אני כותב עכשיו על ההרגשות שלי מאז האונס ועד היום. זה לא המשך הסיפור שהיה עוד רע ומר אחרי זה שהמשיך עם עוד תקיפות מיניות ותקיפות פיזיות בגלל תמימותי. אבל אני רוצה לספר לכם על מה מרגיש אדם אחרי שהוא נאנס ובעצם לא מספר מאותו רגע לאיש, לא יום, לא יומיים, למעלה מ 25 שנים.

להאנס פרושו באותו רגע להאטם.

להאנס זה אומר להפסיק לבטוח באנשים ואפילו שיהיו הקרובים אליכם ביותר.

להאנס פרושו להיות בודד עם סיפור ולא לרצות לספר לאיש כי אתה לא יודע מה יהיו התגובות של הסובבים ובמיוחד אז שהייתי בארון והיום שאני למען האמת אומר – אני מתבייש בעצמי שזה קרה לי.

מאותו היום שנאנסתי הפסקתי להאמין לאנשים ולבטוח בהם ומה שחיזק אותי עוד לזה הוא עוד סדרה של תקיפות שתקף אותי נרקומן אחד שבעצם חסמו את ליבי ואת נפשי באופן טוטאלי. הנרקומן לא סתם תקף אותי, אלא איים עלי, סחט כספים, שדד שעון וכל זה התחיל מזה שהוא בהתחלה פגש אותי יום אחד, היה מקסים, ניחם אותי ששמע את כל מה שעברתי, התיידדתי איתו ולקח לי המון זמן להפתח מולו ואז אחרי שסיפרתי לו הכל במכה אחת הכל התהפך והוא התחיל לסחוט אותי, לאנוס אותי באיומים, לתקוף, לגנוב ובעצם מה לא, אבל  על זה אכתוב ביום אחר במאמר אחר.

היום ומאז ועד היום אני חי לי בסרטים כי אני יודע שיש סוד אחד שהוא רק שלי ויש עוד חבר אחד בעולם שיודע על האונס הזה ובעצם גם הקרובים הכי קרובים אלי בעולם שחושבים שהם יודעים עלי הכל – לא יודעים את הדבר ששינה את תמצית חיי.

מאותו היום נגמר המושג להאמין לבן אדם. מאותו היום מבחינתי כל אדם הוא כבר לא אמין ולוקח לו המון זמן עד שהוא עובר את המבחנים שלי שאסכים לקבל אותו קרוב אלי. אמנם יש דברים שאחרי האיידס השתנו אצלי והפכתי להיות אדם אחר אבל הבסיס, הבסיס המוצק הוא – חוסר אמון בבני האדם באשר הם ולא משנה מי הם.

אני לפעמים מתחרפן שאני נשאר עם הסוד הזה בתוכי, אני לפעמים יוצא מדעתי אבל יותר מכל דבר אני מתבייש לספר את זה וכאן קיבלתי את התעוזה.

אולי האתר של ג'וני וכל מה שקורה פה שאני רואה שאנשים פותחים את הלב נתן לי קצת אומץ לעשות את הצעד הזה וזה לא קל. אולי בגלל שזה גם נחשב עדיין לא למקום מרכזי מידי שאני לקחתי את האומץ לספר פה את מה שעבר עלי אבל גם זה רחוק עדיין מלהצליח להוציא את כל אשר על ליבי. זה קשה ולפעמים אף מטורף.

בגלל החשש הזה וחוסר הבטחון שלי באנשים גם היום כמעט אין לי חברים, יד אחת תספיק למלא את כל החברים שלי. זה החברים שלי. יש עוד המון אנשים שמנסים להתקרב אלי אבל אני סגור ולא נפתח. זה תחיל באונס, המשיך בשוד, המשיך בהומו ונגמר באיידס.

מה עוד צריך להיות שאני אשאר בתוך מקום סגור שכולו מגנה עצמית.

למראית עין מי שרואה אותי לא יכול לחשוב על כלום, מי שמכיר אותי אפילו לא יודע את הדבר וגם הקרובים יותר לא יכולים לחשוב שמשהו לא טוב קורה בנפש האדם. אבל אני, עמוק בתוכי הרוס ופגוע ומחכה ליום שבו אוכל לספר בעצם למה יש לי איידס ומה הוביל אותי לזה.

את האיידס למעשה אני יכול לומר קיבלתי אחרי כל מה שקרה לי ואני קורה לו תופעת הלוואי של הכל כי כבר לא היה לי אומץ לבטוח באף אחד ובעצם חיפשתי לי תמיד נחמה אצל גברים ואחד מהם הדביק אותי מן הסתם.

אבל את כל התהליך הזה של השיברון העצמי אני כבר חי איתו למעלה מ 20 שנה, לפעמים זה חוזר עמוק וכואב, לפעמים זה נהיה יותר רגוע אבל אותה מנגינה מזמרת לה כל הזמן, מנגינת הפחד מהאדם, מנגינת החשש מלפגוש ולהכיר אנשים חדשים כי בכל אדם, באשר הוא אני אראה מישהו שאולי יכול להיות שבשורה האחרונה יגרום לי נזק ומזה אני מפחד ולכן אני נאטם.

כן, זה כואב להיות לבד ובודד ולחיות בחיים של חוסר אמונה בבני האדם אבל זה תהליך שלא השתחררתי ממנו עדיין ואיתו אני חי.

לצערי

קשה לי היום להאמין לבני אדם באשר הם.

בעצם, אני לא מאמין כיום כמעט, לאף אחד.

ובגלל זה בהרבה מובנים, אני לבד

 

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב