היה שבוע נוראי, הבלגנים עם המצעד ועם ההפגזה של אזרחים בבית חנון מספיקים כדי לגרום לבן אדם להרגיש חולה.

ואם לא די בכך היו לי המון ויכוחים עם ההורים בגלל המצעד. עד שהעסק הזה התפרץ חשבתי שהם כבר הבינו והשלימו עם מי שאני, אבל מסתבר שטעיתי.

כל הדברים המגעילים שהרבנים אמרו על הומואים... פתאום אני קולט שהם בעצם מסכימים עם הדעות האלו שגם הם חושבים שלהיות הומו זו מחלה, סטייה, משהו מגעיל שצריך לרפא, או להתעלם ממנו, או לגרש אותו.

כואב לי שהם לא מקבלים אותי באמת, רק סובלים אותי איכשהו, בקושי, כי אני הבן שלהם.

כל השבוע הרגשתי חרא. השתעלתי והייתי עייף כל הזמן. רק אחרי שהלכתי לרופא הסתבר שהסתובבתי חולה בלי להיות מודע לכך. אני זולל אנטיביוטיקה בכמויות, אבל החום לא יורד ורוצים לאשפז אותי כדי לתת לי תרופות באינפוזיה, אולי זה יעזור.

אני שונא בתי חולים! לא רוצה ללכת לבית חולים!

לא אוהב בתי חולים מהמון סיבות - הם לוקים בבעיה קשה של מאותגרות עיצובית. יש להם ריח מגעיל של בית חולים ואוכל זוועתי עם טעם מתועב של בית חולים.

אם לא די בכך לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה אנשים חולים שוכבים עם פיז'מות כחולות מכוערות, משתעלים, גונחים, נאנחים ומתלוננים ללא הרף.

המיטות שם תמיד איומות ולא נוחות, הנוף נוראי, השכנים מסריחים וגונחים, ותמיד באים לבקר אותם אנשים חמוצי סבר ורעשניים מידי.

משום מה התאורה בבתי חולים - ניאונים שתמיד מהבהבים בצורה מעצבנת - לא מחמיאה לעור הפנים וגם בריאים נראים שם חולניים קצת.

תמיד חם יותר מידי בחדרי החולים ובכל זאת תמיד יש איזה קשיש נרגן שמתלונן שקר לו ולמה חוסכים בחימום? ובדרך כלל אותו קשיש יתעורר באמצע הלילה ויקרא לאחות בקולי קולות מעיר את כל מי שהעז להירדם למרות שהוא מרגיש רע.

ואם לא די בכך, ויכול להיות שאני לוקה ברגישות יתר, נדמה לי תמיד שהצוות קצת פוחד ממני. הם נראים טיפה מתוחים כשהם צריכים לטפל בי ואני חש שהם מעדיפים לגעת בי רק אחרי שיתחמשו בכפפות.

אם אתאשפז אני אצטרך לשכב שם עם עירוי, לא נעים. עדיין לא החלטתי מה גרוע יותר -עירוי לכף היד או לזרוע?

כך או כך זה לא נחמד וברגע שמחברים אותך לעירוי אתה מרגיש קשור כמו כלב. אישית אני מעדיף ללכת לכלא ולא להתאשפז, אבל אם החום לא ירד לא תהיה לי ברירה וכמובן שאצטרך להיתקע שוב ברמב"ם. לא יפה להשמיץ אותם ובאמת שמטפלים בי שם יפה ובמסירות, אבל יש לי בעיה עם בית החולים המסוים הזה.

כשהייתי ילד אושפזתי שם אחרי שהתוספתן שלי התפוצץ. בזמן שהתאוששתי מהניתוח שמעתי את האחיות משוחחות והבנתי שבגלל הזנחה וחוסר תשומת לב של הורי לתלונות שלי על כאבי בטן כמעט מתי - לא דבר שנעים להבין בגיל עשר.

שתים עשרה שנים אחר כך הגעתי לשם שוב מוכה חבול ועם זעזוע מוח רק כדי לגלות שלא רק שנאנסתי אלא שאני גם נשא איידס

לא פלא שרק המחשבה על שהייה במקום הזה - בית החולים הכי גדול בצפון - עושה לי רע.

משתפר והולך

ראשית אני רוצה להודות לכל מי שדאג לי ושלח איחולי החלמה ודרישות שלום והצעות עזרה.

היו לי כמה ימים רעים מאוד, אבל אני חושב שאני יוצא מזה.

היום של המצעד שלא צעד היה הכי גרוע. הרגשתי זוועה. היה לי חום, השתעלתי נורא והכי גרוע - פחדתי שיאשפזו אותי.

מרוב פחד כנראה הצלחתי לשכנע את הגוף שלי להישאר ברמת חום נמוכה יחסית והשבת עברה עלי בנעימים. היה מזג אוויר נהדר, ישבתי לי בחוץ והתחממתי בשמש, אפילו יצאתי לטיול קטן.

היה ממש נפלא לראות עצים ירוקים ושמים כחולים ולנשום אוויר צח.

למרבה השמחה הצלחתי למצוא בי שוב רצון לכתוב וחזרתי לשפץ סיפור ישן מאוד שזנחתי כבר מזמן הוספתי לו עוד פרק ובטח יבואו עוד פרקים בהמשך.

אולי זו לא יצירת מופת אבל מזמן כבר לא כתבתי כלום וזה היה כזה כיף!

אין עונג גדול יותר בשבילי מאשר לכתוב, להניח לדמיון שלי להמריא ולתת לרעיונות לזרום מקצות אצבעותיי למקלדת, להפתיע ולהצחיק את עצמי בגלגול עלילת הסיפור ופיתוח הדו שיח בין הדמויות. אי אפשר להסביר את זה כמו שאי אפשר ללמד שחייה בהתכתבות, צריך לנסות לבד.

לצערי בערב השיעול חזר, חזק וטורדני מתמיד. נורא כואב להשתעל רצוף במשך כמה שעות. הגב, הצלעות, העורף, הכל כואב. בסוף נכנעתי לכאבים ולקחתי קודאין.

למי שלא יודע קודאין זה חומר הרדמה (רופאי שיניים משתמשים בו כדי להרדים את הפה) שמרגיע את השיעול, אבל גם מסמם אותך קצת. אני שונא את ההשפעה שלו עלי. הוא גורם לי להרגיש שגנבו לי את המוח ושמו במקומו צמר גפן. אם אני לוקח קודאין סימן שכלו כל הקיצים.

בבוקר נסעתי עם אבא לבית החולים לבדיקות ומסתבר שהאנטיביוטיקה גורמת לפגיעה באוכלוסיית החיידקים הטובים שיש לי במעיים - מה אתם צוחקים? גם לכם יש כזו! - ולכן אני סובל משלשול.

אז בדקו ומיששו וצילמו ודקרו אותי, סובבו אותי לפה ולשם, והוחלט שאני צריך תוספת של אנטיביוטיקה באינפוזיה ישר לוריד כדי להרוג סופית את כל החיידקים הרעים בריאות שלי בלי להזיק לחלקים אחרים בגוף שלי.

הם נורא נורא רצו שאני אשאר להשגחה כל הלילה ואשתחרר רק בבוקר, אבל סירבתי בתוקף. למזלי אבא היה צריך ללכת ופזי שהחליף אותו בתפקיד המבוגר האחראי תמך בי ונשבע שאם ארגיש רע הוא יחזיר אותי מיד לבית החולים.

חזרתי הביתה אחרי יום של שיטוטים במסדרונות בית החולים כמו אחרי מסע כומתה - סחוט כל כך עד שנרדמתי ברכב למרות שפזי נהג, ובדרך כלל אני מרשה לעצמי להירדם רק כשסמי אחי נוהג כי רק עליו אני סומך במאה אחוז.

בטח ייקח עוד כמה ימים עד שאחזור לעבודה ונכון לעכשיו אני צריך פשוט לנוח הרבה, לאכול כמה שיותר, לא להתעצבן ולא לדאוג.

 אלף ואימא של אלף

אתמול במרפאה פגשתי את אלף. כבר מזמן לא נפגשנו, אולי שלוש שנים לא ראיתי אותו. אז הוא היה בתחילת דרכו כנשא, עדיין מבולבל, עדיין נבוך, לא בטוח שהוא בכלל רוצה להתחיל עם התרופות האלו שאם מתחילים איתן אסור בשום פנים ואופן להפסיק.

במשך זמן מה הוא התנדנד בין דיכאון לאדישות. יום אחד דיבר על התאבדות וסיום כל העסק המאוס הזה של להיות נשא, למחרת היה מחליט שהוא פשוט מתעלם מהוירוס וממשיך לחיות כרגיל ועל הזין שלו תרופות! מה שיהיה יהיה.

בין לבין צרך הרבה אלכוהול וסמים והתפאר שמאז שנודע לו שהוא נשא הוא מזיין כמה שיותר כי מי יודע יהיה אחר כך.

בשלב מסוים הוא עשה איזה ניסיון לא ממש משכנע להתאבד ואפילו התאשפז לכמה זמן ואחר כך נעלם.

אתמול פגשתי בו על ספסלי המתכת הקשים של המרפאה אליה הגעתי לפנות ערב כדי לסגור סופית את החשבון עם הדלקת ריאות הזו שנפלה עלי פתאום. הוא נראה קצת חיוור, קצת רופס, אבל עדיין אותו אלף עם עיני התכלת המלוכסנות והחיוך המתפנק והנחמד.

לידו ישבה אישה שהייתה מאוד בבירור אימא שלו - אותו חיוך, אותן עיניים, אותה הבעה קצת מתנצלת קצת מתפנקת.

אחרי כמה דקות שיחה התברר לי שאלף הפך לחולה איידס מקצועי. לכאורה הוא בחר בחיים - ויתר על רעיון ההתאבדות, מקפיד קלה כחמורה על כל מצוות הרופא, אבל חוץ מלהיות חולה איידס אין לו כלום בחיים.

חי מקצבת נכות כי הוא חולה וקשה לו. לא לומד כי בן אדם במצבו לא יכול להתרכז.  אין לו חבר כי הוא חולה, ואין לו חיי מין כי הוא גר אצל אימא.

למה בחור שמתקרב לארבעים חי עדיין אצל אימא? כי הוא זקוק לטיפול והשגחה כמובן.

מהר מאוד הסתבר לי שחוץ מלהיות חולה הוא בעצם לא עושה כלום. לוקח תרופות, נאנח ומרחם על עצמו וגולש באתרי פורנו, זה הכל.

אימא שלו כבר לא צעירה, אבל נראה שהיא נהנית מזה שהבן שבנעוריו פרח מהר מהקן כדי לבלוע את כל העולם חזר הביתה.

עכשיו כולו לרשותה נתון לטיפולה ולחסדיה האימהיים וקשה לדעת אם העגל רוצה לינוק יותר משהפרה רוצה להניק או ההפך.

מדושני עונג הם סיפרו לי בפרטי פרטים על תופעות הלוואי שיש לו עכשיו, שהיו לו פעם, ושאולי יהיו לו בעתיד ועל כל הבדיקות שהוא צריך עדיין לעשות, ולא שכחו לציין בסיפוק כמה הוא מסכן, ואיזה מזל שלאימא שלו יש עדיין כוח לעזור לו.

קורנים מנחת הם התלוננו כמה קשה להם עם כל הריצות בין המרפאות ועם ההתעסקות האין סופית עם הצילומים, בדיקות הדם והפיזיותרפיות, ופניהם האירו בשמחה כשפירטו בפני את תולדות המאבקים ההרואים שניהלו עם ביטוח לאומי על תוספת עוד כמה פרומילים של נכות.

מיד אחרי שחזרתי הביתה הודעתי לכולם שאני בריא לגמרי, שיש לי יום חופש מחר ושאני פנוי להובלה.

מיד העמיסו עלי כל ידידי ומוקירי המוני סידורים, משימות קטנות אך מעצבנות ששמחתי לבצע בשבילם, והאחרונה שבהן הייתה ללכת עם דני למכון לבדיקת שמיעה שם התברר לתמהוני שהילד שומע מצוין.

למרבה הצער אין לרופאה שום הסבר מדעי למה הוא לא שומע אף פעם כשאימא מבקשת שיוריד את הפח ושינקה את החדר ושישתיק קצת את המוזיקה בחדר שלו.