דברים לא טובים עוברים עלי לאחרונה. דברים מעיקים שלחצו זמן רב מתחילים לפרוץ החוצה.

יש לי מחשבות על פרידה ועל הליכה מכאן, לחופשה או לתמיד, עוד לא החלטתי.

כרגיל הכל אצלי מתבטא בסיפורים. פעם כשהייתי באמת אנונימי הצלחתי להגיד הכל בבלוג וחשבתי בתמימותי שאף אחד לא יודע מי אני וזה בסדר, אבל החיים מורכבים מעט יותר מכך.

כמעט בעל כורחי נוצרו קשרים ונרקמו ידידויות והאנונימיות הברוכה ששמרה עלי חופשי התפוגגה עם הזמן.

נשארו אם כך הסיפורים, וקוראים ותיקים שלי כבר יודעים לקרוא בין השיטין ולחפש רמזים דווקא בפרקים בדויים שמדברים על גיבורים דמיוניים. לא סתם בסיפור האחרון שכתבתי הרגתי את בן זוגו של הגיבור הראשי בתאונת אופנוע והשארתי אותו לגורלו אחרי ניסיון התאבדות כושל אחד כשהוא מתכנן את השני.

כתוצאה מהלך הרוח הזה החלטתי לפרסם סוף סוף סיפור בשם 'מדינת תל אביב' שלפני זמן רב כתבתי באיטיות מייסרת ותוך קשיים רבים. הסיפור הזה משיק בנקודות רבות מאוד לסיפור חיי ורק לפני יומיים אזרתי עוז ושלחתי אותו לאתר הסיפורים של גו גאי.

היה מאוד קשה לכתוב את מדינת תל אביב. בחיים לא כתבתי משהו כל כך לאט ומתוך קשיים כה רבים. התלבטתי מאוד לפני שהתחלתי לכתוב אותו וכמו שחששתי הסיפור הזה אילץ אותי לערוך בתוכי חפירות רציניות שגרמו לי לסיוטים.

גם אחרי שהוא נכתב לקח לי המון זמן לשלוח אותו לפרסום אצל ג'וני ורק כיום, זמן רב מאוד מאוד אחר כך לאתר. תכננתי שהוא יהיה הסיפור האחרון שלי שיתפרסם באתר, מעין ברכת פרידה שנועדה לעורר צעירים פזיזים לשקול את צעדיהם ולחשוב לפני שיסכנו את חייהם.

תחת הניק 'שקוף' אני מנסה לגייס את הכישרון שלי כדי להסביר איך זה באמת לחיות בהרגשה שאתה מורעל, טמא ומזיק ושהכל באשמתך.

אני מתאמץ לספר את האמת על תופעות הלוואי, על העצב והדיכאון, על הרגשת חוסר התוחלת והפחד שרודף אותך ביום ובלילה ומחלחל לכל רגע שמח שאתה מצליח לקושש פה ושם.

פחד מכל התקררות ומכל כאב קל, חשש שכל צינון וכל שיעול מסמנים את התחלת הסוף.

אז נכון, היום כמעט לא מתים מאיידס, אבל גם החיים עם הוירוס הם לא משהו.

אני מסתכל על הדרך שעשיתי ככותב בשנתיים האחרונות ורואה איך לאט לאט זנחתי את כל הסיפורים הרגילים שיש בהם סתם אהבה, סקס והרפתקאות, ואיך בחודשים האחרונים כל מה שאני כותב עליו מסתובב, אם בגלוי או בעקיפין, סביב נושא האיידס.

במבט לאחור אני קולט שבשנה האחרונה גייסתי את עצמי למשימה שלקחתי על עצמי בהתנדבות והקדשתי לה שעות רבות מאוד שאולי היו צריכות להתפנות לחיי הפרטיים. במקום לבלות, לנוח, להיות עם חברים ומשפחה אני תקוע שעות על גבי שעות מול המחשב וכותב כאחוז דיבוק את כל מה שיש לי להגיד ולספר על החיים עם המחלה כמו שאני מכיר אותם.

אני כותב על מה שאני יכול לכתוב כי הרבה ממה שקרה לי שכחתי. אני מנסה להיזכר ומגלה בחרדה שהראש שלי מתמלא ערפל והכל מתבלבל לי.

הסיפורים 'יומן מלחמה' והסיפור 'אוקיאנוס שלם מפריד ביני לבינך' שהם בעצם עיבוד של היומן שלי הם התוצאה.

כיום אני מצטער על שלא כתבתי אותם מיד כסיפורים ושחשפתי את עצמי בבלוג בצורה כל כך גלויה. נהגתי בחוסר שיקול דעת כשהלכתי וחשפתי את עצמי בבלוג ועכשיו כולם יודעים עלי הכל.

כל כך חבל שעשיתי את זה. הייתי צריך להגיד שהכל סיפורים ולשמור את זהותי האמיתית חסויה.

אני כזה טיפש לפעמים.

עכשיו אני מבין שטעיתי ואני מצטער על זה, אבל הקפדתי לתעד בצורה כל כך אובססיבית את חיי כי גיליתי שיש חודשים שלמים מחיי שפשוט נמחקו. פה ושם צץ בדל זיכרון ושוב מתחמק. אני יודע ששכחתי את הדברים הכי רעים ושזה לטובתי, אבל זה מעיק לחיות עם חורים ברצף הזיכרון.

לפני כמה שנים, מיד אחרי השחרור מהצבא, הייתה לי תקופה של כמה חודשים שבה אני והגוף שלי התנתקנו זה מזה. לא יודע לאן אני הלכתי, אבל הגוף שלי שנשאר בלי פיקוח הסתבך בצרות ועשה דברים מטופשים שמפחיד אותי לחשוב עליהם כיום.

לאט לאט המצב הזה תוקן וכיום אני שוב חי בתוך עצמי למרות שברגעים של לחץ אני שוב חווה את הניתוק הזה מעצמי ומרגיש משותק לגמרי.

למרות כל מאמצי אני חש שאין לי כושר ביטוי טוב דיו כדי לתאר עד כמה אני מתבייש ופוחד לפעמים.

אני מרגיש כמו במערבולת. זרם אחד מושך אותי לכיוון של מוות וסוף וסיום כל העסק המעייף הזה שנקרה חיים, וזרם שני נלחם לגרור אותי לחוף כדי שאמשיך לחיות למרות שזה קשה ומעיק.

מצד אחד אני עייף ומדוכא ופתאום אני שומע את אברי גלעד מדבר ברדיו בתכניתו 'המילה האחרונה' על הלכות בופה ומוצא את עצמי צוחק ונהנה מכל הלב.

אני חש שיש בתוכי מאבק בין אור לחושך, בין חיים למוות, בין שתיקה להמשך הכתיבה, ואני צריך להחליט לאן לאיזה כיוון לפנות ולא מצליח.

ואם לפחות היה איזה הדר ופאתוס למאבק הזה, אבל הכל כל כך יום יומי ורגיל. על פני השטח חיי ממשיכים להתנהל כרגיל - שיחה עם הורי, ולהוציא את האוטו מהמוסך, ולצעוק על דני שיבלע את האנטיביוטיקה שלו למרות שהכדורים נורא גדולים כי יש לו סינוסיטיס, ומתחת לפני השטח הרגילים כל כך של הכנת טוסטים ושתית תה עם דבש מתחוללת בתוכי מלחמה לחיים ולמוות.

מאוד מעייף לחיות ככה. מה פלא שאני עייף כל הזמן.