ובדרך חזרה מהעבודה עצרתי במוסך לסדר משהו קטן באוטו. היה חם, חלק מהאנשים עבדו בגופיות, והאווירה הייתה נינוחה ועצלה מעט. המוסכניק - בגופיה אפורה שחשפה חלק משער השיבה המתולתל שצימח על חזהו - לא הצליח להתאים את הפיוז למקום, והעוזר שלו - צעיר עם קוצים משוחים בג'ל ועיניים תכולות יפות - צחק ממנו ואמר לו שהוא קשיש ושכח כבר איך מכניסים, וכולם מסביב צחקו.

הם היו חבורה טיפוסית של מוסכניקים. אף אחד לא התבלט ביופיו, שנינותו או הידורו, סתם חבורה מצויה של גברים אמיתיים במגוון צבעים, גילים וגדלים שלא עשו שמץ של מאמץ להראות שונים מכפי שהטבע יצר אותם ודווקא בגלל זה הם מצאו חן בעיני.

באותו רגע כולם נראו לי יפים באותה מידה, צעירים ומבוגרים, חלקים ושעירים, בהירים וכהים, את אף אחד מהם לא עניין איך התחת שלי נראה בג'ינס ואם אני הולך למכון כושר או מרים משקולות, ובטח שאיש מהם לא הטריח את עצמו בשאלות הרת הגורל -  אק/פס, חלק או שעיר, מה הגודל שלי, מה אני מחפש ואם אני ממוקם?

מתי עשיתי את הפנייה הלא נכונה בחיי שהרחיקה אותי מהחברה הכול כך נכונה טבעית ונעימה לי של גברים מהסוג הזה ולמה?

אולי באמת הגיע הזמן שאפסיק להידחף למקומות שבהם אני מרגיש תמיד לא במקום ולא מעודכן מספיק ואחזור הביתה, לאנשים מסוגי? אנשים שלא רודפים אחרי הטרנד הבא, לא מוטרדים מכתיבת עוד סיפור וממספר התגובות שקיבלו על הפוסט מאתמול. פועלים פשוטים בעלי ידיים מיובלות וציפורנים שחורות מגריז שחיים את חייהם בשקט ורואים במחשב עוד כלי עבודה ולא חלק מחיי החברה שלהם?