כל פעם לפני אחד מהחגים האולטרה משפחתיים האלו זה אותו דבר וכל פעם אני מתבאס מחדש. הרגשתי את זה מתקרב ובא כבר כמה זמן ואולי בגלל זה כתבתי את סוף הסיפור על דורי כל כך אופטימי ומרומם נפש.

זה לא עזר.

ומה שהכי גרוע זה שאני מזדהה איתו עד כאב כשהוא מנסה להסביר לי כמה הוא מרגיש מושפל ולא גאה ברצון שלו בגברים, ובעיקר בי.

קשה לו לקבל את עצמו כהומו ואני מסמן בעיניו את הפדיחה דווקא בגלל שאותי הוא אוהב. מילא לזיין פעם ב... ואחר כך לשכוח מזה, אבל להיות מאוהב בגבר ולחיות איתו זה פשוט יותר מידי בשבילו.

הוא נגעל מעצמו ואני שקיבלתי חינוך וערכים דומים מבין אותו לגמרי. לפעמים גם אני חש את אותה בושה צורבת בגלל האהבה שלי אליו, אבל אני אפיקורס לתיאבון ויודע איך להתמודד עם כל האיסורים העתיקים האלו שמעיקים על הקשר שלנו והוא צעיר יותר ודתי יותר ומאוד זקוק לאישור ולאהבה של המשפחה שלו והוא סובל.

פסח, ראש השנה, הימים הנוראים, יום כיפור כל הצמתים הדתיים משפחתיים האלו יוצרים אצלו מצב נוראי של - אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי – אני לגמרי מבין אותו.

זה הפסח השלישי שלנו יחד והשנה הוא שוב עשה את זה - השתכר והסביר לי כמה זה מגעיל להיות הומו ולמה הוא חייב, פשוט מוכרח להציל את נפשו מהטומאה הזאת ולהיפרד ממני.

אולי בגלל שקודם הוא הלך איתי למיטה ורק אחרי שעשה איתי מה שעשה הוא דיבר אמרתי לו הפעם שנמאס לי להבין ולהיות חזק וסבלני בשביל שנינו, ושאם הוא הולך זה סופי, שלא יחשוב שאחרי החג הוא יכול לחזור.

הוא הקשיב ובלי להסס אפילו לרגע לקח את הפקלעות שלו והלך.

כאמור, הקטע המסריח הזה עמד באוויר כבר כמה זמן ולא באמת הופתעתי. אולי בגלל המצב הנפשי המבואס שלי ואולי סתם כי ככה זה והגיע הזמן לפרוש אני שוב מרגיש נורא. אני כבר מכיר את כל הסימנים - שלשול וחום נמוך שלא מרפה, פצעים בפה, חוסר תיאבון והזעות ליליות.

מי צריך לעשות בדיקות דם כשהגוף שולח איתותים כל כך ברורים. הרוטינה הזו של חיי כל כך מאוסה ומשעממת.

נו, די כבר.