נטשתי את הבלוג בישראבלוג. התברר לי שמישהי מהעבודה גילתה אותו ואני לא מסוגל יותר להכנס לשם.

שמתי לב לדבר מאוד מעניין - הסגן שלנו מדבר אלי יפה ובידידות רבה כשאנחנו לבד אבל ברגע שעוד מישהו נכנס לחדר הוא עובר לטון מזלזל ומלא בוז ועושה כמיטב יכולתו להציג אותי כטיפש וחסר יכולת.

אני פשוט לא מבין את זה, אבל לאט לאט אני מתחיל לשנוא את העבודה שלי.

כל המקומות שהיו בשבילי בית הולכים ונמחקים - הבלוג בישראבלוג כבר לא, המחשב המחודש זר לי ולא נוח לי איתו ובעבודה אני פוחד לפתוח את הפה.

אני לבד במשך היום ולבד בלילות - אחרי הלילה הראשון מיצי הסתלק לבית הוריו ואורי מצא לו חבר ואני רואה אותו בקושי. דני עסוק עם החברים שלו ובאימוני השחייה - פתאום אני נוכח לדעת שעוברות עלי שעות רבות שבהן אני לא מוציא מילה מהפה.

השיעול לא מפסיק להציק לי וקשה לי לישון בלילות. אני עייף וחסר תאבון ומודאג.

וכדי לא לסיים בנימה אומללה כל כך - משהי בעבודה סיפרה לי שהבת שלה קיבלה מתנה סביבון מהסוג שמנגן לבד אבל היא לא נגעה בו כי היא הרגישה שהיא מבוגרת מידי לצעצוע כל כך ילדותי.

היום בבוקר הסביבון החליט להפעיל את עצמו על דעתו הוא והחל שר שירי חנוכה בשש בבוקר. לא עזרו כל התחנונים, הלחיצות על הכפתורים ומשיכת הידית, הוא המשיך לשיר.

בסוף הם דחפו אותו לארון המצעים וגם שם הוא שר וזימר בלי הפסקה.

נס חנוכה ממש!