יכולתי לכתוב בפירוט רב על המצב הנוכחי שלי. מה ירד, ומה עלה בבדיקות הדם (מה שהיה צריך לעלות ירד וההפך), ומה אמר הרופא אחרי שהביט חמור סבר בצילומים שלי, ואיך הסתכלה עלי האחות כשהסברתי שהמשכתי לעבוד עם חום כמעט שבוע שלם כי היה לחץ בעבודה והיה לי לא נעים לקחת חופש מחלה, ואיך הייתי צריך להתחנן שלא ישאירו אותי שם עם אינפוזית אנטיביוטיקה תקועה בווריד לכל הלילה כי לא מתאים לי שאיזה קלאביסאלה תתנפל עלי באישון לילה ותבצע בי את זממה, ואיך נשבעתי שאני אקח את כל התרופות ולא אחסיר כלום ואשכב במיטה ולא אהיה אפילו רגע קט לבד בבית, ואוכל כל שעתיים מרק עוף, ואהיה חולה לדוגמא ושרק בבקשה יתנו לי ללכת מפה כי בתי חולים עושים לי דיכאון נורא? אבל למה לי? את מי זה מעניין בכלל?

חופש עכשיו, האביב פורח והקיץ בפתח ולמי יש כוח לסיפורים על ריניטיס שדהר לכיוון סינוסיטיס, ומשם הדרדר לברוכיטיס וכמעט שנעשה פניאומיטיס, אבל נתקל בחומת אוגמנטין אימתנית ועכשיו הוא חוזר כל הדרך חזרה והכל בגוף התשוש והעייף שלי שאת רזרבות הכוח שנותרו לו אני מעדיף להפנות לכתיבה של סיפור שלא היה ולא נברא?

בין פרק אחד לשני אני בורח אל 'תרה' אובד בין סבך המטאפורות הרכות והמסתלסלות של צרויה שלו ומקווה שעד שייגמר חול המועד אני אבריא ואחזור לעבודה כאילו כלום לא קרה.

ותודה לג'וני שדואג לי מרחוק ומספר לי סיפורים מזעזעים שגורמים למחוזות הדמיון המופלג שלי להראות סבירים ואפילו הגיוניים יותר מידי, ולאיתי הרחוק שמוכיח לי שוב שתמיד המציאות תנצח את הדמיון.

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב

קישור לדף הראשי של הבלוג