לאחרונה אני די מתלבט בנושא של הכתיבה. למעשה אני מתלבט בקטע הזה כבר כמה חודשים.

פעם זה היה כיף ונחמד ומחרמן אבל לאט לאט אני מרגיש שזה נעשה כבד עלי וקשה לי.

אני כבר לא כותב יותר סיפורים חרמניים ומצחיקים שמשעשעים אותי ואי אלו קוראים. לאחרונה אני כותב מהקרביים וזה עולה לי בריאות.

את הסיפור האחרון שכתבתי ולקחתי באמת באמת ברצינות. הכנסתי לתוכו המון ממני, מהניסיון שלי בחיים, מהכאבים והשמחות והתקוות שלי.

יש בו גם נימה היתולית וגם את הסוף שלו שהיה טראגי שיניתי למשהו אופטימי יותר ובכל זאת יש בו גם קטעים קשים וכואבים, מבחינתי לפחות.

הסיפור הזה זוכה להתעלמות גורפת שמביאה אותי לחשוב שאולי הגעתי לסוף הדרך.

כשאני כותב ברצינות ושוקע בסיפור זה עולה לי בבריאות ואני לא מגזים. אני ממש נסחף לסיפור וחוץ מכאבי גוף שמהם אני מתעלם, גם נפשית אני משלם על הכתיבה כי היא משתלטת עלי בצורה דורסנית ממש.

יש לי רעיונות ותכניות לעוד סיפורים, אבל השאלה היא האם יש בכך טעם?

כל סיפור גובה ממני השקעה כל כך גדולה של אנרגיות שמדלדלת את כוחותי והתוצאה... הם יש בה טעם?

איבדתי את האמון בעצמי ובשיפוט שלי ואני עייף מאוד, ומאוכזב ומרגיש שאולי טעיתי ושאני לא טוב מספיק.

יכול להיות שחבל על הזמן שלי ושל הקוראים?

למה אני לא מוצא אף אחד שיתן לי משוב רציני ובעל ערך לגבי איכות הסיפורים שלי?

למה אני לא מצליח לאזור כוחות להתחיל משהו חדש ורציני שילהיב אותי בלי כל קשר לעובדה שאיש כמעט לא קורא ולא מגיב?

פעם הכתיבה נתנה טעם לחיי והייתה לי הרגשה שלמרות הכל אני שווה משהו ועושה משהו חשוב וכיום אני כבר לא בטוח בכך.

אני מרגיש אבד לי משהו חשוב ולא יודע איך להחזיר אותו.

חבל.