|
גם אתמול הוא היה אצל הוריו. הם
מבוגרים וחולים, והוא - הבן היחיד שלהם שלא מטופל במשפחה משלו - מהווה משענת
שהם לא יכולים בלעדיה.
אימו חולה מאוד - תמיד היא מרגישה רע
בעונה הזו - והבשורה שגם בית החולים הפך למקום לא בטוח, אולי אפילו מסוכן,
מוטטה את הגנותיה הנפשיות. כשהיא במצב כזה הוא חייב להיות לצידה כי אף אחד אחר
לא מצליח להתמודד עם ההיסטריה שלה.
השלמתי עם רוע הגזרה, דחיתי שוב בחיוך
מנומס את רמזיו של השכן מלמטה (לא ליאור, השכן החדש שגם הוא בודד - הוא נפרד לא
מכבר מהחבר שלו – שרמז לי רמז עבה מאוד שעדיף להיות לחוד ביחד) והלכתי לישון
לבד כמו שאני עושה לעיתים קרובות מידי לאחרונה.
חצי שעה אחרי חצות התעוררתי פתאום,
מבוהל ממגע יד בכתפי. לקח לי כמה שניות לקלוט שזה לא סיוט, זה הוא, עייף, מבוהל
עוד יותר ממני, וזקוק לי נואשות.
איך אפשר להרגיע מישהו שרועד ללא הרף
לצדך, מדבר שטויות לא ברורות, מתוח כל כך עד שהוא לא מצליח להירדם למרות
עייפותו האיומה, אומלל ומבוהל וזקוק לנוכחותך, נוכחות דלה וחסרת השפעה עד
לייאוש?
בסוף נרדמנו איכשהו יחד, חבוקים. בבוקר
הוא חמק חרש מהמיטה, התנצל שהוא לא יכול להישאר לארוחת בוקר ושוב הסתלק.
מצד אחד אני מקווה שהם ישחררו אותו
הערב והוא יבוא לישון איתי, ומצד שני אני חושש מהדרישה שלו לתמיכה ונחמה.
הוא כל כך מסכן ומבולבל וכל מה שאני
יכול לעשות זה לחבק אותו חזק ולשאול אם הוא רוצה כדור נגד כאב ראש ליד כוס התה.
אני מאוד אוהב אותו, אבל אני כל כך
עייף מלהיות הבוגר ביחסים שלנו, מרגיש כל כך חסר תועלת בתור המשענת שלו נגדם.
אני לא יודע מה לעשות. אני צריך אותו,
אבל אני יכול לחיות גם בלעדיו והם לא.
לעומתי הם חזקים כל כך בחולשתם. אני רק
בן אדם אחד והם, כל העולם בעדם. השיטה הנהוגה בעולם היא לטובתם – המוסר,
המסורת, הנוהג, החוק, החברה והמצפון שלו – כולם צועקים שהוא שלהם ושאני רק
מפריע ומזיק.
מה כבר יש לי לתת לו נגד המתקפה הצודקת
הזו? רק חיבוק אילם בחושך, זה הכול.
אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב
בבלוג
קישור לפורום בו ניתן להגיב
קישור לדף הראשי של הבלוג |