בביקורי האחרון ביום האיידס בבית הספר יגאל אלון בראשון לציון סיפרה לי האחות רותי מרקוס שמרכזת את כל נושא האיידס כי תלמיד בית הספר בשם אליאור שגב כתב עבודת חקר מעניינת בנושא האיידס. רותי יזמה את המפגש ביני לבין התלמידים, הם הציעו לי להעלות את העבודה ואני התרגשתי על הזכות להעלות את העבודה לאתר.
העבודה מעניינת ומרתקת ולדעתי מומלץ לכל אדם לקרוא את העבודה מתחילתה ועד סופה.

זכויות היוצרים על העבודה שמורות לאליאור  שגב ובמידה וגולשים מעוניינים להשתמש בה למטרותיהם יש לבקש את רשותו של אליאור שגב בבית הספר יגאל אלון בראשל"צ

תודתי על הזכות לקבל להציג כאן את העבודה.

איידס

באיזה מידה משפרת
נטילת תרופות את איכות החיים
של חולי האיידס ?
 

שם המגיש: אליאור שגב

כיתה: ט´1

שם המורה: יפעת

שם ביה"ס: טביב (היום – תלמיד בביה"ס "יגאל אלון" ראשון לציון)

תאריך הגשה: 17.4.2006

הקדמה 

בחרתי לעשות את העבודה בנושא האיידס מכיוון שנושא זה תמיד עורר בי עניין  כאילו הייתה זאת תעלומה לא פתורה. מאוד עניין אותי לדעת מדוע עדיין לא נמצא לזה תרופה? כיצד מתפתחת המחלה? ומה זה בכלל איידס?!

על איידס קראתי הרבה גם לפני שהחלטתי לבצע את העבודה אך העבודה בנושא  המריצה אותי לקדם את הידע שלי בנושא.

ההתעסקות בנושא הייתה מאוד מעניינת, נהניתי לבצע אותה כי סך הכל ביולוגיה הוא תחום שאני מאוד אוהב.

הכנת העבודה על כל שלביה הייתה קשה ומורכבת ונוסף על כך נאלצתי לעמוד בלוח זמנים מצומצם ולחוץ.

תודות:

אני רוצה להודות לאמא שלי שעזרה לי בביצוע העבודה ובחיפוש חומר.

כמו כן אני רוצה להודות גם לכל שאר האנשים שהסכימו להשתתף בראיון שהכנתי על איידס.

אליאור.

 מבוא

בחרתי בשאלת החקר: "באיזו מידה משפרת נטילת תרופות את איכות החיים של חולי האיידס?"

היו מספר סיבות לבחירת הנושא. בראש ובראשונה זוהי שאלה מורכבת מאוד שניתן לחלק אותה להרבה ראשי פרקים ותת נושאים. כמו כן זוהי שאלת חקר שיכולה לקדם מאוד את הידע שלנו בנושא האיידס. מחלת האיידס כנושא כללי קשורה למערכת החיסון שהוא נושא רחב מאוד. במקרה זה מחלת האיידס משביתה את מערכת החיסון וזה גורם לכך שהנדבקים כל הזמן חולים. נטילת התרופות מפחיתה את סימני המחלה והתרופות וכביכול  משמשות מעין מערכת חיסון.

עדיין לא נמצאה תרופה שממש עוזרת להם במלוא מאת האחוזים היות וכמעט כל חולי האיידס מתים לבסוף ממחלות אחרות, כמו שפעת למשל.

עבודת החקר שעשיתי עסקה כמעט בכל תחומי האיידס: המחלה עצמה, הבדיקות, אמצעי ההתמודדות עם הריפוי, טיפולים, דרכי ההתמודדות של חולי האיידס במחלה, השלכות חברתיות וכו´.

למעשה, לא היה נושא מיוחד שהכי התמקדתי בו אלא בכל הנושאים שהזכרתי עם התייחסות ספציפית לכל פרט באותו נושא.

את העבודה הזו חילקתי לשלושה חלקים עיקריים:

1. פתיחה - בחלק זה הסברתי על מה העבודה מדברת, תהליך בחירת הנושא ותהליך העבודה.
2. איידס מהיבט מדעי – בחלק זה דיברתי על ההיסטוריה של האיידס , מספר חולים , תפוצה וטיפול במחלה.
3. השלכות חברתיות – בחלק זה הבאתי סיפורים של אנשים שחולים באיידס ואיך הם מתמודדים עם מחלת האיידס.

היו לי כמה מטרות לעבודה:

א.      ללמוד על נושא האיידס יותר לעומק.

ב.      לתרום להעשרת ידע לאנשים שאינם יודעים הרבה על מחלה זו.

ג.       להגיע לציון והערכה טובים.

בעבודה זו לא היה קשה למצוא חומר על איידס אך היה קשה מאוד למצוא חומר על הנושא הספציפי של שאלת החקר ""באיזו מידה משפרת נטילת תרופות את איכות החיים של חולי האיידס?" .

הסיבה לכך שלא היה הרבה חומר על כך, כנראה, היות וגם מדענים לא יודעים הכל על המחלה ולכן לא נכתבו הרבה כתבי עת , מאמרים וספרים על הנושא הספציפי הזה. ובכל זאת, את רוב החומר שהעליתי מצאתי ב"כותר ראשון" – הספרייה העירונית של ראשון לציון. חלק מועט יותר מצאתי באינטרנט. די הופתעתי לגלות שאין הרבה חומר גם על ההיבט חברתי של חולי האיידס.
    

מהי מחלת האיידס?

איידס AIDS ראשי תיבות באנגלית: Syndrome Acquired Immune Deficiency, ובתרגום לעברית: תסמונת הכשל החיסוני הנרכש. זוהי מחלה קשה של מערכת החיסון. המחלה הופיעה לראשונה במדינות המערב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. מאז הפכה מחלת האיידס למגפה עולמית.

אפשר ללמוד כמה דברים על המחלה לפי שמה:

א. תסמונת- בשל השפעתה על הרבה מערכות בגוף ולא רק תסמין אחד.

ב. כשל חיסוני- קבוצה של מחלות שבהן קיים אי-תפקוד חמור של מערכת החיסון.

ג. נרכש- המחלה אינה תורשתית אלא נרכשת במהלך החיים ונגרמת על ידי נגיף.

נגיף האיידס הוא מסוג רטרו וירוס (כלומר, החומר התורשתי שבו הוא RNA ולא DNA), וקרוי HIV (ראשי תיבות באנג´ של Human Immunodeficiency Virus, "וירוס הכשל החיסוני האנושי"). HIV תוקף את תאי הדם הלבנים, אשר תפקידם הוא לאתר חיידקים, נגיפים ותאים סרטניים בגוף ו"לקרוא" לתאי דם לבנים אחרים להילחם בהם. מערכת החיסון של אדם החולה באיידס דומה אפוא לצבא גדול וחזק שאינו מקבל פקודה לתקוף ועל כן אינו תוקף. יכולת ההגנה העצמית של הגוף נמחקת למעשה על ידי הנגיף, והחולה מת בסוף ממחלות שבאופן נורמלי הגוף היה מסוגל להתמודד איתן ללא קושי, כגון שפעת ודלקת ריאות. גם סוגי סרטן מסוימים נפוצים בקרב חולי איידס, כיוון שתאי הדם הלבנים באדם בריא מסוגלים להשמיד אף תאים סרטניים.

למחלה עדיין אין תרופה ברורה, למרות מאמצים גדולים למצוא לה תרופה או חיסון, אם כי ישנן תרופות המאריכות בהרבה את חיי החולה. כאשר הטיפול הרפואי אינו בהישג יד (לרוב במדינות העולם השלישי), מתים מרבית החולים בשנים הראשונות שלאחר האבחון: במדינות המפותחות השתפר מאוד הטיפול באיידס בעשור האחרון, ואנשים חיים עם המחלה בין עשר לעשרים שנים.

מהי מערכת החיסון?

מערכת החיסון היא המכלול המורכב של איברים, תאים ומולקולות, אשר התפתחו במהלך האבולוציה של בעלי-החוליות במטרה להגן על גופם מפני פלישה של מיקרואורגניזמים פתוגניים, כגון חיידקים, נגיפים, פטריות וטפילים שונים, וכן מפני התפתחות סרטן. בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן מתואם כנגד פולשים זרים מהם נשקפת סכנה לגוף.

חומר זר או פתוגן המסוגל לעורר את מערכת החיסון, מכונה: אימונוגן. חשיפה של מערכת החיסון לאימונוגן עשוייה לגרום לסוגים שונים של תגובה חיסונית, בהתאם למאפייניו הביוכימיים של האימונוגן, אופן חדירתו לגוף וכמותו.

מערכת החיסון מסוגלת להבחין בין "עצמי" ל-"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר, באופן אשר מבטיח כי התגובה החיסונית תופעל אך ורק כנגד גורמים שהינם זרים לגוף. הבחנה זו בין "עצמי" ל-"זר" מכונה סבילות חיסונית Immunotolerance, והיא מהווה מנגנון חיוני שתפקידו למנוע גרימת נזק עצמי לגוף. כאשר קיים פגם או ליקוי במנגנון הסבילות החיסונית עלולות להתפתח מחלות אוטואימוניות, בהן מערכת החיסון תוקפת מרכיבים עצמיים של הגוף.

אחד המאפיינים הבולטים והחשובים של מערכת החיסון, לצד יכולתה לזהות במדויק מספר עצום של פתוגנים, הוא הזיכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עימו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זיכרון Memory Response, המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזיכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.

 

נגיף ה-HIV יושב בתוך תא דם

תאי מערכת החיסון. התאים הכחולים משתייכים אל מערכת החיסון המולדת, והאדומים - אל מערכת החיסון הנרכשת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הינם פגוציטים. חץ סגול מציין תא-אב אשר הופך, או מתמיין, לתא יעד.
    

מאז ועד היום 

ההתוודעות הראשונה לנגיף ה- HIV החלה בארה"ב בשנת 1981. בתחילה נפוצו תיאוריות והשערות רבות לגבי מחולל המחלה, אך לבסוף נמצא כי המחלה נגרמת ע"י מעבר של נגיף ה.HIV -

 בעוד מספר המקרים בארה"ב גדל, באירופה רק החלו להכיר את המחלה. המעניין במקרים שהופיעו באירופה היה כי אחוז ניכר ממספר המטופלים היו במקור מאפריקה המרכזית. במחקרים ובדיקות שנערכו באפריקה המרכזית, מצאו החוקרים מגיפה שתחילתה בשנות ה- 30 ואולי אף לפני כן. התפשטות הנגיף לשאר האזורים בעולם, מאוחר יותר נבעה כנראה משתי סיבות:

א. הנגיף עבר מוטציות כלשהן שהפכו אותו לאלים יותר ונייד יותר.
ב. תנועת תיירים ליבשת ומחוצה לה.

בניגוד לארה"ב, בה נתגלתה המחלה בעיקר בקרב הומוסקסואלים, באפריקה המרכזית נתגלתה המחלה בעיקר בקרב הטרוסקסואלים - גברים ונשים כאחד.

שנות ה- 80 אופיינו בהתפשטות הנגיף בכל רחבי העולם, בקרב כל מגזרי האוכלוסייה, ללא הבדל מין, גיל, דת, או נטייה מינית ובעלייה חדה מאוד ומתמדת במספר הנדבקים החדשים עד לממדי מגיפה בינלאומית.

במהלך השנים התגלו מספר זנים של הנגיף כאשר השוני ביניהם נובע בעיקר בארצות המוצא בהן התגלו.
לקראת סוף העשור, הכרה טובה יותר של הנגיף ואופן פעילותו הביאו לפריצת דרך ולפיתוח תרופות המעכבות את התרבות הנגיף ומאריכות את חיי הנשאים.

בשנות ה- 90 הייתה עצירה מסוימת בקצב ההדבקה בעיקר בשל מסעות הסברה נרחבים ומתוקשרים וכן בשל הקפדה מדוקדקת על בדיקת מנות דם. אך למרות זאת, מגיפת האיידס ממשיכה להתפשט ומציאת חיסון או טיפול אשר יחסל את הנגיף – עדיין לא הומצא.

דרכי טיפול במחלת האיידס

נכון להיום איידס היא מחלה חשוכת מרפא , והטיפול הניתן מיועד בראש ובראשונה להארכת חייו של החולה תוך שמירה על איכות חיים סבירה ככל הניתן.

איידס היא מחלה נגיפית. מספר התרופות הקיימות כנגד נגיפים אינו גדול , והטיפול במחלות נגיפיות מתמקד בעיקר במתן חיסונים – כלומר, עידוד מערכת החיסון להתמודד עם הנגיף בעצמה.

שתי התפתחויות השפיעו על המהלך הטבעי של הזיהום ב- HIV; האחת , פיתוח תרופות חדשות לזיהומים האופורטוניסטים , והשנייה , פיתוח תרופות אנטירטרווירליות. שילוב זה גרם לשיפור והארכת חיי החולים בשלבים של מחלה עם סימפטומים מאוחרים או מחלה מתקדמת. הזיהום בתינוקות ובילדים ע"י נגיף ה- HIV גורם למחלה כרונית אשר עד כה הינה חשוכת מרפא , אך אין זאת אומרת שאין מקום לטיפול תרופתי.

רמת ה-   HIV RNAבפלזמה של נשאים וחולים בנגיף מהווה כיום את המדד לעומס הנגיף וכן את אחד הקריטריונים החשובים להתחלת טיפול אנטי וירלי. יתרה מזו , רמת ה- RNA HIV מהוה אינדיקציה להצלחה או כישלון של הטיפול שניתן לחולים ולנשאים.

כיום קיימים שורה של תרופות אנטי – וירליות המנטרלות את נגיף ה- HIV בכמה דרכים. התרופות הצליחו להאריך בצורה ניכרת את הזמן שבין ההדבקות בנגיף ובין פריצת מחלת האיידס עצמה , בכך הצליח הטיפול להאריך את חייהם של הנגועים בנגיף , לעיתים אף ב- 10 שנים. כמו כן הצליחו התרופות להאריך את חייהם ולהטיב את איכות חייהם של חולי האיידס , בהם המחלה התפרצה. בזכות הטיפולים החדשנים מוגדרת לעיתים המחלה ככרונית ולא כסופנית.

התרופות נחלקות לשלושה סוגים:

-         מעכבי רוורס טרנסקריפטאז- מונעים יצירת DNA מה-RNA של הנגיף, ובכך מונעים השתלבות הגנום הנגיפי בזה של התא הנגוע ושכפול הנגיף.

-         מעכבי פרוטזות מונעים חיתוך של מספר חלבונים נגיפיים, דבר המונע הרכבה של נגיפים חדשים בתוך התא הנפלש. רכיבי הנגיף מיוצרים בלימפוציט, אך אינם יכולים לחבור יחדיו ליצירת נגיף חדש.

-         מעכבי חדירה מונעים מהנגיף לחדור אל תאי מערכת החיסון. זוהי קבוצת התרופות החדשה ביותר, וכיום מאושר רק מעכב חדירה אחד לשימוש, אנפובירטיד (Enfuvirtide, שם מסחרי: פוזאון, Fuzeon). פוזאון מאושרת על ידי קופות החולים כמפלט אחרון, אך ורק לחולים אשר כל שאר התרופות כבר לא משפיעות עליהם. שתי סיבות עיקריות לכך: עלות התרופה (מעל ל-20,000 דולר לשנה לחולה) ואופן נטילתה (בהזרקה פעמים ביום, נטל רב על החולים).

לרוב ניתנות לחולים תרופות משלושת הסוגים יחדיו, וזאת בכדי לשפר את יעילות הלחימה בנגיף ולהילחם בעמידות לתרופות, אותה מפתח הנגיף לאחר זמן מה. זהו ה"קוקטייל" הנודע אותו נוטלים חולי איידס רבים. חולה המטופל בתרופות נגד איידס ואשר הנגיפים בגופו פיתחו עמידות בפני אחת התרופות, סביר להניח שבמקרה וידביק אדם אחר, יהיו הנגיפים בגופו של הנדבק עמידים אף הם לתרופה. את התרופות חשוב ליטול בעקביות לפי המינון המומלץ, שכן החסרה של אפילו מנה אחת עלולה לעודד את הנגיף לפתח עמידות.

לרוב התרופות הניתנות לחולי איידס קיימות תופעות לוואי מתונות (בחילות, הקאות, סחרחורות, שלשול, צרבת) אשר לרוב חולפות לאחר תקופת הסתגלות.

את הקוקטייל ניתן לקחת גם כ"טיפול מונע" מייד לאחר הדבקה פוטנציאלית. התרופות אמורות לתקוף את הנגיפים כשמספרם בגוף עדיין נמוך ובכך למנוע הדבקה. הדעות בנוגע ליעילות הטיפול חלוקות, ומובן שאין להסתמך על טיפול זה ולהשתמש בו כתחליף ליחסי מין בטוחים.

במקביל לטכניקות ללחימה בנגיף, שוקדת האימונולוגיה על שני פתרונות נוספים:

-         מציאת דרכים לחידוש מלאי תאי הדם הלבנים בגוף, ללא קשר להתפשטות הנגיף.

הרכבת חיסון לאיידס. בשנים האחרונות נערכו ניסויים קליניים בקופים ובבני אדם, בהם הוזרקו נגיפי HIV מוחלשים אל הגוף. התוצאות אינן חד-משמעיות.

נוסחת המבנה של AZT, התרופה העיקרית הניתנת לחולי איידס

נוסחת המבנה של ריטונאוויר, מעכב פרוטאזות.
    

התמודדות של חולים במחלה 

לפניכם כמה סיפורים אישיים של אנשים החולים במחלת האיידס.

המספרים כיצד הם עברו את החוויה הלא נעימה שבה נאמר להם שהם נשאי איידס או חולי איידס , וכיצד חבריהם קיבלו זאת.

הסיפור הראשון הוא של ד´ בן ה- 28:

רביעי 16/11/05 
 
יום רביעי אחד, בנובמבר 2005 

יום שלישי בלילה, אולי בעצם יום רביעי לפנות בוקר, אני נכנס לאטרף ומייד אחרי זה שולח הודעה לחבר הכי טוב שלי:

אני מרגיש שאני מחר הולך לוועד כדי שיספרו לי שיש לי איידס..
אני לא מסוגל לחשוב על זה.. אני ממש חסר מנוחה מכל הסיפור ורוצה כבר שיגיע מחר. יש או אין אני רוצה כבר לדעת.. אני לא יכול יותר עם ההמתנה הזאת.. איזה מזל שיש תשובה תוך יום.. תחשוב מה היה צריך לעבור עלי אם זה היה כמו פעם והייתי צריך לחכות שבוע...
אני מנסה לעכל כבר מעכשיו את זה שאני נשא כדי שיהיה לי יותר קל מחר.
אנחנו כל הזמן צוחקים על זה אבל פתאום אני באמת מפחד.
אולי אם הייתי חי במקום אחר ומרוחק מההורים שלי זה היה פחות מפחיד אותי, אבל אני ממש לא יודע איך אני עומד להתמודד עם זה.
אני לא אוכל להסתיר את זה מכולם במשך זמן.. אני לא אוכל לעבור את כל הטיפולים כשרק אתה יודע.. אני לא רואה את עצמי מצליח להתמודד עם ההורים שלי ועם החברה ועם החברים ואני ממש מתוסכל....
יכול להיות שהחים שלי יתחלקו לשניים עד ה-9/11/05 ומה-9/11/05 ?
מה שמצחיק הוא שאני מרגיש כמו שהרגשתי כשהייתי בן 15.5 והבנתי שאני הומו. אמנם הייתי מוטרד מזה שאני הומו אבל הייתי הרבה יותר מוטרד מהמחשבה של לשתף את ההורים שלי או החברים שלי או כל בן אדם אחר בזה שאני הומו.
אני זוכר שחשבתי שלעולם לא אספר לאף אחד כך שמחר המצב שלי יהיה קצת יותר טוב כי לפחות יש לי אותך...
בקיצור, אני עומד להשתגע..
אני הולך עכשיו לנסות לישון.. אני ממש מקווה שאני אצליח להירדם...

יום רביעי, 17.00, הוועד למלחמה באיידס, אני מתיישב בחדר מול הרופאה, אולי מקווה בפעם האחרונה שהיא פתאום תגיד לי שאני שלילי ותתחיל להטיף לי על זה שאני מזדיין בלי קונדום, אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, היא כבר מתחילה להסביר לי שהיום אפשר לחיות עם איידס ועם התרופות אפשר גם לחיות חיים ארוכים והראש שלי כבר לא שם, אני בכלל רוצה ללכת הביתה להיכנס למיטה ולישון...

אני מכניס את 2 החברים שבאו לתמוך בי כי הרי ידעתי שאני הולך לקבל תשובה חיובית אז הכנתי את התמיכה מראש, סוגרים את הדלת, "אני חיובי" אני אומר להם ורואה איך הם מנסים להיראות קוליים תוך כדי שינוי צבע ללבן, באיזשהו מקום קצת קיוויתי שישברו לפני כדי שאוכל להתחיל לבכות אבל הם היו חזקים והרגשתי שבמקום לבכות ולבזבז זמן על ביטויי רגשות אנחנו פשוט מתחילים לתכנן את חיי החדשים.

יצאנו מהבניין של הוועד ונפרדנו כאילו סתם ישבנו בארומה לקפה, אני נכנס לאוטו שומע את the show must go on  ואומר לעצמי, יש לך איידס, אה? אני מתחיל לצחוק ויודע שאני צוחק, כי אני לא יודע לבכות....

עם המזל שלי היו לי כרטיסים להצגה באותו ערב ומייד כשהגעתי הביתה התחלתי להתכונן ליציאה, הלכתי להתקלח ונגעתי לעצמי בגוף בצורה מוזרה, כאילו אני בוחן את עצמי ומנסה למצוא סימנים, איפה הוא החרא הזה? אני לא מצליח לראות  כלום, הכל נראה אותו דבר.

אני מתלבש והולך לחדר שלי ופותח פרופיל חדש, לא כתוב בו כלום על זיונים ואין בו תמונה שלי אבל מייד התחילו לבוא התגובות, "תן לי את הטלפון שלך, אני אתקשר לעודד אותך, מותק אתה לא לבד!" כתב לי מישהו והתקשר כדי לשכנע אותי שהכל בסדר, פתאום הרגשתי שהוא כמעט מברך אותי על המזל הגדול שנפל בחלקי להיות נשא.

אני הולך להצגה ושוכח מהכל ויוצא ממנה בהחלטה שכלום לא עומד להשתנות, הייתי חזק ואופטימי כל חיי אז שום נגיף לא ישבור אותי.

אני הולך לישון ומתעורר עם חיוך, אבל החיוך שלי לא מחזיק מעמד ופתאום אני מתחיל לבכות, אני חושב לעצמי שזה כל כך לא אני לבכות עכשיו, אבל זה לא ממש עוזר לי, אני נופל על המיטה, מכניס את הראש בתוך הפוך ושופך החוצה את הכל, אני קם מהמיטה והולך להתקלח, אני שוב לא רואה שום סימן...

מדי פעם אני נכנס לאטרף ובכל פעם שאני נכנס אני מקבל עוד ועוד הודעות תמיכה ומרגיש קצת כאילו אני נמצא במסיבה לכבודי ויש שם שלט ענק וכתוב עליו "ברוך הבא!!!" והמון אנשים שאני לא מכיר מחייכים אלי וניגשים לתת לי חיבוק תוך כדי שהם אומרים לי: "אני כאן בשבילך..."

החברים שיודעים בודקים אותי מידי פעם לראות שאני לא נשבר להם פתאום ואני באמת אוסף את כל הכוחות שיש לי וממשיך כרגיל, באמת כרגיל, אני הרי לא אתן לאף נגיף לשבור אותי...

מישהו כתב לי שאנחנו צריכים לחשוב חיובי ואני מבטיח לעצמי שהכל יהיה בסדר....

הבטחות צריך לקיים, לא?

    
הסיפור השני הוא של ג´ בת ה- 19:

נכנסתי לספרית האוניברסיטה. מהר! אני צריכה להספיק לצלם את החומר לקראת השיעור הבא. אוף! למה אני אף פעם לא עושה דברים בזמן? חיי הסטודנטים זה כל כך כיף, אבל כשאת גם עובדת וגם לומדת, את תוהה למה יש רק 24 שעות ביממה. לא יכלו להוסיף ככה איזה שעתיים אקסטרה שנספיק הכל?

אני מתיישבת ליד המחשב. מי שישב פה קודם השאיר את דף החדשות באינטרנט פתוח. מבטי נופל על הכותרת הגדולה שמדברת על הבחור שהדביק ארבע נשים באיידס. לרגע אוחז בי פחד. מה אם מישהו מהחברים שלי ייכנס עכשיו לספריה ויתהה למה אני קוראת כתבות כאלה? הקול השני שבתוכי מיד משקיט. "תירגעי, זה בסך הכל חדשות. מי שישב פה קודם גם קרא את זה. זה לא אומר שיש לו איידס..." ובכל זאת אני קוראת את הכתבה מהר, ויורדת לתחתית העמוד, לקרוא את התגובות. אני ממשיכה וקוראת, ושוקעת לי לאט בכסא... "נכון שהוא אשם, אבל מי אמר להן לפתוח את הרגליים?", "זה העונש שמקבלים אם שוכבים עם גויים...", "זה העונש שמקבלים אם שוכבים עם כושים...", "בחורות טיפשות, קיבלו את המגיע להן...", "מי הסתומה שמשטרללת בלי קונדום?"

המדביק הציג בדיקה שלילית

אני סוגרת את האתר. המחשבות רצות לי בראש. חוזרת לאותו ערב לפני ארבע שנים בדירה של זיו. הכרנו בפאב בתל אביב. הייתי אז בת 19. הוא היה בן 25. גדול ממני ומרשים כזה. אחד שנראה שהוא מבין מהחיים. עבר הרבה, עשה הרבה, טייל, מסודר. הוא ידע איך להגיע אליי כפי שאף אחד לפניו לא הצליח. אולי זו היתה הבגרות שלו ואולי תשומת הלב שהעניק לי שגרמה לי להרגיש שאני האדם הכי מיוחד בעולם. יצאנו כבר חודשיים, והרגשתי מאוד נוח בחברתו. ביקשת ממנו לשים קונדום והוא אמר שזה מאוד מפריע לו. שפשוט "לא עומד לו". ישבנו ערומים במיטה. אני הייתי בת 19 והוא היה בן 25. היה לו הרבה ניסיון, ולי לא. הוא ידע מה אומרים במצבים כאלה ומה עושים, ואני לא. הוא שכנע שיהיה הרבה יותר טוב בלי קונדום ואני התנגדתי. הוא אמר שאנחנו כבר מכירים הרבה זמן והוא בטוח שאין לי מחלות ואפילו קם להראות לי בדיקת איידס שהוא עשה,שהיתה שלילית... הוא אמר שהוא רוצה שאני איהנה ויהיה לי יותר כיף בלי... הוא אמר שאין לו קונדומים ושאנחנו נצטרך להתלבש וללכת לקנות. ביקשתי ממנו שנלך. התלבשנו ויצאנו אל תוך הלילה הסתווי של ת"א. מזל שמוכרים קונדומים בכל קיוסק. עלינו חזרה לדירה. הוא שם אותו וחדר לתוכי. כאב לי. לא היה לי הרבה ניסיון בסקס לפני כן. הראש שלי הסתחרר. יכולתי רק לשמוע את הנשימות שלו מעליי. לא נהניתי, אבל הנחתי שככה זה צריך להיות. כולם אומרים שבפעמים הראשונות את לא כל כך נהנית, ולי לא היה הרבה ניסיון... כשהוא גמר בחוץ, שאלתי אותו למה הקונדום לא עליו. הוא היסס לרגע ואז אמר שהוא החליק לו באמצע, אז הוא פשוט הוריד אותו... פחדתי לכעוס עליו, כי חששתי שזה יהרוס את אותו הרגע האינטימי שאחרי, כי לא היו לי עוד כאלה.

וככה המשכנו. עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה. הוא תמיד שכח לקנות קונדומים ובשלב מסוים אני כבר הפסקתי להתעקש. הרי כבר שכבנו בלי, וכלום לא קרה. ואז הגיע חורף. והייתי חולה. אני תמיד חולה בחורף, אבל הפעם היה לי חום של 39.9 שלא ירד במשך ימים. כשהגעתי בפעם השלישית לרופאת המשפחה שלי היא נתנה לי סדרת בדיקות נוספת. ואז הגיע טלפון מהמחלקה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב, והם דרשו ממני לבוא מיד. ישבתי בחדר האחיות לבנה כסיד, כשלקחו ממני דם פעם נוספת. תהיתי למה קוראים לי לחדר רופא לקבל את הבדיקה, הרי ברור שהתשובה שלילית, אז הם פשוט יכולים להגיד לי את זה במסדרון... ואז כשנכנסתי הרופא אמר לי "לצערנו, הבדיקה שלך יצאה חיובית", וכל עולמי חרב עלי.
     

סרטן זה כבוד, איידס זו בושה

כריס סמית,´ חבר פרלמנט בריטי ונשא איידס. תפסיקו לרחם ולהתנשא (ארכיון: רויטרס)

וכשישבתי, כעבור ארבע שנים, מול דף החדשות שעל מסך המחשב וקראתי את התגובות שמתפרסמות בעקבות הפרשה על איידס, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה הייתי רוצה להתייצב מול כל אותם האנשים פנים מול פנים. כל אותם האנשים שמתריסים, מוכיחים ומעליבים. כל אותם האנשים שטוענים שאין לי זכות להביא ילדים לעולם. הייתי שואלת את אותה האמא שכתבה את זה באינטרנט האם היית מחליטה לוותר על החוויה של לתת חיים בגלל שאמך, חס וחלילה, נפטרה מסרטן, ואת, עצמך, נמצאת במעקב כיוון שיש לך נטייה גנטית לסרטן? האם היית מחליטה להפיל את הילד, אם הרופאים היו אומרים שישנו סיכוי לאיזשהו פגם מולד? והרי עם ההתקדמות ברפואה ניתן להוריד את הסיכוי שהילד יהיה נשא איידס לחצי אחוז בסך הכל, לעומת 99 וחצי אחוזים שהוא יהיה בריא! ועוד הייתי שואלת האם זו גאווה כל כך גדולה להיות חולה סרטן, או לקבל התקף לב, לעומת בושה כל כך גדולה להיות חולה איידס? ומדוע? רק בגלל שהמחלה עוברת, בין היתר, באמצעות יחסי מין?

וכל אותם האנשים שלא התריסו, לא פגעו ולא העליבו, אלא פשוט עמדו מהצד וריחמו, ואמרו "היית צריכה לדעת, היית צריכה להשתמש בקונדום." ולאחר מכן הלכו הביתה, התרווחו בכסא, וטפחו לעצמם על השכם, על כמה שהם נבונים וחכמים, שהרי הם יודעים לברור את בני הזוג שלהם היטב ולהם זה לא יקרה. והמבוגרים מעט יותר, שחשבו על כך שמזל שהם מגדלים את הבנות שלהם על ערכים נכונים ולכן זה בטוח לא יקרה להן. לכל אלה הייתי מספרת שבעצם הגעתי מבית מסורתי, ושהלכתי לבית כנסת כל יום שישי מגיל 15. ושכל מה שרציתי היה אהבה, ולהיות מאושרת. והייתי מספרת שהייתי צעירה וחסרת ניסיון ולא ידעתי לעמוד על שלי.

"מתכוונת לחיות עד 120"

אבל, לצערי, לא אוכל לעשות זאת, כיוון שעליי להתחבא. ולכן אני מופיעה כאן בשם בדוי ובלי תמונה. אני צריכה להתחבא מפני חברה שעדיין לא מוכנה להבין, לקבל, לפרגן ולהשתחרר מהדעות הקדומות. חברה שטרם השכילה להבין שהסטיגמה חוזרת אליה כמו בומרנג ופוגעת בה. שבגלל חוסר מודעות ותיוג אנשים פוחדים להיבדק. חברה שטרם הבינה שהאיידס נמצא ממש כאן, ממש בתוכה ולא מעבר ליערות החושך. ואני בוחרת לחיות את החיים שלי בשקט עד 120 (כן, כן, עד 120), להתפתח מבחינה אישית, לגדול, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. וכל זה בצל של מה שקרה לי בגיל 19. אז אני מאוד מקווה שהפעם התגובות יהיו קצת שונות, ועכשיו תסלחו לי, שכחתי לקחת כדור...

כן, אני צריכה לקחת כדורים. 5 בבוקר ו-4 בערב. כדורים שלא כדאי לשכוח לקחת, כי בהם תלויים החיים שלי. אז למדתי לקבל אותם כחלק בלתי נפרד מיישותי, יחד עם כל תופעות הלוואי שלהם. עם העייפות והטשטוש, השלשולים והבחילות, עם כאבי הבטן וההקאות, עם הסחרחורות והחלומות הרעים. למדתי לקבל אותם גם בזכות האנשים הטובים בוועד למלחמה באיידס, שהתייצבו לצידי ברגעים הקשים ואמרו "עוד טיפה, התופעות לוואי לטווח הקצר חולפות בדרך כלל לאחר כחודש של הסתגלות..." ואז שאלתי אותם, "אם דיברתם על תופעות לוואי לטווח קצר, אז מה, יש גם לטווח ארוך?" וגיליתי שלטווח ארוך התרופות פוגעות בתפקודי כבד, מעלות את ריכוז השומנים בדם ועלולות לגרום לסוכרת, הפרעות תחושה ועוד הרבה דברים אחרים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם כרגע, כיוון שאני מתרכזת בניהול אורח חיים בריא כדי שלא אצטרך להתמודד עם אף אחת מבעיות אלו. בינתיים אני מגיעה כל שלושה חודשים למרפאה ונותנת דם, כשהאחות הנחמדה שמה אותו במבחנה שמתנוסס עליה סכנה ביולוגית. וכל חודש אני מגיעה לבית מרקחת. ולמרות שאינני נוהגת להתלבש בסגנון צעקני, הרוקחות באופן מפליא מזהות אותי עוד בטרם הספקתי לגשת לדוכן, והולכות להביא לי את התרופות.
    

לצאת או לא לצאת עם בחורים?

בעבר יצאתי עם מישהו לתקופה די ארוכה. נכון להיום אני לא יוצאת עם אף אחד, וכל מי שאני נכנסת איתו לסוג של קשר אני צריכה בכלל לחשוב האם הוא יהיה בכלל מסוגל להתמודד עם זה. אבל יש לי את החברים שלי, שחלקם יודעים, ולא חוששים לשתות עמי מאותה הכוס, ויש חברים שלא יודעים, שתוהים לגבי שיחות הטלפון הפרטיות שאני מנהלת בצד. לעתים זה כתב עיתון שמתקשר כיוון שהוא מעוניין בכתבה בנושא איידס, לעתים זו נשאית שזקוקה לעזרה, ולעתים צוות הוועד למלחמה באיידס לפני פרויקט חשוב. חברים שלי תוהים מי מתקשר ואני מצחקקת לעצמי ומרגישה כמו סוכן שב"כ שמנהל חיים כפולים. ויש לי את המשפחה שלי, שבסופו של דבר, אחרי שעברו ההלם הראשוני, הם מאוד תומכים, מבינים ועוזרים. תמיד כשמספרים, במיוחד לאנשים הכי קרובים הם נורא דואגים. ואז הם מתאוששים, ומבינים שאתה עדיין חי ועדיין נושם ומנהל אורח חיים רגיל. האמת היא שביחסים שלי איתם היום האיידס עולה בעיקר בהקשרים מנהליים, אם מישהו מזכיר לי שעוד מעט צריך לחדש את מלאי הכדורים.. דברים כאלה.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות שוב לכל הצוות הנפלא של הועד למלחמה באיידס על עבודת הקודש שעשו, עושים וימשיכו לעשות למעני ולמען רבים אחרים. נתתם לי את כל האהבה והתמיכה מתי שנזקקתי לה הכי הרבה בעולם, והראיתם לי שיש חיים גם ביום שאחרי... יום אחרי שאת מגלה שיש לך איידס. אני שמחה שיש לי את הזכות לקחת חלק בפעילות שלכם. ותמשיכו בעבודתכם הנפלאה.

 הסיפור השלישי הוא של א´ (הגיל אינו מצוין):

תמיד כששאלו אותי אם אני מפחד מהמוות, עניתי שלא. אני באמת לא מפחד למות, ממש לא. אבל תמיד הוספתי שאני מאד מפחד לחלות, מפחד לגסוס ולראות איך מלאך המוות מגיע לקראתי באיטיות, הורס את גופי ושובר את רוחי. תמיד רציתי למות בפתאומיות, בלי הכנות מראש, מבלי להבין מה קורה לי.

ביום שישי התקשרו אלי מההוספיס לחולי איידס בתל-השומר כדי לבוא ולהיפרד מאלי.

במשך ארבעה ימים בני משפחתו, חברים ואני נכנסנו לחדרו בקבוצות וביחידים כדי לדבר, ללטף, לחבק ולנשק. במשך ארבעה ימים ניסינו למתוח את זמן הביחד עם אלי ואת הביחד שלנו.

ליד מיטתו, הבנתי בפעם הראשונה בחיי בחשיבות תהליך הגסיסה. בפעם הראשונה קלטתי את הצורך בפרק הזמן הזה, שבו כבר לא מנסים לעודד בביטויי "יהיה בסדר", "תאכל טוב", "אל תדבר שטויות, אתה עוד תקבור את כולנו" וכד´. הכרתי בכך שאנו צריכים את התקופה הזאת שבה נותר לדבר רק דברי סיכום. על מה כועסים, מה היה לנו יחד, מה אני רוצה שתמיד תזכור. כל הדברים שמעולם לא אמרנו האחד לשני, או לא הדגשנו עד כמה פרט מסוים בחיינו היה כל כך משמעותי בשבילנו.

פתאום נבהלתי שאולי אני אמות בלי הכנה ולא אספיק להגיד לכולם את מה שאני רוצה להגיד להם. למרות שמאז שאני יודע שיש לי איידס אני משתדל שאימא תדע כמה אני אוהב אותה, שאבא יידע כמה אני אסיר תודה לו, שא. יידע כמה הוא היה משמעותי לחיי, ושכל אחד מחבריי יידע איזה דיסק אני מוריש לו ומי ייקח את אוסף הסרטים הכחולים שלי.

למרות זאת, תמיד יש עוד משהו שצריך להגיד ועוד חיבוק שצריך לתת ואני ממש צריך התראה של כמה ימים לפני שהזמן נגמר.

מה שכן, אני מקווה שההתראה הזאת באמת תימשך ימים ספורים ולא יותר. אצל אלי, התקופה הזאת נמשכה הרבה יותר מדיי זמן.

ביום רביעי בבוקר אלי נפטר. בצהרים לווינו אותו בדרכו האחרונה. והיה עצוב, כל כך עצוב. ומהלוויה חזרנו הביתה, החלפנו בגדים והתאספנו שוב כדי לחגוג את נישואיהם של שני חברים, שני בחורים שארבע שעות לפני חתונתם בכו יחד איתנו מעל לקבר הטרי.

היום המוזר הזה, שנראה כאילו נלקח מתסריט הוליוודי מוצלח, היה אחד הימים הקשים, המרגשים והמלמדים ביותר בחיי. יום שהתחיל בכאב נוראי והסתיים בשמחה אמיתית ומשחררת. יום שלימד אותי שהחיים באמת נמשכים תמיד ושהדבר החשוב ביותר בחיים זה להיות עם האנשים האהובים עליך ביחד, גם בדרכם האחרונה וגם בדרכם הראשונה.

אני בטוח שאלי היה איתנו גם בחתונה שהוא כל כך רצה להשתתף בה. בטח הוא שמח שבגללו הגענו לחתונה על בטן ריקה ואחרי כוס היין הראשונה שלנו כבר רקדנו שיכורים כמו אחרי ארבעה וודקה רד- בול. בטח הוא נישק את שני החתנים והיה כל כך גאה לראות את כולנו יחד, שוכחים מהצרות ונהנים מהחיים, עם איידס, בלי איידס, העיקר חיים והעיקר ביחד.

בשיחתנו האחרונה אלי ביקש ממני שני דברים: דבר ראשון, שכולם יענדו בלוויה סרטים אדומים, ודבר שני, שלא נתבייש בזה שיש לנו איידס.

אז אלי יקר שלי, אני בטוח שראית איך חילקתי לכולם סרטים אדומים, איך בכיתי עם אמא שלך כשענדתי לה את הסרט ואיך חיבקתי את אחיך כשהצמדתי לו את הסיכה. אני יודע ששמת לב כמה קשה היה לי לתת סרט אדום לאבא שלך, לאחותך, לרופא שלך ולשכנים. בטח ראית איך השפתיים רעדו לי כשניגשתי לאנשים ואמרתי "אלי מבקש". אבל עשיתי את זה, מילאתי את בקשתך.

אבל אתה יודע חמוד, לגבי הבקשה השנייה שביקשת ממני באותו ערב, כשהתחבקנו ואמרת לי בטון הסמכותי והמצווה שלך "תהיה נשא גאה, אל תתבייש באיידס", זה קצת יותר קשה לי.

ישנה מרואיינת איידס שהסכימה להתראיין (הראיון מאתר אינטרנט) והיא מספרת שקשה לחיות בחברה כשאתה נושא את הנגיף. הנה חלק מן הראיון:

האם היותך נשאית איידס נשאר סוד?

ברור. קשה מאוד להיות נשא איידס בחברה שלנו, והדבר יכול לפגוע בי ובבני משפחתי, ובעיקר בילדה שלי. אף על פי שקשה לחיות עם סוד, ולפעמים חייבים לשקר לצורך זה, ברור לי כי בשבילי חשוב השקט בחיי, גם על חשבון היושר המוחלט כלפי חוץ. בשלב מסוים אחד מחברי המשפחה גילה את הדבר בלי רשותי - וכעסתי מאוד. היה לי צורך גדול מאוד לשמור את הדבר בשליטתי. המשפחה שלי עדיין שומרת על כך בסוד, ולצערי המשפחה גם מסרבת לקבל תמיכה בשל הפחד להיחשף. היום אני מפחדת פחות שאנשים ידעו, ואני גם יודעת שאם הדבר יפגע בי או בבני משפחתי - לא אהסס להיאבק בכל צורה שתידרש. אני יודעת שהחוק במקרה הזה לצידי.
 

מה השתנה במחשבות וברגשות שלך מאז גילית שאת נשאית?

למדתי המון. למדתי על אפשרויות תמיכה של אנשים. יש אנשים שיודעים לתת, ויש אנשים שלא. למדתי לקבל את זה ולא לכעוס. למדתי שהמוות הוא חלק מהחיים. וכל החיים קשורים לרגע הזה. למדתי על חיים עם סוד. העולם נעשה לי מאוד ברור, למדתי על החברה וגם מושגים כמו פרטיות. למדתי על יחסים עם בני אדם בכלל ועל יחסיי שלי עם בני אדם שסביבי. היום כל מערכות היחסים שלי הן עמוקות יותר, אני דורשת מעצמי יותר בכל מה שאני עושה. הכול הופך יקר ובעל ערך רב יותר ומחייב אותי לאחריות גדולה יותר.

איזה מסר היית רוצה להעביר לבני נוער ולאנשים בכלל?
 

המסר הראשון הוא לעשות ´מין מוגן´. לא ניתן לדעת אם מישהו נשא או לא בשום דרך אלא בבדיקה. חשוב לשמור על יחסי אמון בתוך קשרים קרובים, כי אם אחד מבני הזוג מקיים יחסים גם עם אנשים נוספים, אין משמעות לבדיקות שנעשו. חשוב לא לסמוך על שום דבר מלבד על בדיקת האיידס.

המסר השני קשור ביחס לחולים ולנשאים. צריך לשנות את התפיסה לגבי המחלה. לא הוגן שאנשים חולים יצטרכו להתמודד גם עם חולי חברתי. אין סיבה שתהיה תווית לחולה איידס או לנשא, והוא יעורר פחד. ברגע שמשתמשים בקונדום ונמנעים ממגע של דם בדם - אין דרך להידבק. בשביל נשאי איידס הנידוי גרוע מהמחלה.

המסר השלישי מופנה לנשאים ולחולים. סך הכול יש סיבות לאופטימיות. אפשר לעשות צעדים בחיים. חשוב לא להישאר בתוך בועה אלא להתמודד. באמצעות התרופות מקבלים אריכות ימים ואיכות חיים. למחלות רבות הקשורות באיידס יש היום טיפול. כן אפשר לקבל תמיכה משותפים לגורל, קשרים שיש לי עם חולים ועם נשאים הם קשרים עמוקים וייחודיים. חשוב לקבל תמיכה מכל מקום אפשרי, ושניתן לסמוך על יכולתו לשמור סוד. כדאי מאוד לפנות לוועד למלחמה באיידס, אני יודעת שלי הם עוזרים מאוד.
    
 

אורח החיים של חולי האיידס, טיפולים, בדיקות
היבט טכנולוגי - השלכות לעתיד, כיוונים לתרופות ולריפוי
 

המחקר לגבי חולי איידס נעשה בעיקר בהומוסקסואלים וחולי המופיליה, עולים חדשים מאתיופיה ופועלים זרים מתאילנד המצויים בישראל. מתוך מחקר זה ומכיוון שהאוכלוסייה זו נעשית במעקב רפואי מסודר, מתאפשרת בדיקת המערכת החיסונית שלהם ניתן ללמוד על אורח החיים של חולי האיידס על הטיפולים והבדיקות וההשלכות לעתיד.

את שאלת אורח החיים של חולי האיידס ניתן לחלק לשני היבטים:

טיפולים בדיקות וכדומה וכך ההשלכות לגבי העתיד מבחינת תרופות להתמודדות עם החלה (היבט טכנולוגי):

בהדבקה בנגיף ה- HIV יש חדירה של הנגיף לדם והדבקה של מספר לימפוציטים מסוג CD4 , תוך מספר שבועות מתרחשת דרגה עצומה של טיפול בנגיפי , המגיעה לשיאה בשבוע ה – 4 ועד השבוע ה - 6 מאז יום ההדבקה ואז מצויות רמות גבוהות מאוד של הנגיף בדם (וירמיה).

בתקופת השכפול המסיבי של HIV יש לחלק ניכר מהמודבקים הרגשה כללית לא טובה המלווה בעליית חום , בהגדלה חולפת של קשריות לימפה , דלקת לוע , ופריחה. מצב זה נמשך בערך 6 שבועות מאז ההדבקה ולאחר מכן הולך ודועך במשך 4-6 שבועות נוספים.

מתוך מחקרים על איידס ובעזרת שיטות מתוחכמות של ביולוגיה מולקולארית ניתן להוכיח שההעלמות של HIV מהדם ההיקפי איננה תוצאה של ירית המטה הנגיפית הכוללת בגוף אלא נובעת מפיזור HIV לרקמות הלימפתיות בגוף שם הוא שוכן , בין התאים ובתוכם בצורה חבויה.

מצב זה של חביון קליני נמשך כ- 7 שנים , עד שהוא פורץ שוב לדם ההיקפי וניתן לזהות אותו שם בכמויות שהולכות וגדלות.

משך הזמן של החביון קליני , עד להתפתחות המחלה וקצב התקדמות המחלה שונה באוכלוסיות סיכון שונות ובגילים שונים. גודל הומוסקסואלים וביסקסואלים נמצא ש- 20% מהם היו אי תסמינים לחלוטין בתום 10 שנים של מעקב , בעוד אצל אלו שנדבקו מעירוי דם התפתחה המחלה כעבור 7 שנים אצל 49% מהם . אצל נרקומנים כיוון שאין מועד לתאריך ההדבקה קשה מאוד לעקוב אחר החביון הקליני. אצל ילדים ההתקדמות היא איטית ביותר לעומת מבוגרים , אך לעומתם אצל תינוק שנדבק בנגיף מהאם משך ההישרדות הממוצע הוא כ- 2.5 שנים מעת קביעת האבחנה.

קיימת גם קבוצה נוספת בקרב המודבקים ב- HIV המוערכת ב- 5% מכלל הנבדקים ללא התקדמות המחלה מבחינה קלינית ואימונולוגית למעלה מ- 100 שנים ואף זו שנים מתחילת הזיהום וזאת בשל תגובה חיסונית סגולית , רמת שיכפול נגיפי נמוכה ומבנה תקין של הרקמות הלימפתיות.

גם בשלב המחלה האסימפטומי מתרבה הנגיף בבלוטות הלימפה והן נהרסות בהדרגה.

התסמינים הקליניים קשורים בכל איברי הגוף , אין להם זמן קבוע ולא דרגת קושי קבועה.

-         חום הוא תופעה שכיחה גם ללא זיהום הזעות לילה שכיחות גם כן. תרופות מורידות חום עוזרות לשני מצבים אלו.

-         בשלב זה של המחלה יש לעיתים שלשול כרוני ללא סיבה ברורה היכול לגרום למצב גופני ירוד. אם לא נמצא פתוגן הטיפול הוא סימפטומי.

-         תופעה נוספת היא עייפות שיכולה להיות קלה עד חמורה ביותר ובשביל כך יש לשלול רקע אנדוקריני במיוחד תת פעילות בלוטת המגן והאדרנל , בכל מקרה יש לוודא שלא מדובר בדיכאון הניתן לטיפול.

-         תופעות עור שונות מופיעות בתקופה זו :פסוריאזיס , הרפס , סימפלקס , והרפס זוסטר.

-         הרי לאוקופלקיה היא זיהום ע"י נגיף אפשטיין – בר היוצר שכבה לבנה לצידי הלשון דומה במקצת לפטרת הפה והיא טיפוסית לחולי HIV. הזיהום הזה מגיב היטב לטיפול באצקלוור אך בד"כ אין צורך בטיפול.

-         כיבים בפה ופטרת הפה הם שכיחות מאוד ומופיעות אבל 50% מהחולים.

-         מחלה אורלית נוספת היא מחלה פריוצנטלית שלעיתים הינה מאוד אגרסיבית ודורשת טיפול מקצועי נמרץ.

-         כאב ראש שמתחיל כבר בשלב ללא סימפטומים עלול להימשך.

-         חלק מהחולים סובלים מזיהומים ע"י חיידקים רגילים הגורמים לסנוסיטיפ , דלקת הסימפונות ודלקת ריאות.

ממחקרים שהתפרסמו בשנת 1995 ועד היום ברור לנו כיום שהשלב בו המחלה איננה פעילה מבחינה קלינית אינו שלב של חוסר פעילות HIV אלא שלב בו הנגיף פעיל בתוך הרקמות הלימפתיות של הגוף ומדביק בעקביות תאים רבים.

לכן זהו שלב שבעתיד עם תרופות אנטי רטווירליות יעילות יותר , נצטרך לטפל בו ולא להשאירו ללא טיפול כפי שמקובל כיום. המחקרים עד היום פותחים אופקים חדשים בתכנון מדיניות טיפול בנשאי HIV. אולם , גם מאשרים את החשיבות הרבה בשיטות החדשות לכימות העומס הנגיפי. חשיבות שיטות אלו מודגשות עוד יותר בגלל התאמה שנמצאה בין מדידת העומס הנגיפי לבין משך החיים וקצב התקדמות המחלה אצל הנשא. כל זה כמובן גם משפיע על איכות חייו של הנשא , השתלבותו בחיי החברה , בהמשך תפקוד תקין בחיי החברה המשפחה והעבודה.

לאור כל זאת חייבים להיות מודעים לבעיות שמציבות לנו המדידות של תאי CD4 ושל העומס הנגיפי , רמתם בפלזמה היא רק כ- 5% מסך כל כמותם בגוף , ולכן מדידת תאים אלו תאים אלו בפלזמה אינה משקפת תמיד את הנעשה בגוף.

אם אכן יוכח בוודאות בעקבות מחקרים קליניים נוספים שמדידת RNA-HIV בפלזמה מנבאת שינויים ברמות CD4 ואת התקדמות המחלה , ניתן יהיה להשתמש בתוצאות בדיקה זו לשם קביעת ההחלטה להתחלת טיפול אנטי רטרווילי מוקדם ככל האפשר לפני שיהיה מאוחר מדי. יותר מכך , תוצאות בדיקת RNA-HIV , משום שהן כמותיות , יאפשרו "לתפור" את הטיפול לחולה מסוים בהתאם לשלב המחלה בו בוא נמצא (מבחינת העומס הנגיפי) ובהתאם למידת תגובתו לטיפול. בעתיד תקבע , אפוא , מדידת RNA-HIV את ההחלטה לטפול או המתנה , תאפשר להעריך את התגובה לטיפול ותאפשר לקבוע מתי נחוצים שינויים בטיפול.      

קונדום הוא אמצעי המניעה היחיד המסוגל למנוע הידבקות באיידס

    

הקדמה לשאלונים

המטרה בעבודה על השאלונים הייתה לבדוק את רמת המודעות למחלת האיידס ועד כמה הם יודעים על המחלה עצמה כמו: למה היא גורמת וכמה זמן היא מתפתחת וכו´...

את השאלונים כתבתי על סמך החומר שאספתי ועל סמך מה שלמדתי מן עבודה זו.

אני מצפיה שאנשים ידעו הרבה על מחלה זו היות ומדברים עליה הרבה. פעמים רבות שמענו הסברים על איידס בהזדמנויות שונות. אני מקווה שתוצאות השאלונים יהיו תואמות לרמת הציפיות שלי.

השאלות שהוצגו בשאלונים הן:

      1. כיצד אפשר להידבק במחלת האיידס ואיך היא מועברת?

2. באיזה שלב של המחלה (לאחר ההדבקה) ניתן להבחין שאכן הגוף נדבק באיידס?

3. מה משמעות המחלה ואיך היא פוגעת בגוף האדם?

4. האם יש משמעות לגילוי המחלה בשלב מוקדם?

5. מהם הדרכים למנוע את ההידבקות במחלה?

6. האם יש מרפא למחלת האיידס?

7. מבחינה חברתית – האם תהיה חבר של חולה באיידס? האם תהיה מוכן לעבוד בשולחן על ידו?

8. כיצד ילד יכול להידבק מאחד מהוריו באיידס?

9.האם ניתן לאבחן איידס אצל ילדים?

10. האם יש קשר בסוג האוכלוסייה לזמינות והיכולת להיבדק באיידס?

12. האם יש הבדלים בהתפתחות המחלה בסוגי האוכלוסייה בין גברים לנשים בין ילדים למבוגרים

      ובין אלו שנדבקו בדרך שונה: דרך עירוי? מגע מיני? וכו´...            

13. "חשופים ולא נדבקים" האם קיים דבר כזה?פרט ונמק!

14. האם יפתח כל נשא של הנגיף את מחלת האיידס?

    

  תשובות האנשים לשאלונים היו:

שאלה מספר 1:

 בשאלה זו בדקתי עד כמה אנשים יודעים את דרכי ההידבקות במחלה.

אני שמח מן התוצאות אך התאכזבתי כשגיליתי שהם לא יודעים שיש דרכי הידבקות מאם לתינוק כמו חלב האם היות וזה דבר שחשוב לדעת.

שאלה מספר 2: