היום בבוקר לפני שויתרתי על הנייד שלי (הענקתי אותו למישהו, לא חשוב מי), נכנסתי לתא הקולי כדי למחוק את ההודעות שלי.

זה מכשיר די פרימיטיבי והייתי חייב להקשיב להן קודם אחרת אי אפשר למחוק אותן.

למרות רצוני שמעתי את ההודעה האחרונה שלך והלב שלי נמחץ מצער. הרגשתי את הכאב העלבון והבלבול שלך וכל כך כאב לי שדווקא אני הייתי צריך לגרום לך לחוש ככה.

הייתי נותן המון אם אפשר היה למנוע ממך את התחושה הרעה הזו.

אתה כועס עלי מאוד, אתה לא מבין מה עובר עלי וחש נבגד ומרומה ובצדק.

אני אשם בכל מה שאתה אומר ובהרבה יותר מזה ובכל זאת אני נחוש בדעתי ללכת. הגעתי למסקנה שהקשר ביני לבינך שגרם לי אושר ועונג כה רבים יותר טוב שלא היה נוצר.

אני לא יכול להסביר הכל, זה מסובך ולא ממש מעניין אבל החלטתי לעזוב את חיי הנוכחיים.

אני פותח דף חדש ונקי במקום אחר, עוזב את הבית ואת החברים וגם אותך.

נוח היה לי יותר להשאיר אותך כועס וזועם ומאחל לי כל רע מאשר כואב ומתגעגע ובכל זאת איני יכול ללכת בלי להגיד לך פעם אחרונה שלום ולבקש את סליחתך.

אהבתי אותך וקשה לי מאוד להיפרד, אבל אני חייב ללכת, הגיע הזמן.

אני מקווה שתזכור אותי לטובה ושתהיה מאושר בעתיד.