אתמול שוב נותק הקשר עם איתי - הידיד הווירטואלי החמקמק שלי שאני מתכתב איתו כבר חצי שנה.

אנחנו ביחסי און אוף כבר כמה חודשים בגלל סיבות מסיבות שונות שאחת מהן היא - אני לא מוכן לתת לו לעבור את הגבולות שתחמתי בין חיי המציאותיים לוירטואליים.

לדעתי אין בכך כדי לפגום באיכות הקשר שלנו ואולי אפילו להשביח אותו בעוד שהוא תופס את תחימת הגבולות שלי כחוסר אמון בו ולא מבין למה אני חשדן ועקשן כזה.

האמת, גם אני לא ידעתי להסביר בדיוק למה אני כזה. כל מה שיש לי להגנתי בנושא הזה היא תחושה עזה מאוד של התנגדות וחוסר רצון כשהוא דורש ממני למסור לו את כתובתי המדויקת ואת מספר הטלפון שלי.

אז יש לו תמונות שלי, והוא שלח לי כמה משלו, ואפילו שוחחנו קצת בטלפון. אני כבר מזהה את קולו והוא את שלי, ואפילו התוודינו זה בפני זה על כמה שקרים לבנים שהשתרבבו להתכתבות שלנו.

מבחינתי זה צעד ענקי שלא עשיתי עם אף אחד אחר, ובכל זאת הוא לא מסתפק בכך וממשיך להתעקש להזיז את הגבול עוד יותר, אני מצידי מתעקש חזרה ואתמול שוב נותק הקשר.

לא הייתי כותב כלל על הסיפור הזה בבלוג לולא נתקלתי, ממש במקרה, בפוסט הזה של עלמה שבדרך פלאית כלשהי הצליחה לכתוב בצורה מקסימה את כל מה שאני חש בנושא הטעון של וירטואליות ותחימת גבולות.

ורוב תודות לזהות בדויה שדרך התגובה של דלגאטו (שהתייחס בדרכו שלו לנושא) בבלוג שלה הגעתי לעלמה הנבונה והרהוטה כל כך.