והיום כשיצאתי המכונית בתנועות איטיות ומגושמות של קשיש עלה פתאום בדעתי שאולי כאבי הגב שאני סובל מהם לאחרונה זה לא כי מתחתי שריר או משהו, וכאבי הראש והטעם המגעיל שיש לי בפה זה לא כי לא שתיתי מספיק, והאיחס שאני מרגיש בבטן זה לא בגלל משהו שאכלתי, ושבכלל, ההרגשה הכללית הזוועתית שאני סובל ממנה בזמן האחרון זה לא כי אני עדיין מתאושש מהשפעת, אולי זה משהו רציני יותר שאני מצליח להדחיק ולא לחשוב עליו כי זה מה שאני נוהג לעשות כשקורים לי דברים לא נעימים שאני לא אוהב לחשוב עליהם, דברים כמו זה שאני בקושי רואה לאחרונה את בן הזוג שלי וגם כשאנחנו מתראים הוא בדרך כלל כל כך עייף ומנומנם עד שאנחנו בקושי מצליחים לדבר שלא לדבר על השאר שחסר לי אפילו יותר מדיבור.

ופטור בלא כלום אי אפשר, כולם מדברים על קצב אז גם לי יש משהו לספר – אתמול, בעודי מביט נדהם בנשיאנו הנכבד סוחף אותו לתוך סבך של קונספירציות - עלה פתאום בדעתי שלא דיברתי היום עם אימא שלי. אני מקפיד להתקשר להורים פעם ביום – פולנים, אתם יודעים איך זה - ומיד אחרי שקצב נרגע קצת התקשרתי לשאול את אימא מה שלומה ומה דעתה על הנאום של קצב.

היא אמרה שקצב לא מעניין אותה בכלל, היה לה מספיק ודי ממנו בזמן האחרון, אבל היא מתפלאת על גילה שהיא דווקא בחורה פולניה די נבונה שיושבת שם בשקט ואוכלת את כל הקשקוש הזה, ומיד אחר כך עברה לדבר על דבר באמת חשוב, על זה שבשנה הבאה היא ואבא מתכננים לנסוע לאירוע משפחתי בארה"ב (יש למשפחה שלי סניף קטן אך נמרץ מאוד בחוף המזרחי) והם רוצים שגם אני אבוא אתם.

אחרי שקודם ישר אמרתי שלא, מה פתאום, ואיזה מין רעיון זה ואימא מיד כעסה ואמרה שזה רעיון נהדר והגיע הזמן שאני אראה קצת את העולם ואבקר סוף סוף את הקרובים שלי שגרים בחו"ל אמרתי שטוב בסדר אבל אין לי סבלנות לכל הבירוקרטיה שהאמריקאים כופים על כל מי שרוצה לבקר אצלם.

אימא הבטיחה לטפל בכל, וחוץ מלבזבז יום בשגרירות האמריקאית בתל אביב שזה אני אהיה חייב לעשות לבד היא תדאג לשאר.

טוב, עכשיו יש לי סיבה להתאמץ ולהגיע לשנה הבאה למרות שביני לבין עצמי אני כלל לא אופתע אם אחרי הכל הם לא יסכימו לתת לי ויזה.