עוד מכתב לאיתי

עשיתי קניות בדרך ולשם שינוי אפילו בבית המרקחת לא היה תור נוראי.

הרופא התברר כרופאה, אישה חביבה מאוד ומאוד אימהית.

היא כל הזמן דאגה בגלל הבן שלה שלא היה ברור אם הוא חוזר הביתה לחופשה והצרות שלי התגמדו לעומת הדאגה שלה לילד.

החלטנו יחד שהמצב שלי לא מחייב אישפוז ושאני לא מהווה סכנה לציבור או לעצמי ושהתנודות המפחידות במצב הרוח שלי הן דבר אופייני לבן אדם שלוקח את סוג התרופות שאני לוקח וסובל מהבעיות הרפואיות שלי ושסך הכל לא נורא.

כשגיליתי לה שהכל התפרץ בבת אחת בגלל בעיות רומנטיות - קשה לי לבטא בקול את המשפט "כשהחבר זרק אותי" - היא חייכה, ליטפה לי את היד ואמרה שבחור יפה כמוני ימצא חבר חדש בלי בעיות.

יש לי הרגשה מוזרה שאנשים רואים דבר שונה לגמרי ממה שאני רואה כשאני מביט בראי.

איתי, תקשיב טוב עכשיו, אני יודע שאתה מתחיל לפתח כלפי רגשות רומנטיים ואחת הסיבות שאני מתעקש להישאר וירטואלי ולא לדבר אתך זה כי אני לא רוצה שזה יקרה!!

לא רוצה!

מאז שרוני הלך החלק הזה שבי שזקוק ורוצה זוגיות נחסם וננעל. אני בנבצרות רומנטית. הדבר היחיד שאני מסוגל לו זה סקס קר וחסר רגש.

קל עד להפתיע להשיג סוג כזה של סקס ועוד הייתי צריך להתעקש על קונדום כי העומואית הטיפשה הזו התלהבה כל כך מהזין שלי עד ששכחה שיש איידס בעולם.

גברים הם עם טיפש ומעורר רחמים, וגברים חרמנים זה דבר פתטי להחריד.

הקטע עם ירושלים נפל בגלל ביקור משפחתי לא צפוי אצל המוזיקאי הירושלמי שעסוק ברגע זה בניפוי דירתו מכל סממן הומואי.

הוא אפילו מחביא את הקומיקס שלו משום מה. איך בן אדם בן שלושים פלוס יכול להיות פתטי כזה?

אם יתחשק לי אלך בערב שוב לגן השעשועים בו פגשתי את העומואית ואם לא אשאר בבית.

נראה כבר.

עברתי שוב על המכתב שלי ובדקתי, כמו שביקשת אין בו שום התנצלויות ושום בכיינות. מכתב שכולו מאה אחוז הומו קשה לב וזין שלא מתעסק ברגשות.

אתה גאה בי?

אני בספק, אבל בן אדם חייב לשרוד איכשהו.