בימים האחרונים ראיתי התלהבות בפורום באינטרנט שבו כותבים נשאים, על כך שהיה פסק דין במשפט של כריס סרפו, אדם נשא איידס, שאנס והדביק בחורות ולא נכנס כאן לכל הנושא, פסק הדין היה שהוא יקבל 25 שנות מאסר.

להפתעתי הועד למלחמה באיידס במקום לתבוע את חומרת הדין היותר גדולה מזה שהוא הדביק במזיד את הבנות וגרם להן נזק בלתי הפיך החליט לעמוד לצידו של האנס ולהיות חלק מהמשפט ולטעון כי איידס לא שווה מוות.

אני לא עורך דין ולא מתיימר להיות כזה ואני מדבר רק ממקום אחד.

מהבטן שלי.

קראתי את פסק הדין בו בית המשפט מקבל את העובדה שהיום מסתכלים על איידס יותר כמחלה כרונית מאשר מחלה סופנית.

קראתי הכל אבל לצערי בית המשפט לא התייחס שם לדבר אחד שהוא חשוב ועקרוני, מכל מחלה שנרשמה בפסק הדין שמתארים אותה כהשוואה, אפשר להרפא בדרך זו או אחרת. כתב גם אחד השופטים כי המחלה ניתנת לריפוי ולצערי מידע זה שגוי מיסודו כמו שכל אחד ואחת יודעים, מחלה זו ניתנת לטיפול והארכת חיי האדם אבל מצד שני היא לצערי עדיין לא ניתנת לריפוי.

לאיידס אין מרפא, היא אמנם נחשבת למחלה כרונית אבל במובן הסטיגמתי שלה היא עדיין נחשבת למחלה שדינה הוא כמו גזר דין מוות, לדעתי. זו דעתי האישית ואני אמשיך לדגול בה ולא משנה לי שום ועד ושום בית משפט.

אני חי עם זה ומבחינתי וגם עם כל מה שאני חי היום בסדר בחיי, זה גזר דין מוות חברתי במובנים מסויימים. לי עוד איכשהו זה לא גורם נזקים אבל אני מכיר לא מעט אנשים שהודבקו באיידס והם היום מנודים חברתית ובעצם סובלים מזה וההרגשה שלהם והחיים שלהם דומים לאדם שנגזר עליו מוות. חבל שבית המשפט הסתכל אך ורק על הצד הרפואי וגם הועד כך ולא על הצד הנפשי, על הפאן הנפשי כי הוא לא פחות חשוב מכל זה. נשא איידס לא יכול להרפא מאיידס, נשא איידס ברגע שנדבק כיום זו דרך חד סטרית, שיכולה גם להביא למוות במצבים מסויימים ואנו יודעים על נשאים שגם מתו מאיידס אם כי פחות מהעבר.

ההתלהבות של כולם בגלל שבית המשפט הסכים במובנים מסויימים לעובדה שאיידס היא מחלה כרונית היא מוגזמת ואפילו לא לעניין, לאיידס יש היבטים רבים נוספים מלבד ההיבט הרפואי גרידה.

כתבה עדנה ארבל בפסק הדין כי על מקרים של הדבקה  שהיא נעשית כאשר הנשא לא נזהר או אף נוהג במזיד, כתבה כמו שאמר פסק הדין

"טוב היה עושה המחוקק אם היה נותן דעתו על תיקון החוק – בין אם ברוח המגמה הקיימת בארה"ב, המגדירה עבירה זו כניסיון רצח, או אפילו כמעשה רצח אם הקורבן נפטר מן המחלה, ובין אם בקביעתה כפשע חמור, שלצידו שנות מאסר ממושכות" (עמ' 14 לגזר הדין)

היא גם כתבה: "כאמור מבלי להקל ראש בחומרת מחלת האיידס, בהשלכותיה הקשות על הסובלים ממנה ובאנטי חבריות הברורה והמובהקת הנובעת ממעשיו של אדם הגורם במזיד להדבקתם של אחרים בה, אני סבורה כי משנמצא כי התפיסה עליה נסמך בית המשפט לעניין חומרת המחלה אינה מדויקת עוד בימנו אנו – וזאת לכל הפחות בהקשרנו אנו – יש קושי בהותרת העונש שהושת על המערער כפי שהוא"

אמרה בעצם כב' השופטת עדנה ארבל, הכל מדובר ספציפית עבור מקרה זה לפי העובדה שהם השוו פסקי דין אחרים לפסק דין זה אבל היא לא מורידה מהחומרה של המעשה הזה. פסק הדין הקל רק בגלל העובדה שבו השוו פסקי דין אחרים על מקרים שונים והדבקות שונות וייחסו את פסקי הדין שלהם אבל החומרה בעינה נשארת.

אין מה לשמוח מפסק הדין הזה, פסק הדין הזה בעצם ממליץ למחוקק לקבוע שמי שיודע שיש לו איידס ומזדיין בלי קונדום יכול להיכנס לבית סוהר בעוון ניסיון רצח או חלילה רצח. זה מה שצריך לזכור בפסק הדין הזה ושזו ההמלצה של בית המשפט העליון למחוקק לשנות את החוק ולפחות אם לא להפוך את זה לפשע חמור.

השבוע ישבתי וקראת מאמר על נשא איידס שהתגאה בזה שהוא מזדיין וחלק מזה בלי קונדום וראיתי שהיו לו עוד מצדדים ותומכים מקרב קהילת הנשאים נשארתי בשוק ובעצם קיבלתי תגובות מאנשים שפנו אלי לאתר שאדם כזה צריך לשבת אחרי סוגר ובריח כל ימיו.

אם היה החוק הזה כפי שבית המשפט מציע אדם כזה על מעשיו (אורי בכתבה באתר ידיעות אחרונות) היה נכנס לכלא בעוון ניסיון רצח או רצח.

אני לא חושב שיש במה לשמוח בפסק הדין הזה, הוא אפילו לא פתח לכלום כי אמנם הוא הקל וקיבל ספציפית את ההקלה בעונש אבל השופטים ממשיכים לראות בנושא חמור ועדיין חושבים שעונש על הדבקה באיידס ובטח שזה במזיד ולפי מיטב הבנתי גם לא במזיד אבל מעצם העובדה שרק לא סיפר והדביק, אדם ייכנס לכלא לשנים רבות בעבור פשע חמור או ניסיון רצח.

קישור לפסק הדין - לחצו כאן

תחשבו על זה.

ומה לכם יש להגיד על הנושאים שכתבתי פה – אשמח לשמוע את תגובתכם

קישור לפורום שבו תוכלו להגיב - יש צורך ברישום קל בגלל נושא ספאם  - לחצו כן למעבר לפורום