ביום שישי היה ממש מגעיל. אפור מאובק ויבש. מזג אוויר מתועב של עונת מעבר שמשום מה מכונה פה אביב.

אבל בלילה ירד גשם, שטף את האבק ורענן את העולם. התעוררתי לתוך בוקר ריחני וקריר עם ראות נהדרת וריח הדרים שבישם את האוויר, וגיליתי שהאוטו שלי נראה כאילו מישהו שפך עליו דלי בוץ.

לא חשוב, העיקר שהשמים כחולים בהירים, ועננים לבנים שמנמנים שטים להם בהם בנחת, והירוק ירוק מאוד, ויש המון פרחים צהובים בשדות, ופה ושם גם טלאים של חלקות פרגים אדומים, רועדים ברוח, וכשנסעתי לי מהכא להתם עברתי על פני חלקה קטנה של פרחי דגניות שהדהימו לב כל בצבען הכחול חשמלי.

סוף סוף כמה דקות של אביב אמיתי!

רק במוצאי שבת הצלחתי להתגבר על שני המוספים שהנחית עלי עיתון ידיעות וגיליתי שדנה ספקטור חזרה!

באמת הגיע הזמן. התגעגעתי ונהניתי לקרוא על הלידה שלה. לשמחתי היא נשארה חדה, מדויקת ושנונה כתמיד ובעקבות הפיכתה לאם גם קצת יותר רכה. אני מקווה ששוב היא תמתין לי כל יום שישי בסוף העיתון.

ועוד כתבה בעיתון שמשכה את תשומת ליבי - הכתבה על ליאונרדו דה וינצ'י שהייתה מעניינת ומרתקת ביותר.

הקטע שהכי נגע בי היה הסיפור על הקשר שלו לבחור צעיר אחד שהוא כינה סלאי, כלומר שדון קטן, ושלמרות שהזוגיות שלהם (אם אפשר לכנות זאת כך) הייתה פגומה הוא שמר איתו על קשר כל ימי חייו והוריש לו במותו את רכושו למרות שידע שאותו סלאי רחוק מלהיות בן זוג נאמן או אדם ישר.

אני אישית בהחלט מבין את ליאונרדו בנושא הזה ואם יש מי מקוראי שיראה בהערה הזו רמז ליחסים שלי עם בן זוגי (שאני ממעט מאוד לכתוב עליו לאחרונה) הוא יצדק.