד יש צורך במרחב הפרטי שלו. אני מבלה לבד עם החברים הרוסים שלי – בוריס ושות`. הוא מסתובב בלעדי עם החברות שלו.

הוא צוחק ואומר שהוא לא מקנא כי בוריס מבוגר מכדי לזיין, אני מתלוצץ שהוא לא מסוגל להעמיד את הזין עם נשים.

שנינו לא בטוחים לגמרי שזה נכון, אבל מעדיפים לדבוק באמונה שככה זה, אם כי בסתר ליבנו אנחנו יודעים שלא זה מה שחשוב, החשוב הוא שהוא זקוק לנשים בחייו, כשם שאני נהנה בחברת גברים מבוגרים.

"אתה והכוסיות שלך." אני אומר, וממציא להן שמות מגוחכים.

"אתה והדובים הקשישים שלך." הוא מגחך ומציע לי לקנות להם ויאגרה, ובכל זאת, בסופו של יום אנחנו מעדיפים להירדם חבוקים אחד בזרועות השני, וחושבים אחד על השני גם כשאנחנו עם אחרים.

הוא אש ואני מים. הוא חם ופזיז ואני קריר ומתון. הוא קנאי ושתלטן, אני פשרן וסבלני. הוא בטוח תמיד שהצדק איתו, ואילו אני רואה תמיד את כל הצדדים של המטבע.

לכאורה הפכים מוחלטים, ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה לגמרי ולא זקוקים להרבה מילים והסברים כדי לקלוט אחד את מחשבות השני.

אם הייתי מאמין בגלגול נשמות הייתי אומר שבטח נפגשנו קודם בחיים קודמים, אבל מאחר ואני לא מאמין בקשקוש הניו אייג`י הזה אז כנראה שזו פשוט אהבה.

6. זה הסידור שלנו

במוצאי שבת הוא חזר עצוב ומדוכדך נורא וניסה להעמיד פנים שהכל בסדר ושהוא בילה נפלא עם המשפחה.

אחרי כמה דקות העמדת הפנים הזו התמוטטה והאמת יצאה לאור – האמת הזו, מה קורה לה פתאום? כל הזמן היא מתעקשת לצוף על פני המים, לבקוע את מסך השקרים המרגיע והמנחם. חתיכת קוץ בתחת, האמת הזו!

הוא סיפר לאחותו הגדולה, והיא סיפרה לאחיו הגדול, שסיפר לדודה, שסיפרה .... חד גדיא חד גדיא, ואנחנו אפילו עוד לא בחנוכה.

אז זהו זה – גם ההורים שלו כבר יודעים שאני נשא. לא די בכך שהם צריכים לסבול שהוא הומו, ושהוא חי עם גבר מבוגר (אני) שדרדר אותו לתרבות רעה ושלולא הוא (כלומר אני) נרי שלהם היה מפזז עכשיו במסיבה עם חבורה שלמה של כוסיות בתוליות מבית טוב המשתוקקות להתחתן איתו (או לפחות לשבת לו על הפרצוף), עכשיו הם צריכים גם לחרוד לבריאותו ולחייו.

"סך הכל הם צודקים." אמרתי אחרי שהוא גמר לספר לי איך נודע להם (חד גדיא), ואיך הם הגיבו (אוי ואבוי), ומה הוא אמר (אנחנו נזהרים ואני אוהב אותו).

"שתוק אידיוט!" צעק נרי והתחיל לטפטף. קודם מהעיניים ואחר כך גם ממקומות אחרים.

היה גדול כמו תמיד, אבל סקס, טוב ככל שיהיה, הוא לא פתרון לכל דבר. בטח שלא לבעיה שניצבת לפנינו.

"אתה כועס שסיפרתי?" הוא שאל אחר כך, כששכבנו מכורבלים יחד לפני השינה.

"לא, בכלל לא, האמת, אני מתפלא שהצלחת לשמור את זה בסוד עד עכשיו."

"עד שלא חזרתי מאמריקה בכלל לא חשבתי על זה שאתה ... שאתה ... חיובי." תמיד המילים נתקעות לו בפה כשהוא מדבר על המחלה שלי.

"אני לא מבין למה זה נעשה כזה סיפור דווקא עכשיו!" הוא כועס עלי.

"זה תמיד היה כזה סיפור, אבל עד היום הדחקתי. רק אחרי שנסעת ואני חליתי... נו, די. בוא נלך לישון."

"לא רוצה, עוד מוקדם." הוא מדליק טלוויזיה, יש לנו אחת מול המיטה, ליד המחשב. אנחנו רואים בערוץ דוקו תוכנית על סרטי פורנו באמריקה ואיך, בגלל שחקן אחד שחטף איידס בברזיל, השביתו את כל התעשייה לכמה שבועות.

דווקא ענף הפורנו ההומואי יצא הכי בסדר – בניגוד לשאר הם בעיקרון ובלי שום יוצאים מהכלל לא מצלמים בלי קונדומים!

כל הבעיה התחילה בגלל שהבדיקה נערכה מוקדם מידי ולא תפסו את המחלה שלו בזמן, אבל הומואים יודעים שאסור לסמוך על בדיקות, רק על קונדומים!

כל הכבוד לכם! למרות שאני לא אוהב את העבודה שלכם עשיתם אותי גאה.

 ורק בבוקר הוא סיפר לי שהוא יחזור הביתה די מעט השבוע בגלל ... לא חשוב, ענייני צבא, או שאולי לא?

יכול להיות שככה עדיף.

בסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, הוא נכנס סוף סוף הביתה

"אל תדליק את האור!" הוא אומר ומתחיל להתפשט בחושך, אבל זה כבר מאוחר מידי - אני, כשמעירים אותי משינה, דבר ראשון אני חייב להשתין - וכשהלכתי להשתין הדלקתי אוטומטית את האור.

הוא מיד סובב את הראש שלא אראה אבל ברור שראיתי, הוא חטף מכות! לא משהו נוראי, אבל יש לו שריטה על המצח וחבורה על הלחי.

"נו, ספר מה קרה?"

"לא רוצה!" הוא דוחף אותי בגסות, "אמרתי לך לא להדליק את האור, למה הדלקת?"

"כי הייתי צריך פיפי, וחוץ מזה אמרת שלא תבוא היום, למה באת?"

"ככה! כי בא לי! למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

ואז הוא מתנפל ודוחף אותי על המיטה, קופץ עלי, מרביץ, נושך, מקלל, מתנהג כמו מופרע, ואם לא די בכך הוא גם מסריח מאלכוהול וסיגריות אחרי שהחלטנו כבר מזמן שהוא לא מעשן יותר, ומפסיק להסתובב בברים ולהסתבך בקטטות.

"שתית ועישנת." אני קובע, מתהפך, מתיישב עליו ומרסן אותו בקלי קלות.

עכשיו הוא שוכב על הבטן, ערום לגמרי חוץ מתחתונים צמודים לתחת הקטן והשחום שלו. אני בלי תחתונים, רק עם גופיה, יושב עליו, מחזיק לו את הידיים מאחורה כמו שוטר, ככה הוא אוהב אז זה.

"אז שתיתי ועישנתי!" הוא מתריס בחוצפה, "אז מה? מה תעשה לי?"

"תכף תראה, חוצפן אחד!" אני אומר ברשעות, ובלב נאנח - עוד פעם הקטע הזה!

כל כמה שבועות הוא צריך שאני "אחנך אותו". אני עושה מה שצריך וגם נהנה בסך הכל - זיון זה זיון, ואיתו זה תמיד נהדר, אבל מה עם קצת רוך ואהבה?

אז מה אם אני חזק יותר ושעיר יותר ונראה בריון ערס? אם מנשקים אותי אני לא נהנה? אם מלטפים אותי אני לא מתחרמן? למה באלימות?

לא יודע למה, מידי פעם הוא אוהב את זה ככה וזה הסידור שלנו - סידור אילם שמעולם לא דנו בו, לא לפני, לא אחרי, ובטח לא תוך כדי.

אז איפה היינו? אני יושב עליו, לוחץ לו ברכיים לתוך הכליות, בתוקף, אבל בעדינות - הוא כזה רזה החבר המופרע שלי, אני פוחד להזיק לו - מוריד את הגופייה שלי, מגלגל אותה וקושר לו את הידיים מאחורי הגב ואז מושך מעליו את התחתונים.

די מצחיק איך הוא מקלל אותי ודורש שאניח לו, אבל בעצם עוזר לי להיפטר מהבוקסר שלו.

כשהוא ערום לגמרי אני מכריח אותו לעמוד על הברכיים, מצח על מעקה המיטה, תחת באוויר.

שם יד על הגב הארוך והדק שלו כדי לייצב אותו והוא מתעצבן, מקלל אותי, מתפרע, ורק כשהוא משתתק סוף סוף אני יודע שאפשר להתחיל לזיין.

בדרך כלל הוא עושה סיפור גדול מזה שאני מזיין אותו ותמיד מתווכח שהפעם תורי. בדרך כלל אני מפסיד, או סתם מוותר, כי אני מעדיף סקס ולא ויכוחים, אבל במקרים המיוחדים האלו אין ויכוחים - אני הבוס ואני מזיין אותו באיזה תנוחה שבא לי!

אחרי קונדום ושימון וכל זה אני חודר אליו בתנוחת כפיות ואז, אחרי שהוא קצת נרגע, משעין לרגע את הראש על הזרוע שלי, מתחיל לתאם את התנועות שלו עם אלו שלי ובקיצור, מתחיל להרגיש נוח, אני פתאום אומר לו בשקט באוזן, "רצית לדעת מה אני אעשה לך, נכון?" ומתיישב פתאום בבת אחת.

אני צריך לעשות את זה מאוד מאוד בזהירות, להחזיק אותו טוב קודם, לחשב כל תנועה ככה שבבת אחת אגיע ממצב של שכיבה על הצד לישיבה על התחת כשהוא משופד עלי.

בגלל זה אני מקפיד לשכב עם הגב לקיר, וככה שכשאני מתיישב אני יכול להישען לאחור. עכשיו הזין שלי ממלא את התחת שלו לגמרי. זה כל כך טוב - הוא כל כך הדוק ולח וחמים - אני מרגיש את הביצים שלו על שלי, סימן שכל הזין בפנים. גם הוא מרגיש את זה וגונח ומייבב שאני גדול מידי וכואב לו.

"שתוק!" אני פוקד עליו בחומרה. שם יד אחת על הפה שלו אבל בעדינות כדי לאפשר לו ללקק לי את היד - הרווח בין האצבעות נורא רגיש וזה מדגדג ונעים בטירוף – וביד השנייה משפשף לו את הזין, ומידי פעם מגוון וצובט אותו בפטמות ונושך אותו בעורף.

בין לבין אני אומר לו שהוא ילד חצוף, שמגיע לו עונש, ושאני אחנך אותו לא לשתות, לא לעשן, ולא לחזור מאוחר.

הוא מתנשם, מיילל, מתפתל מעלי, ובסוף פורץ בבכי וגומר. שנייה אחר כך גם אני גומר ואחר כך אנחנו חוזרים לשכב כמו כפיות מותשות ומתנשפות.

אחר כך הוא לוחש, "תודה חמוד." ובורח למקלחת, וחוזר כשהוא שוב נראה כמו תמיד חוץ מקצת סימנים אדומים על התחת והעורף ששנינו מתעלמים מהם כאילו הפכנו לעיוורים.

אני שואל את עצמי לפעמים אם זו הסיבה שאנחנו עדיין יחד אחרי כל הזמן הזה.

7. בלי אוויר בגוף

היום סימנתי להבים של מקדחה. לא יודע איזה מקדחה, משהו תעשייתי כנראה. הלהבים היו די גדולים ומאוד מאוד חדים וצריך להבריג אותם אחד אחד לפני הצריבה, ולשים לב טוב טוב כי אחרת הכתובת לא יוצאת במקום, וזה פסול.

עד שתפסתי את העיקרון פסלתי שניים, אבל אחר כך הבנתי שצריך לשים לב לנקודה האדומה של הלייזר, זו שאני מכבה בדרך כלל כי היא מעצבנת לי את העיניים. אחר כך הכל כבר רץ למישרין, חוץ מזה שהאצבעות שלי נשחקו לאט לאט בגלל הלהבים המז...

"אני חושב שנמחקו לי הטביעות אצבעות." הודעתי לאיציק שבא מידי פעם לראות מה שלומי.

"יופי, אז תוכל לרצוח אותי בלי להשאיר שום עקבות." הוא ניסה להתבדח, ומיד ידעתי שיש עוד עבודה, וצדקתי.

ארבע קופסאות של מנועי בן טל. כל קופסא זה עשרים חתיכות והמנועים שלהם כל כך קטנים שצריך לצרוב אותם בשלושה שלבים - עניין של פוקוס, לא משנה, עזבו. זה מעצבן ומוציא את העיניים, ומעייף, ומשעמם עד מוות.

עבדתי שם עד שתיים ומשהו וגמרתי רגע לפני שבא השליח של מוניות אביב לקחת את הלהבים.

חזרתי הביתה רצוץ מעייפות ומצאתי את נרי במטבח, מבשל מרק. רק לפי הריח ידעתי שזה יהיה חריף נורא ושמחתי כי הגרון קצת כאב לי ובא לי משהו חם וחריף.

חשבתי שזה רק אני, אבל גיליתי שכולם אצלנו בעבודה טיפה מקוררים. שירי המזכירה נדבקה מהילדים שלה באיזה וירוס נבזי של עונת מעבר והביאה אותו לעבודה כשי לחג.

"מה אתה עושה פה בכלל?" נזכרתי פתאום שהוא אמור להיות בבסיס.

"אני גר כאן, מפגר!"

"אבל אתה בתורנות השבוע, אל תגיד לי שברחת עוד פעם מהבסיס?"

"אנשי קבע לא בורחים מהבסיס, אני פשוט ... אל תדאג, יהיה בסדר." זה מה שהוא אומר לי תמיד כשהוא מסתלק בלי רשות.

אם הוא חושב שאני אבוא לבקר אותו בכלא ...

אחר כך הוא נתן לי מרק, מדד לי חום (37.5 זה לא חום, אבל בכל זאת כל הגוף כואב לי), נתן לי אקמול ועשה לי עיסוי בגב. בעוד שנייה הוא עומד לכבות לי את המחשב ולהשכיב אותי במיטה.

למחרת קמנו יחד ועשינו אהבה, הפעם היה תורי ואהבתי את זה. לא יודע למה חשבתי פעם שזה עונש לקבל זין. היה ממש נהדר!

אחרי התחלה כזו היה לי תאבון לארוחת בוקר גדולה. אכלנו יחד ואחר כך נסעתי לעבודה שמח וטוב לב - אני מגיע במונית או באוטובוס כי הרי כבר אין לי רכב (חסכוני מאוד אם כי לפעמים קצת מבאס).

העבודה הלכה מהר וטוב מכפי שציפיתי. איציק הטיל עלי לארוז גלופות והסתלק לו לאי שם, משאיר אותי לבד.

די שמחתי כי אני אוהב לעבוד בשקט לבדי. הרדיו מנגן משהו שקט, אני עסוק, מתרכז לא לטעות ולא לפשל, ואז הנייד שלי מצלצל!

על הקו ידיד וותיק - דדי. הוא משרת עם נרי באותו בסיס ויודע עליו דברים שאני לא יודע ולא רוצה לדעת.

מאז שאני ונרי חזרנו להיות יחד הקשר ביני לבין דדי התקרר, אני מודה שלא עשיתי שום דבר כדי לחמם אותו ויש לי סיבה טובה - דדי הוא מסוג האנשים שנהנים לספר לי דברים לא נעימים שמכאיבים לי ולהדגיש שזה רק לטובתי ובגלל שהוא חבר טוב שלי.

לא יודע למה הוא עושה את זה, לא יכול להיות שהוא באמת חושב שאני אוהב לשמוע על ההתנהגות הסטרייטית של נרי בבסיס?

בזמנו, לפני שפגשתי את נרי ... היו כמה ימים שהיינו יחד וכמעט שהיה מצב ... אבל פתאום  דדי החליט שלא מתאים לו. הוא אמר בכנות שמפריע לו שאני נשא, וחוץ מזה גם אם הייתי בריא הוא היה עוזב כי הוא רוצה חבר מבוגר יותר, אחד שהוא עשיר ושווה יותר ממני.

הבנתי את זה ולא עשיתי עניין.

נכון שקצת נפגעתי, אבל לא נטרתי לו טינה, נשארנו ידידים

נתתי לו לגור אצלי כשהוא ברח מהבית, ניחמתי אותו כשהחבר שלו נסע לאילת בלעדיו, ואני עוד זוכר איך הוא הקיא לי על המיטה בדירה הישנה בגלל איזה אקסטה שהוא לקח.

למרות שדי כעסתי עליו אז - המזרון הסריח נורא, הייתי צריך לשטוף אותו עם סבון ומים והכתם אף פעם לא ירד לגמרי - בכל זאת נשארנו ידידים.

הוא זה שהביא את נרי לדירה שלי אחרי שנרי התלהב מהתמונה שלי. הם התערבו על מנה פלאפל שעוד באותו לילה אני ונרי נגיע יחד למיטה.

מי ציפה שבגלל התערבות טיפשית בין שני חיילים משועממים תצמח אהבה וזוגיות? אני חושב שאחרי שדדי הבין שאין אף חבר עשיר ומפנק שממתין לו על סוס לבן, ושהוא החמיץ הזדמנות לאהבה כשויתר עלי הוא התחיל לקנא.

אולי בגלל זה הוא מנסה בכל כוחו לקלקל ולסכסך? מאז שאני עם נרי הוא כל הזמן מספר לי דברים לטובתי, דברים שאני לא רוצה לדעת. מצד שני אולי הוא באמת חבר שלי וכואב לו לראות שנרי "בוגד" בי?

בעיני זאת לא בגידה. ככה זה אצלנו. למרות שאף פעם לא ממש דיברנו על זה היחסים שלי עם נרי הם יחסים פתוחים בתנאי שהוא יעשה את זה רק עם בנות ואני רק עם בוריס - האקס שלי, וגם זה רק לעיתים רחוקות.

אני יודע שזה ממש מוזר, אבל ככה זה אצלנו.

נחזור לשיחה עם דדי - הוא התקשר להגיד שנה טובה, וחג שמח, ומה שלומך, ואיך היה בחו"ל, ובהתאם למדיניות החדשה שלי של להפסיק עם השקרים גיליתי לו שלא הייתי בחו"ל אלא בבית חולים. היה לי מעין משבר נפשי אחרי שנרי נסע לקורס ואושפזתי לכמה שבועות, אבל אני בסדר עכשיו.

דדי אמר שהוא מצטער ואיחל לי שאהיה בריא ואחר כך מדבר לפי תומו, מתנהג כאילו שהוא לא יודע בכלל שאני ונרי עדיין יחד, שאל אותי עם כבר פגשתי את החברה החדשה והחמודה של נרי?

ככה נודע לי שאני לא מדמיין ונרי באמת התרחק ממני בזמן האחרון. כבר כמה זמן הרגשתי את זה בלב למרות שהוא לא אמר לי כלום. אני חושב שהוא עדיין אוהב אותי מאוד והוא דואג לי ומטפל בי וישן איתי והכל, אבל בגלל הנסיבות הוא מתחיל להתרחק וזה בסדר.

אני אפילו שמח בגלל זה -  ככה צריך להיות!

דדי סיפר לי שנרי יוצא עכשיו עם בחורה אחת נורא נחמדה שהגיעה רק לפני כמה שבועות לבסיס - קצינה צעירה ובלונדינית ממוצא רוסי - והשתפך בצורה מעצבנת כמה נחמד הם נראים יחד ואיזה נחמד זה שהוא כהה ושחום והיא בהירה וכחולת עיניים.

אמרתי שלא ידעתי עליה כלום ושאני ונרי רק שותפים לדירה עכשיו, אבל כבר לא קרובים במיוחד.

אז בסדר, נכון שאמרתי שאני מפסיק לשקר, אבל גיליתי שמאוד קשה להגיד כל הזמן רק את האמת. אני חושב שאחזור לשקר פה ושם כי יש גבול לכמה אמת אני יכול לעכל.

אחר כך שיניתי מהר נושא ודברתי עליו - על החבר החדש שלו, על הוריו ועל התוכניות שלו לאחרי השחרור (נסיעה לתאילנד כמובן- מאחל לו שילך שם לאיבוד ולא יחזור לארץ לעולם), ואחר כך נפרדנו כידידים, עלק.

מוזר שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום. המשכתי לעבוד כמו תמיד, מתנהג כאילו היה מדובר באנשים שאני לא מכיר, רק אחר כך, אחרי שהגעתי הביתה זה התחיל.

פתאום התחלתי להרגיש חולה נורא. כבד ועייף כזה ואחוז בחילה איומה.

לא אכלתי ולא הלכתי לפילאטיס ולא עשיתי כלום, אני שוכב במיטה, אומר לכול מי שמתקשר שאני קצת חולה, סתם איזה וירוס או משהו.

מזל שיש לי את הבלוג הזה לכתוב בו מה אני מרגיש - ככה זה ואין טעם לכעוס או לבכות או להתמרמר.

השלמתי עם זה שהוא דו מיני ושיש לו את החיים שלו. זכותו לחיות אותם הכי טוב ונכון שהוא חושב. אני צריך לזכור שהוא צעיר ובריא ויפה ורוצה חיים נורמאליים.

אני רק השותף שלו לדירה, בעצם בעל הבית שלו. נכון, פעם היה מה שהיה, אבל זה נגמר.

שורה משיר כל הזמן מנקרת לי בראש – וחיכיתי לך שעות בלי אוויר בגוף – עכשיו אני יודע איך מרגישים כשאין אוויר בגוף. 

8. פרידה זוחלת

כשהוא לא ישן איתי הוא נוהג להתקשר בבקרים. הוא יודע שאני ער כבר משש בבוקר והוא אוהב לדבר איתי לפני שהיום מתחיל, להיות בטוח שקמתי ושהכל בסדר.

הבוקר הוא לא התקשר. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. הימנעות והתעלמות גם הם סוג של אמירה.

חזרתי עייף ומדוכא מהעבודה וגיליתי שליאור חזר מחו"ל. הוא עמד באמצע הסלון, טובל בתוך ערמות של בגדים חדשים שנשפכים ממזוודות חדשדשות. סביבו חגה חבורה של החברים המעוצבים שלו, נרעשים,  מודדים בגדים, ומצייצים בהתרגשות עצומה.

רק מיצי לא השתתף בחגיגה אלא העדיף להישאר בחוץ ולגרף עלים - הפרחים האלו של הבוגונוויליה לא מפסיקים לנשור וללכלך.

חיבוקים, נשיקות, שתי חולצות יפות מתנה, ואני מתחמק החוצה. מיצי ממשיך לגרף, פניו נפולים, כל שפת הגוף שלו אומרת אומללות.

"נו, מה קרה ילד?" אני שואל ועוזר לו לסחוב את הפח הגדול לבור הקומפוסט שאנחנו מטפחים בקצה הגינה. "ליאור שכח להביא לך מתנה?"

"הוא הביא לי גופיה וחולצה ואני נראה בהן שמן ומגעיל." הוא אומר בעצב ומביט כלפי מטה אל גופו במבט מלא שנאה.

הוא כל כך מתוק וחמוד בעיני, מין דובון עגלגל ורך. אני חסר אונים כנגד השנאה שהוא חש כלפי עצמו.

"הייתי מת להראות כמוך." הוא אומר בכמיהה.

"האמת שאני רזה מידי, אני צריך לעלות קצת במשקל." אני מגלה לו, ומרים את הטריקו לבדוק את הבטן שלי שאבוי, עדיין לא הסתמנו בה שום ריבועים סקסיים.

"אתה נהדר." אומר מיצי ומביט בי בעיניים לחות.

"גם אתה חמוד מיצי, אבל... "

"כולם אומרים שלך ולנרי יש יחסים פתוחים." הוא נכנס לדברי ומניח יד לחה על זרועי.

"הם פתוחים רק מהצד שלו." אני מנסה להתבדח, אבל מיצי מרגיש שנגע בנקודה כואבת ומתחיל להתנצל, מה שמרע את המצב עוד יותר.

למזלי הטלפון מצלצל ומציל אותי. זה שוב נרי. השיחה שלנו היא מופת של דיפלומטיה זהירה ודוגמא מזהירה לאיך לדבר מסביב לנקודה.

הוא רוצה לדעת אם כבר גונבו השמועות לאוזני, ואני מנסה להתחמק ולא להודות שדיברתי עם דדי.

"ראיתי אתמול את דדי בחדר האוכל." הוא נשבר לבסוף, "הוא מסר לי ד"ש ממך."

"אה, כן. באמת דיברתי איתו אתמול." אני מפטיר כלאחר יד.

משתררת שתיקה שמרגישה ממושכת אם כי היא אורכת שנייה וחצי בערך, ואז שנינו מתחילים לדבר בבת אחת. לא שומעים אחד את דברי השני אבל מבינים כל מילה. הרי אנחנו יודעים מי זה דדי.

"זה לא מה שאתה חושב!" הוא אומר לבסוף בקול זועף, ואחר כך שואל איזה שם אני עומד להמציא לה הפעם. השמות המגוחכים שאני מעניק לחברות שלו זו מעין מסורת שהתחילה עם ספירית, ואחר כך היו שיבולת וקשקושית וסיגלית ו... לא זוכר כבר.

"שום שמות נרי, לא הפעם." אני מבטיח.

"זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." הוא לוחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע אותו.

"גם אני אוהב אותך נרי, ובגלל זה אני חושב שטוב שיש לך מישהי. אתה צריך לבלות איתה את החג, לעשות קצת נחת להורים."

"לך תזדיין!" הוא צועק בכעס, שוכח פתאום שהוא בארון. המבטא המזרחי הקל והמלבב שלו נעשה מודגש יותר, כמו תמיד כשהוא מתעצבן ומקנא.

"שמעתי שמיצי, השותף החדש של ליאור נמרח עליך בכל הזדמנות, האוחצ`ה השמנה הזו."

"לפחות יש לו זין." אני אומר בשלווה.

זה הכי מרגיז אותו - אני נשאר קר רוח ורגוע כשהוא כועס. למדתי את הטריק הזה מהבוס שלי.

אחר כך שנינו מתמלאים חרטה על המריבה המכוערת הזו ומתאמצים להיפרד בצורה יפה. הוא מתנצל שעליו להיות בשישי אצל הוריו ומבטיח שאולי במוצאי שבת...

אני ממהר להרגיע שזה לא חשוב. לא נורא, שיבוא מתי שהוא יכול, זה תמיד יישאר הבית שלו.

תוך כדי שיחה אני מרגיש איך הפרידה שלנו מתחילה להתממש לאיטה - פרידה זוחלת כזו שמכאיבה יותר מחתך אחד מהיר ודי.

אחר כך מיצי דופק בדלת ושואל מה דעתי על החולצה שהוא קיבל מליאור. זו חולצת טריקו נחמדה עם ציור של מגדל פיזה נטוי על צידו.

אני מחמיא לו בפיזור נפש ומציע לו לאכול איתי ארוחת ערב - סלט, חביתה, טוסטים.

האוכל טעים, אבל הוא מנסה להמעיט באכילה ואני לא מסוגל לאכול כלל. מזל שסתיו ודני מתפרצים פנימה רעבים ועוזרים לנו.

אחר כך הם הולכים ואנחנו נתקעים מול החדשות. מיצי מניח ראש על ירכי, משחק בעדינות באצבעותיי. הוא באמת נורא מתוק ועדין ויש לו ריח נחמד.

"אתה מתוק כל כך." אני אומר מלטף את לחיו העגלגלה והסמוקה כשל ילד.

"תודה על המחמאה, חבל שאתה מעדיף טעם חריף." הוא מנסה להתבדח בלי הצלחה.

אני מרגיש שהוא לחוץ. ידיו הרועדות והבליטה בין רגליו מסגירות אותו.

"מיצי." אני מכבה את הטלוויזיה ונשכב על הספה לצידו. לא רק ידיו רועדות, כל גופו רוטט כנגד גופי, "אתה ממש מתוק, וחמוד, ושווה, באמת, אבל ..."

"כן, בטח." קולו מריר, קול של אחד שספג המון אכזבות ודחיות. "עכשיו תגיד שזה לא אני זה אתה."

הוא מנסה להסתלק ועלי לאחוז בו בחזקה כדי שלא יברח לפני שאני מסיים את נאומי. "מיצי תפסיק, תן לי להסביר, אני נשא איידס מאמי. יש לי שריטות מפה עד סוף המילניום, והסיפור שלי עם נרי עדיין לא ברור לגמרי ו...."

מה שקרה אחר כך עדיין לא ברור לי לגמרי. את המשפט שרציתי להגיד לא סיימתי, זה בטוח, ואחר כך אני זוכר נשיקות רטובות ומתלהבות עם המון לשון, ידיים זריזות מורטות מעלי את בגדי, וגניחות ואנקות, שלי ושלו,

כמה דקות אחר כך אני על המיטה שלי, ערום, והוא כורע בין ירכי עם קונדום שצץ אלוהים יודע מהיכן.

אחר כך כבר אין דרך חזרה. אני מסתחרר במערבולת של חרמנות וייאוש שגורמות לי להשליך את האיפוק והתבונה לכל הרוחות ומזיין אותו.

הוא ישן עכשיו במיטה שלנו, הישבן שלו, עגלגל ומתוק כמו לחמנייה חמה, רך ומתמסר בדיוק כמותה, מבצבץ מתוך הפיקה הדהוי שלנו וראשו נח על הכרית של נרי כאילו שזו זכותו מאז ומעולם.

למרות סירובו להדליק אור הצלחתי להבחין שיש לו פלומה רכה ובהירה על כל הגוף, ותלתלים קטנים ומתוקים על החזה והבטן. הוא בהיר עור ורך כמו תינוק, ותודה לאל, הוא פסיבי לגמרי וללא שום עוררין.

אני יוצא לסגור את הטפטפות בגינה ונתקל בליאור ובחבר שלו החייל שבא סוף סוף הביתה. הם מרוחים על מזרן בכניסה לזולה, מחובקים, חולקים בקבוק בירה וג`וינט. 

"שמענו את השמנצ`יק עושה אצלך חיים משוגעים." מגחך ליאור.

אני נבוך, מסמיק קצת. מיצי די רעשני כשהוא נהנה והחלונות היו פתוחים.

הם מקנטרים אותי קצת, ואז ליאור מעיר שמיצי נדלק עלי מהרגע הראשון שראה אותי ושכולם, חוץ ממני, שמו לב לזה, אפילו נרי.

"טוב שאתה ממשיך הלאה." הוא אומר, כאילו הפרידה שלי מנרי היא עובדה מוגמרת הידועה לכל.

איך זה יכול להיות שליאור שחזר רק היום מחו"ל יודע עלינו דברים שאני עדיין נאבק לעכל?

"תראה," אומר ליאור ומלווה אותי לדירה שלי, מניח לחייל שלו להירדם בשלווה בלעדיו, "נכון שנרי שלך נורא סקסי ושווה והכל, אבל תמיד היה לו את הצד הסטרייטי הזה אז אולי יותר טוב ש...."

למראה פני הוא משתתק לרגע, ואז ממשיך ואומר לי את כל מה שאמרתי לכם ולעצמי מאה פעמים לפחות - זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי יותר, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז ככה עדיף...

"תוכלו להפוך ליזיזים." מציע ליאור בנחת, "יש המון סטרייטים נשואים שמזיינים גברים מהצד."

"כן." אני אומר, "בטח, יזיזים, למה לא?" אבל יודע בלב שלא. עם כל אחד אחר כן, אבל איתו לא!

9. כערת דוהרת

מה אני הולך לעשות עם המיצי הזה? ברור לי שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות. אני שואל את עצמי מה בעצם קרה? מנסה לחשוב בהגיון ומתבלבל – להגיון אין שום קשר ליחסים בין בני אדם.

אז מה היה לנו שם - היה זיון ואחר כך ישנו יחד, קורה כל הזמן להמון אנשים. אני בטוח שזה קרה גם לכם, לא?

הוא יודע מי אני ומה המצב שלי - נשא איידס מבולבל שלא יודע אפילו אם יש לו או אין לו חבר - מציאה קטנה מאוד לכל הדעות ובכל זאת... בלגאנים!

הרי אמרתי לכם שקשרים בין בני אדם הם דבר חסר הגיון לחלוטין אז מה אתם מתפלאים.

הכי פשוט שאנסה להסביר צעד אחר צעד מה קרה.

בלי שדיברנו על זה קודם נוצר מצב שמיצי ישן אצלי בלילה. הסכמתי בלי ויכוחים. היה לי נעים איתו ולא היה לי לב להעיף אותו. מבחינתי זה היה קשר של סקס וכיף ותו לא.

למיצי מסתבר היו רעיונות אחרים ואני נמושה שאין לי די אופי ואומץ להגיד לו שאני עדיין מאוהב בנרי עדיין חושב ומתגעגע אליו. עדיין מקווה שאולי הוא יתעשת ונחזור להיות שוב יחד, אם כי אני יודע שתמיד נרי ירצה גם נשים ואני תמיד אשנא את הקטע הזה אצלו.

מצד שני גם הוא שונא אצלי הרבה דברים – הקטע שלי עם דובים מהזן הרוסי והחנוניות שלי שמעצבנת אותו כל פעם מחדש ו... לא חסר.

אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר והוא הסתלק לעבודה עלה בדעתי שגם הקשר שלי עם נרי התחיל באותה צורה – סתם סקס שלא לקחתי יותר מידי ברצינות כי עדיין הייתי שבור בגלל ארקאדי ולאט לאט האהבה אליו התגנבה אלי ותפסה אותי וכשארקאדי חזר לארץ נשארתי אדיש לגמרי לנוכחותו ואפילו התפייסתי עם בוריס ש"גנב" לי אותו.

מה גרם לי לאהוב את נרי למרות שעד אז חשבתי שאני נמשך רק לבחורים בהירים ופאסיביים? קודם כל התבגרתי מכל הקטע הזה של טיפוס גופני והתקבעות על אקטיביות בלבד ודבר שני – הוא טיפל בי.

אני אוהב שמטפלים בי, שמפנקים אותי, זה קונה אותי לגמרי. אני לא מדבר על משהו מוגזם, סתם דברים פשוטים של תשומת לב - להכין לי כוס קפה, לבשל בשבילי, לשאול מה שלומי, לברר אם יש לי די כסף למונית, להגיד לי שעדיף החולצה ההיא עם המכנס הזה, נשיקה על הלחי וליטוף של חיבה, סתם ככה בלי שום קשר לסקס.

מפגר וילדותי, אני יודע, אבל הדברים הקטנים הללו חסרים לי.

עד הצהרים מיצי התקשר פעמיים פעם לשאול אם אני כועס על מה שהיה בבוקר - אני מיד אפרט - ופעם שנייה לשאול אם להביא לי פיצה או סיני לצהרים, וכשהטלפון צלצל בפעם השלישית הייתי בטוח שזה שוב הוא ואמרתי מיד "מיצי, מה עכשיו? אני באמצע..." וזה היה נרי.

"אז עכשיו אתה איתו?" הוא שאל בחמצמצות, ואני הסתבכתי וגמגמתי, וכרגיל זה נגמר בכך שלא החלטנו ולא סגרנו כלום, חוץ מזה שהוא אולי יקפוץ אלי במוצ"ש ואולי לא.

ועכשיו למה שקרה בבוקר – קמתי ומיד רציתי להשתין, כמו תמיד בבוקר, ובלי לחשוב על זה בכלל פתחתי את דלת השירותים. מיצי עמד לפני הראי בתחתונים והתגלח וכשראה אותי צעק בבהלה וסגר בכוח את הדלת ישר בפרצוף שלי, מתנהג כמו בחורה שגבר זר תפס אותה ערומה.

הלכתי להשתין בבית השימוש הקטן שבכניסה ועד שחזרתי הוא כבר היה לבוש ונבוך מאוד. ניסיתי להבין מה עובר עליו ושמעתי רק גמגומים על זה שהוא שמן מידי ונורא שעיר והוא מתבייש שאני אראה אותו באור מלא.

"אבל ... מיצי, היינו יחד במיטה, הרי אני כבר ..." ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, אבל כמובן שהגיון פשוט והומואים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.

אולי זו הייתה טעות לחבק אותו ולהגיד שאני מבין ושלדעתי הוא מתוק וחמוד ואני אוהב אותו כמו שהוא - שמנמן כזה ושעיר.

מעודד מתגובה שלי הוא הסביר לי שבגלל שנרי כל כך חלק וחטוב הוא חושש מההשוואה ופוחד להגעיל אותי ואני, במקום לקלוט שזה אות אזעקה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות חמורים, המשכתי לחייך כמו דביל ולהסביר שאין לי שום העדפות גופניות מיוחדות והאופי של הבן אדם חשוב יותר מהצורה שלו ושאר מיני חארטה שאפילו ילדים בחטיבת הביניים יודעים שהם שטויות במיץ.

ומה היה העונש שלי על השטויות שדיברתי? בחיים לא תאמינו לזה! עונשי היה לאכול איתו צהרים. אוכל סיני טעים מאוד שהוא התעקש לסדר על צלחות ולהגיש לי, ואחר כך עוד סקס, שוב בחדר חשוך - עד כמה שאפשר להחשיך חדר בצהרי היום.

עד כאן הכל טוב ויפה תגידו, ובצדק, אבל אז בא הזין – הוא הולך לברית מילה של אחיין והוא נורא נורא מבקש שאבוא איתו כבן זוגו.

לא ראיתי את הפנים שלי בראי, אבל הרגשתי שאני מלבין מפחד. מיצי נחפז להסביר מהר מהר שהוא מחוץ לארון כבר שנים (כולו בן 23 מתי הוא הספיק?) ושההורים ושאר הקרובים שלו מקבלים אותו בלי בעיות ושהברית תהיה בבית פרטי, משהו צנוע ומשפחתי מאוד עם אוכל נפלא ובבקשה פולי ... זה נורא חשוב לו, ונהיה שם רק כמה דקות ו.... הלכתי.

כל מה שהוא אמר היה אמת - אוכל טעים, אווירה משפחתית מקסימה, וילה ענקית בקריות, והכי חשוב - משפחה חמה ומקבלת שמאוד מאוד אוהבת אותו ודואגת לו, דואגת כל כך עד שמצאתי את עצמי תקוע (אוחז צלחת מלאה כל טוב שמיצי הגיש לי במו ידיו) בין אחיו הגדול מצד אחד, ובן דודו המגודל מצד שני, עובר חקירה מדרגה שלישית בנוסח הפולני.

תאמינו לי שעדיף חקירה אצל השב"כ. הם חייכו והיו מנומסים וחביבים, אבל השאלות שלהם צלבו אותי בלי רחמים. אפשר לחשוב שאני מנסה לחזר אחרי האחות הקטנה והבתולית שלהם.