קצת היסטוריה לא תזיק ואולי גם תפתיע חלק מהגולשים פה. זה תעוד היסטורי של דברים, הודעות שכתבתי ברשת בין אוקטובר לדצמבר 2001. זה תעוד היסטורי שמתאר אדם בודד שלאט לאט מגלה את עצמו. תזכרו, זה תקופה בה לא היה עם מי לדבר, הייתי לבד בודד במערכה והייתי צריך למצוא את הדרך לבד להתמודד עם הכל. היום במבט לאחור זה נראה כמו משהו שלקוח מסרט, סרט מהחיים שאני לא יודע איך עברתי אותו ושרדתי אותו.
להלן תעוד נדיר של חלק מהדברים שכתבתי אז, שנת 2001, תחילת הדרך כנשא, את המחלה גילתי ב יוני, ומאז אני עובר את כל השלבים לבד, מתמודד לבד ביחד עם קומץ אנשים שנותנים לי את התקווה החדשה. לדתעי זה תעוד מאד מיוחד שבעצם אומר הכל על איך אדם אחד, שראה את המוות מול העיניים והיום חי את החיים:

ירושלמי מחפש להכיר ירושלמים

אני חדש מאד יחסית - מספר חודשים
מחפש להכיר ירושלמים, לשיחות, יציאה מהבית
לטייל וכל מה שיעלה על הדעת.
חוץ ממשפחה תומכת וכייפית איש לא יודע
ואני מעוניין למצוא חברים חדשים
שלא אפחד לדבר איתם על כלום.
בשלב זה אני לא מחפש כל קשר שהוא מיני
כך שמי שמטרתו זו - אולי בהמשך.
תודה

תופעות לואי – מי יכול לתת לי רעיונות איך להתגבר עליהן

אני "חולה מתחיל" - כלומר, שישה שבועות של טיפול בקוקטייל.
לאחר שבועיים או שלושה החלו אצלי כל תופעות הלואי שרק
יכולות להיות וזה מוציא אותי משיווי המשקל הנפשי.
מדובר בעיקר בכאבי שרירים וגוף מכפות רגליים (שהן נפוחות מאד)
ועד צואר.
הרופא שלי נתן לי משככי כאבים מקובלים וזה פחות או יותר עוזר
אבל לא תמיד.

אם מישהו חווה את העניין הזה ומוכן לשתף אותי ברעיונות איך
להתגבר על זה, אני מאד אודה.

שאלה לנשאים ותיקים שסיפרו לחברים

אני נשא מאד מתחיל, בערך חודשיים.
מקבל את הקוקטייל ומתחיל להרגיש יותר טוב - אבל כואב מתופעות
הלוואי שרודפות אותי לא סוף.
אבל השאלה היא שאלה אחרת.
כיום מי שיודע על הנשאות זה רק ההורים ואחים.
אני רוצה לספר זאת לשניים או שלושה ידידים וידידות
שאני מאמין שהם חושדים שאני נושא את נגיף האיידס
אבל זה לא עולה על סדר היום שאנחנו מדברים כמעט כל יום.
העניין הוא שאני מתלבט איך לעשות זאת באופן כזה
שלא אכניס אותם למרה שחורה בגללי, שלא יפחדו אחרי
שאספר להתקרב או להפגש, ובקיצור שזה לא יגרום לניתוק יחסים.
האנשים האלה לא טיפשים.
אבל אני רוצה לספר להם, לא להסתיר מהם, ולא להפסיד אותם.
אז אם יש מישהו שחווה את העניין
ויכול לתת עצה אני מאוד אודה.

נ.ב.
לא מחפש פסיכולוגים, או כל דבר אחר.
יש לי במקום הטיפול מישהי שאיתי לכל אורך הדרך.
אני מחפש לשמוע מנסיונות מעשיים.

שאלה לנשאים

אני נשא מאד מתחיל, בערך חודשיים.
מקבל את הקוקטייל ומתחיל להרגיש יותר טוב - אבל כואב מתופעות
הלוואי שרודפות אותי לא סוף.
אבל השאלה היא שאלה אחרת.
כיום מי שיודע על הנשאות זה רק ההורים ואחים.
אני רוצה לספר זאת לשניים או שלושה ידידים וידידות
שאני מאמין שהם חושדים שאני נושא את נגיף האיידס
אבל זה לא עולה על סדר היום שאנחנו מדברים כמעט כל יום.
העניין הוא שאני מתלבט איך לעשות זאת באופן כזה
שלא אכניס אותם למרה שחורה בגללי, שלא יפחדו אחרי
שאספר להתקרב או להפגש, ובקיצור שזה לא יגרום לניתוק יחסים.
האנשים האלה לא טיפשים.
אבל אני רוצה לספר להם, לא להסתיר מהם, ולא להפסיד אותם.
אז אם יש מישהו שחווה את העניין
ויכול לתת עצה אני מאוד אודה.

נ.ב.
לא מחפש פסיכולוגים, או כל דבר אחר.
יש לי במקום הטיפול מישהי שאיתי לכל אורך הדרך.
אני מחפש לשמוע מנסיונות מעשיים.

וככה זה היה....

ראשית תודה על העידוד.

שהייתי בדרך בשעת לילה מאוחרת לבית החבר (לא בן זוג, פשוט חבר טוב) וככל שהתחלתי להגיע אליו
הרגליים והידיים שלי רעדו. האמנתי שיהיה בסדר אבל פחדתי מתגובות לא צפויות שלפעמים יכול להיות.
שבאתי הייתי מאד נבוך.
אבל שהתחלתי בעצם לא הפסקתי לדבר, לספר לשמוע ובעצם הכל.
בהתחלה סיפרתי למה לא דיברתי איתו על הנושא עד היום.
אחר כך סיפרתי לו שאני נושא עלי את נגיף האיידס.
וסיפרתי לו (אלא אם שכתי ואני חושב שלא שכחתי) את הכל.
מהיום שהתחלתי להשתעל, הרופאים שלא ראו את דלקת הריאות ואמרו לי אסטמה קלה,
איך התדרדרתי והגעתי למיון ומשם המשכתי לספר לו על הבדיקות תרופות וזה עוד
לפני שידענו שמדובר באיידס.
סיפרתי אחר כך על המפגש עם הרופאים התרופות, הכאבים מתופעות הלוואי
על המחשבות ועל עצם החיים שלי שהשתנו בחודשים האחרונים לבלי הכר.

הסתבר לי במהלך השיחה שבעקבות הסימפטומים, והשיחות שהיו לנו שהוא חשד
שחליתי באיידס, אבל הוא לא העיז לשאול.

לא הסתרתי אתמול דבר, באתי ונפתחתי עד הסוף, לא הזלתי דימעה למרות
שהייתי בטוח שיהיו כאלה. ויצאתי משם מאושר. ראשית כי סיפרתי את זה
לאדם שהוא מבחינתי חבר אמיתי, שנית שאני לא אצטרך לחשוב כל פעם
איך לספר לו סיפור אחר על המחלה על הבדיקות שאני הולך כל הזמן.

אז מה אגיד לכם,

זה היה מבחן ראשון בשבילי והשאיר אותי בהרגשה נפלאה.
אני לא הולך לספר לעוד מישהו או מישהי כלכך מהר
אבל אני מאושר מאיך שזה עבר.

אז זהו, אז לכולם תודה על העידוד, ולמי שיודע שאני מדבר עליו
ואני יודע שהוא ייכנס לפה להסתכל לראות את מה שאני כותב פה
לאחר שסיפרתי שאני כותב פה, אני מאושר שיש לי חבר טוב כמוך.

האם יש למישהו רעיונות איך לשפר את איכות החיים ?

האם יש למישהו רעיונות איך אפשר לשפר את איכות החיים - בעיקר חברתית.
את החברים שלי יש לי אמנם,
טיפולים אלטרנטיביים אני עושה.
אוכל טוב
מקבל את היחס הכי טוב והתמיכה מהמשפחה.

אבל.....
בהרבה מאד זמן אני לבד, אני כואב מתופעות הלוואי שלא עוזבות אותי
לשבת לקרוא מסובך כי העורף כואב הרבה ואי אפשר להוריד את הראש להרבה בלי כאב.
אני רואה המון טלוויזיה
אבל...זה לא זה.

האמת, הייתי רוצה לפגוש אנשים אחרים (לא סקס), לשמוע מוסיקה טובה
לדבר, לשמוע איך הם עוברים את החוויה הזו שנקראת -איידס.

אמנם אני ירושלמי והייתי מעדיף להכיר ירושלמים או מקומות ירושלמים
אבל תל אביב לא רחוקה.

אז אם למישהו יש הצעות איך לצאת מהבדידות הזו
אשמח אם יספר לי.

מה יותר מסוכן – איידס או סרטן ?

יש לי שאלה.
אני יודע שזה לא בדיוק הפורום המתאים אבל.....
לי יש איידס, זו עובדה ואין מה לעשות (מקבל טיפול ומגיב טוב)

אבל
כל הזמן עולות בי המחשבות על מה יותר מסוכן, איידס או סרטן.
אני חושב שאיידס יותר גרוע ומסוכן ואילו אנשים שדיברתי איתם (רובם)
אומרים שסרטן יותר.

מה יש לכם להגיד בנושא ?

אני אסביר את עצמי קצת יותר

אני ירושלמי,
מתחחיל את השבוע השמיני ל"קוקטייל"
תופעות הלוואי - איך אמר לי הרופא שלי - תופעות מופלאות - כולן עלי
כולי כואב וי על 24 שעות של נורופנים וכדור שינה לישון.

כל זה מצד אחד גורם לי לתסכול כי אני תקוע בבית ואם כבר יוצא ממנו אז זה מעט מאד.
כתוצאה מכך תסכול מהמחלה.

אני לא רוצה לפגוש בשלב זה נשאים מירושלים ואז הברירה היא מרכז הארץ
אבל הנסיעה בשבילי היא מבצע קשה לביצוע.

אני מתכונן היום לצלצל לורד.

קיבלתי מעובדת סוציאלית של בית החולים בו אני מטופל שם של באדי והיא דיברה איתו
אבל הוא מהמרכז, אליו אני אתקשר שארגיש שאני יכול לצאת מירושלים.
(בירושלים אני נוהג בלי בעיה כי הכל קצר וכואב)

אז

זה אני כרגע

עייף, עצוב, כואב ורואה כאילו השמיים נופלים לי ממולי.

ראשית תודה ועוד....

תודה על העידוד. האמת זה נותן לי עוד תקוה
שדברים ישתפרו.
הרופא שלי ממש יודע כל מה שמציק לי וכואב לי.
הוא שותף לכל מכל וכל.
דוקא אתמול ראיתי אותו והוא חיזק אותי מאד
כי לדעתו אני עליתי על הגל הנכון בטיפול.

האמת, אני חושב שאני ממהר קצת, מודה בעובדה,
וזאת למה - כי אני עכשיו רק 4 חודשים מהדלקת ריאות שקיבלתי
ויודע על המחלה רק מתחילת אוגוסט (למרות שהבנתי שיש לי אותה
כבר קודם).
אבל, לשבת בבית (חלק גדול מהזמן), מוציא אותי מדעתי
בחלק מהימים זה אפילו הכניס אותי לדיכאון עמוק.

אני מנסה להשתחרר ממנו.

זה מאד קשה.

שבוע הבא קבעתי באגודה בתל אביב ומקווה שאמצא
את דרך המלך ולא אפול לאיזשהו בור עמוק בדרך.

מגיע יום שבת והדיכאון פורץ

שלום.
כל השבוע דוקא המצברוח משתפר. מיום ליום נהיה יותר טוב.
אבל שמגיע ערב שבת, ובעיקר יום השבת עצמו אני דועך.
לקרוא, אני עדיין לא מסוגל (בגלל חוסר סבלנות)
כמות תוכניות הטלויזיה שאני רואה כבר מעבר לכל פרופורציה.
לראות חברים שיראו אותי כגרוטאה חלקית, בגלל הכאבים אני מתבייש.
ויש כאלה שאני רואה באמצע השבוע ולא בשבת.
ואז השבת הופכת לשחורה ועצובה עם מחשבות שפשוט חבל על הזמן.

מה עושים ????

אני לא יודע כבר מה. אני לכוד כך כבר ארבעה חודשים
(חודשיים עם הדלקת ריאות , וחודשיים עם המחלה)

אז אם למישהו או מישהי יש רעיונות מעניינים אשמח לשמוע.

ומה אספר היום ?

אז ככה, כמו שראיתם לא כתבתי מזמן, למה לא יודע.
התמסרתי לדבר אחר וזה החדר בצ´ט אי או אל."לחיות עם איידס"
אני משתדל לפתוח אותו כמה שיותר שעות ובמיוחד בשעות הערב.
לא כל הזמן, לפעמים אחרי הצהריים אבל בלילה כמעט תמיד שכן.
יש שם דברים מעניינים מאד,
נושאי נגיף
לא נושאי נגיף
מתעניינים
שואלים
ובעצם, מה לא.
בנתיים לא נכנסים יותר מידי אנשים, אבל צריך זמן לדבר הזה
שאנשים יכירו בחדר כזה, ייכנסו, ישאלו, ישתפו, ובעצם
אפשר למצוא בחדר הזה חברים חדשים, חברים לשיחה
ואני יכול לומר - אפשר למצוא המון.
רק סבלנות.
לפעמים אני לבד שם. אבל אני לא בודד.
אבל חשוב שהחדר יהיה פתוח, שיראו, שידעו, שיש חיים עם איידס.

מוזר שאתם שומעים את זה ממני,
אולי אפילו תמוה,
אני בשבוע הבא סוגר בעצם את החודש השלישי של הידיעה והטיפול
אבל חייב לספר לכם, שבעזרת הפורום, ואחר כך הצ´ט גיליתי עולם אחר.

חברים חדשים, אנשים חדשים, ובעצם הכי חשוב - גיליתי שאני לא לבד.
גיליתי שאין לי קרניים על הראש, שלא כתוב לי שום דבר על המצח,
גיליתי שאני ככל בני האדם, מרגיש מצויין (כאבים פה ושם אבל מסתדר)
נראה מספיק טוב שלא ירגישו את עצמת המכה שקיבלתי.
אולי אפילו זה בשבילי - התחלה חדשה.
אולי זה מה שנשלח לי מאי שם כדי שאבין שחייתי בעולם אחר.
אבל היום, עם כל העצב שבמחלה הארורה הזו, יש לי המון כח.

מאיפה אתם בטח שואלים.
מההורים שלי, אחים, חבר טוב שיודע, ובעצם מכל האנשים
שבזכות המקום הזה והצ´ט אני מכיר.

תגידו, הוא ייפול מתי שהו, ואני אומר אני מקווה שלא,
מקווה רק מעידה, אבל הסובבים אותי יודעים שביום פקודה
בו רק תתחיל המעידה, יקחו את הידיים שלי וימשכו מהבור.

ואתם פה, ברגע כזה תדעו - אני אצעק הצילו וארצה את העזרה.

סתם אני כותב פה, אבל תדעו,
לפני חמישה חודשים - הייתי בדרך לבורא עולם.
והיום שאני מסתכל על עצמי, אני יודע שאני מבחינתי לא
אתן לנגיף לחסל אותי.

אז תדעו, תקשיבו לשיר של שרית חדד "שהלב בוכה"
זה אומר הכל על כולנו ולי הוא נותן ים של כוח.

תודה על כל החיזוקים, אני מקווה שאעלה על שביל הזהב
ואולי כבר אני בתחילתו (למרות שאני טירון)
ובאמת אגיע לדרך חדשה.

תודה לכולכם, וכמובן אני לא בורח מכאן.

אני ג´וני בצ´ט "לחיות עם איידס"

ופה אני י.

ממשנתו של טירון

אז סתם ככה בא לי לספר לכם.
כמו שאתם יודעים, בשבוע הבא אני סוגר......3 חודשים.
עם המחלה הזו כבר השלמתי כמו שאתם רואים.
אבל הגעתי למסקנה שאת ריפוי הנפש רק אני אוכל לעשות לעצמי.
הלכתי, פגשתי, צ´וטטתי ובעצם מה לא,
ואנשים הבהילו אותי - אל תלך לקבוצות תמיכה - נחשפים שם.
שאלתי את עצמי, מול מי אני אחשף ? מול עוד מישהו שנושא את המחלה ?
ואמרתי לעצמי
לא שומע בקול של אף אחד,
איש איש יעשה כרצונו.
ןאץמול, הלכתי.
ואווו.
נכנסתי בחשש, לא יודע מה לצפות, אולי קצת מוזר,
אבל שבאתי, פתחו לי את הדלת וראיתי חיוך מול העיניים.
אמרתי, אני י.
המדריכה שמחה לראות אותי (לאחר שדיברנו בטלפון)
והאנשים באו, אנשים נהדרים, בכל שכבות הגילאים,
והשיחה קלחה כאילו אנחנו מכירים שנים.
אנשים כמוני וכמוכם, ככל האדם.
ובקיצור, כך עברו חלפו להן שעתיים.
ומה אומר לכם, וחבל שאני לא יכול להראות לכם
את החיוך שיצאתי משם.
ולא נותרה השאלה - אם אני אבוא לשם בשבוע הבא.
זו פשוט עובדה - אני אהיה שם.
ומה אני בעצם רוצה לומר.
אל תפחדו מזה, אין לכם מושג כמה זה נפלא,
כמה זה נותן כוח.
כמה זה בעצם
נותן את החשק והרצון לחיות
ולא סתם לחיות, לחיות טוב.

זהו, זה מה שרציתי לספר,
אל תחששו,
קודם כל תשקיעו בעצמכם,
ושכל הסביבה , תחכה,
אתם לעצמכם יותר חשובים
מאשר כל השאר.

מסתבר....שיש חיים - עם.

בכל מנהרה אפלה – עם קצת מאמץ – מוצאים נקודת אור

בכל מנהרה, ושתהיה אפלה, אם תרצה ותתאמץ
תמצא את נקודת האור.יש נקודה כזו, בכל מנהרה אפלה.
הבעיה היא כמה אתה מוכן להשקיע
בלמצוא את נקודת האור הזו.
המנהרה הזו היא חסומה, היא קשה להסתובבות
המנהרה הזו היא ארוכה, מפותלת, יש שם עליות, ירידות,
פיתולים מסוכנים, ובעצם מה לא.
אבל, במנהרה הזו יש כמה נקודות אור.
אם הולכים במנהרה זו, ומתמידים בהליכה, מוצאים אותן.
נקודות האור האלה יכולות לתת לך חיוך, להראות לך
שיש מוצא, שיש דרך החוצה לעולם אחר.
אתה מצד אחד יכול לעמוד, להסתכל ולראות חושך מול העיניים
אבל מצד שני, אתה יכול לרדוף אחרי האור, לקחת עוד טיפה
ועוד אחת, ועוד אחת, זה יתן לך את הכוח להאמין שאפשר
לשרוד, ואפילו לשרוד טוב, גם עמוק, ואפילו בעצם
להגיע למקום שבו יום אחד תוכל לצעוק - "טוב לי".

אתה צריך לבחור, אתה צריך להחליט האם להשאר ולהתקע
בתחילת השביל, או לחפש את הנקודות הנכונות.
אתה צריך לדעת, מה טוב ומה לא טוב בשבילך.
אתה צריך להתפשר ולא להסתגר בדעות ומחשבות.
אתה צריך בעצם לדעת שאם תסתגר בנקודת החושך
אף אחד לא יראה אותך ותישאר בה לבד.
אבל אתה צריך לדעת, שיש הרבה אנשים באותה מערה אפלה
שהולכים לכיוון האור, והם נפגשים, ושמחים להיות ביחד,
לא לבד, מתאימים יותר ומתאימים פחות אבל המשותף לכל אלה
הוא דבר אחד - הם הולכים לכיוון האור.

ידידי היקר,
צא ממעמקי המערה, תתחיל להסתובב בשבילים, יש שם אנשים מקסימים.
אם לא אחד, אז האחר, יש כאלה שם, והרבה.
העניין היחיד שברגע שתתחיל לצעוד בשביל הזה תכיר אנשים חדשים
שגם אם תיתקע באמצע הדרך ימשכו אותך לכיוון האור כי זו המטרה
של כולנו.

דרך צלחה.

בסוף השבוע הזה התחלתי להאמין כי....

אז זהו,
סוף סוף בניגוד לימים עברו (בס"כ חודשיים חולה)
כי אני אצליח לחיות, ואפילו טוב עם הנגיף האכזרי הזה.
דיברתי המון, פגשתי אנשים נפלאים.
אנשים נפלאים שלא רק מהיום עם זה והם נתנו לי לראות את האור ולא את החושך.

ובנוסף, לפני חודשיים שהכל התגלה, פחדתי לשמוע את המילים - הועד למלחמה באיידס
והיום אחרי חודשיים - לא שרק שמעתי עליהם, כבר פגשתי אותם שם.
אנשים נפלאים, כמה טוב שעשיתי את זה .....ומהר.

ובנוסף לזה יותר.....אמנם עם כדור טוב אחד ליום....נעלמו תופעות הלוואי
ואני חייב לומר לכולם שכל יום נהיה יותר טוב מהיום שלפניו.

כל הזמן אני רק מקטר שרע לי אבל היום אני חייב להגיד
שהרבה הרבה יותר טוב לי וחזרה לי התקווה ללב שנעלמה.

אז ...הלוואי שימשיך כך

הרופאים אמרו לי ללכת לרקוד – וזאת למה ?

אז תשמעו.
כל הזמן בימים האחרונים ובתחילת הדרך קיטרתי לכם בלי סוף.
היה לי רע, היה לי עצוב, כאב לי ובעצם מה לא.

ו.....מסוף השבוע מהפכה !
הכל הפסיק לכאוב.
דיברתי עם אנשים נושאי הנגיף..וסוף סוף התחלתי להאמין שיש חיים עם הנגיף.
הייתי באגודה ופגשתי אנשים נפלאים.
ולבסוף...היום קיבלתי תוצאות בדיקת CD4 שהרופאים אמרו לי .....מגיע לך היום לרקוד.
אז זהו.

סתם רציתי לשתף אתכם, שעם קצת רצון אפשר הכל.

אני קצת אולי מטורף בקצב שלי.

אבל תאמינו לי זה פשוט שווה !

אז זהו.

בא לי לספר לכם קצת...

סתם בא לי לספר לכם,
עברו כמה ימים מאז הפעם הקודמת שכתבתי,
ודברים משתנים.

להזכירכם, אני רק חודשיים מטופל ויודע.

תוצאות הבדיקות,פשוט מדהימות,
את כמות הנגיפים הגדולה שהיתה לי הרופאים לא מוצאים.
הסי.ד. ממעמקי התהום פורש כנפיים לשמיים.

ובעקבות זאת מה שיותר עולה זה המצברוח.
תופעות הלוואי נחשבות כבר לשוליות
כאשר רואים תוצאות נפלאות.

ויש עוד דברים נפלאים, אנשים מקסימים
שנותנים לי את הכוח להמשיך בחיים.

אז זהו, סתם לספר, שתדעו ידידי
שהתקווה והאמונה עכשיו בידי

אתם בטח יודעים מה חסר לי

מה אגיד לכם ומה אומר לכם, טוב לי.
ממש לא רע.
מרגיש טוב, מרגיש אפילו נפלא.
החיים הופכים להיות רגילים.
יש איידס, נו, מה נעשה.
חבל.
אבל האמת מצבי נפלא, מלא חברים חדשים,
מלא פעילות ובעצם חיים סבבה.
אבל חסר לי גם משהו ובשביל זה אני עכשיו כאן והיום.
לא כותב מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה.
מתוך זה שהרבה נכנסים לכאן וקוראים.
המון רואים את אשר נכתב.
אז,
בעצם מה,
אהבה.
חיבוק,
נשיקה,
ואולי קצת יותר.
הלוואי חבר.
אז אם יש כזה שחושב, שהוא בשל לקשר
והיה רוצה באמת לראות משהו מעבר
לסתם דיבור הוא מוזמן לכתוב אלי.
אני יודע שזה יום אחד יבוא.
אני אופטימי.
אבל אם לא "אציע מועמדות"
איש לא יבוא ולא יידע שאני רוצה.
ולסבר את אוזנכם אני בן 38 ומחפש צעירים ממני
ורצוי מן הסתם, כך הייתי רוצה שיהיה נשא.
אבל אם יש בריא מוכן לשמוע בשמחה.
אז זהו.
אל תגידו הוא התייאש כי זה ממש לא זה.
אם לא אכתוב ואגיד
לא תדעו שאני רוצה.
ואם יבוא ירושלמי .....הכי טוב בעולם.
אז זהו.
אם ראיתם שיש משהו שמדבר ללבכם
ובא לכם להכיר לכתוב ולדבר
זה אימייל לכתיבה אלי
ואשמח לשמוע

מסתבר שחצי שנה זה המון זמן

אז כבר עברו 6 חודשים, וואוו, כמה זמן.
זה בעצם לא הרבה לעומת אחרים, אבל אצלי זה בעצם ההתחלה.
מה הייתי אז, ומה אני היום. ממש הפתעה.
הבשורה הייתה קשה.
אין אפס בכך, מי שיגיד, פשוט ישקר.
עברה עלי תקופה קשה,תקופה בהתחלה, של ייאוש ותסכול,
תקופה של בעצם אובדן התקווה.
והימים חלפו, עם הבשורה המרה, ופתאום, הפתעה.
השד אינו נורא כלכך.
השד אמנם מרחף באוויר, אבל מרחוק, ומזהיר, יש לך את זה אל תשכח.
אבל מסתבר, החיים נמשכים.
לא האמנתי לזה, לא רציתי להאמין, אבל מסתבר
שיש חיים עם הדבר הזה "איידס".
התחלתי להרגיש טוב, התחלתי לחיות, גיליתי עולם יפה,
אנשים מקסימים שנותנים את כולם, רק רוצים לתת.
גיליתי, חיים חדשים, חיים יפים.
פעם, הייתי סגור בבית כל הזמן, או יותר נכון מחפש רק זיונים,
היום, יש לי פתאום המון המון חברים.
הייתי בודד, הייתי עצוב.
והיום, מצאתי אותם, אנשים אחרים, אנשים פשוט מדהימים
וואו,
יש לי חברים.
מוזר לשמוע, שהייתיאדם בודד, אבל ככה הייתי, זה האמת.
היו לי מספר חברים, אבל לא כמו היום שחברים הם אמיתיים.
התחלתי פשוט
לחיות.
בטח אתם מסתכלים ואומרים, הוא בטח שיכור.
ממש לא עם כמה שזה נשמע מוזר.
פשוט, פתאום חיים אחרים, חיים טובים, חיים עם שמחה
שברקע מהדהד כל הזמן, ישנה מחלה.
ומה הוא מתכון ההצלחה
רצון, יוזמה, אי בריחה.
לעשות לעשות ולעשות.
עשיתי המון למען עצמי.
כי איש לא יעשה את זה בשבילי.
ובעצם מה ?
גיליתי את הועד למלחמה באיידס – חבורה מופלאה.
גיליתי את ליסה, בקבוצת התמיכה.
יצרתי את הצ´ט (לחיות עם איידס) שהוא פשוט סיפור הצלחה.
גיליתי צוות מדהים בבית החולים שנתן לי תקווה.
גיליתי חברים נושאי ולא נושאי הנגיף בכל דרך ובכל פינה.
ובעצם, גיליתי, שאני פשוט לא לבד.
ובעצם מה נשאר עכשיו, אחרי שהשלמתי עם המצב,
שיום אחד תגיע גם אהבה, אמצא עבודה.
ואז הכל בעצם יהיה מושלם.
נו,
אז יש לי איידס, אז מה.
תאמינו לי, ביום ההולדת ה 38 שלי שהייתה לפני כמעט חצי שנה
אמרתי לעצמי, לא אחזיק עוד שנה, 39 יהיה עם המלאכים.
והיום, התקווה חזרה, ואם לא ידרוס אותי אוטו,
או ייפול איזה סקאד, אריכות ימים היא צו השעה.
יהיו 39, 40, 41 ועוד ועוד ועוד.
צריך רק דבר אחד, לרצות ולהאמין.
ואני היום, ש"חוגג" 4 חודשים לקבלת התרופות ה"קוקטייל"
יכול להגיד לכם, אני מרגיש נפלא.
יש ימים טובים יותר טובים, יש פחות טובים,
אבל זה קיים לכולם.
טוב,
אתחיל לסיים,
אני כותב כבר מאז ספטמבר, וואו. אז גיליתי את האינטרנט עם איידס.
את האינטרנט גיליתי מזמן, אבל מאז גיליתי אוזן קשבת,
אוזן מייעצת, ובעצם המון.
מי שעד היום לא עשה את הצעד, כדאי שיתחיל,
כי האינטרנט עזר לי להחליט:
יש חיים !!!!
יש תקוה !!!!
יש לאן לשאוף !!!!
יש רצון לחיות.

אז, זהו,
ימשיכו איש איש בדרכם, מקווה שמי שצריך
וישאב ממני את הכוחות, יראה, שלא כדאי
ולא רצוי להסתגר, כי אין סיבה להעניש את עצמנו,
לחיות זה בעצם צו השעה, צו החיים.
למות זה יקרה מתישהו, לא צריך לעזור לזה בנפילה.

מי שירצה לשאוב מוזמן, מוזמן לכתוב,
מוזמן לדבר, מוזמן בעצם להכל.

אני נמצא כמעט כל ערב, בחדר לחיות עם איידס.
אני ג´וני מי-ם ואשמח לשוחח איתכם.

אז ככה בונים חומה

בעצם, סתם בא לי לספר לכם.
הרי חלק מכם הסתבר לי עוקבים אחרי כל צעד שאני הולך.
אז,
הנה עוד צעד.
מזה מספר שבועות מקרקרת לי הבטן שאני רוצה לספר על
המחלה לחבר טוב (סטרייט) נוסף. כל הזמן אני חשבתי
איך הוא יקבל את העובדה שאני חולה איידס.
את היותי הומו הוא קיבל בצורה נפלאה.
והיום,
נפגשנו לשיחה בארבע עיניים,
דיברנו על הא ועל דה,
דיברנו על הצרות שלו,
ופתאום,
התחילו המילים לצאת,
קודם, לדעת ולקבל את התגובה הראשונה
אם אספר לו משהו לא רגיל.
אחר כך, פשוט התחלתי לספר לו על
עצם העובדה שאני חולה איידס, נושא הנגיף.
הוא ישב והקשיב,
חייך,
שיתף פעולה.
שאל שאלות, קיבל תשובות.

ובעצם,
קיבל זאת בצורה נפלאה.
אמר, חבר נשאר תמיד חבר, בטוב וברע.


כיף שיש חברים כאלה,
עוד שלב במסכת החיים עבר.
אף אחד לא טרף אותי מסתבר.
וגיליתי שכנראה אין לי קרניים.

ועכשיו יש משימה נוספת,
אותה אממש ביום שבת.

המשימה הרבה יותר קשה ומורכבת,
שאולי תעודד אותי לבריחה.
אבל כאשר אותה,
בעצם,
כך אני חושב, אהיה יותר מאוחר.

תאחלו לי הצלחה,
כי מה שיקרה בשבת,
מבקש ברכה כזו.

ביום ראשון, אם אעבור את זה טוב
אכתוב לכם בלילה על מה מדובר.

אז זהו,

מסתבר, שיש חברים טובים בעולם.

דילגתי עוד משוכה

יום שבת,
שעת ערב,
אני יושב לי ומחייך.
בטח אתם שואלים למה.
האם יכול להיות חולה איידס והומו שהוא גם מחייך ?
והתשובה היא חדש משמעית
כן !!!
מוזר לשמוע, אבל טוב לדעת
דילגתי היום על עוד משוכה.
משוכה גבוהה.
בראשית, קבלת המחלה.
עבר בהצלחה, פשוט פצצה.

והיום,
עוד דבר, עליית מדרגה.
יצאתי מהארון, כלפי המשפחה.
זהו,
הם ידעו את זה קודם, אבל בעצם לא ידעו,
כי לא סיפרתי להם את זה אף פעם.
אבל היום זה נגמר.
הסיפור סופר.
סיפרתי להם, את כל האמת.
על זהותי האמיתית,
על היותי פשוט
הומו.
איזה הקלה.
איזה דבר נפלא.
יש להם מהיום בן שהוא הומו, חולה איידס.
אבל יש להם עוד דבר אחד.
יש להם בן מאושר.
וואו.
קיבלו את זה פשוט נפלא.
אמנם לא קל.
אבל יודעים,
זה הבן שלהם לטוב ולרע.

חברים,
את שתי המשוכות האלה עברתי בהצלחה.
כאילו הורידו לי טונה של משקל מהלב.
מצד שני,
נתנו לי עוד שני טון של חיוך וזה שווה הכל.

זה מה שרציתי לספר לכם בעצם.
עשיתי את הדבר החשוב מכל.

קשה, כן.
מלחיץ, כן.
אבל יותר מכל, הפך אותי למאושר באדם.


ועוד מילה קטנה, לאיש אחד, שקורא כל מילה שאני כותב.
יותר פשוט לשאול מאשר סתם לקרוא ולהסתכל.
יותר קל, כך מתקרבים לאנשים, ובדרך האחרת, מתרחקים.
הדרך הנכונה, לא הייתה אצלך.
אבל תמשיך לקרוא פה, תאמין לי לא תפסיד אף שלב.

אוהב את כולם,

לפתוח שנה ברגל ימין

שמעו, נא ידידים יקרים.
שנת 2002 בפתח.
כן, שנה חדשה.
האם הייתי רוצה למחוק את 2001 מהלקסיקון - כן ולא.
ולמה:
חליתי, הרגשתי רע, היה לי בעצם הכי לא טוב שיכול להיות,
בעצם, גיליתי את הגרוע מכל. גיליתי, שיש לי איידס.
אויש, עצוב, כואב, מדכא, ובעצם פשוט תיסכול אחד גדול.
בעצם אם מסתכלים על זה ככה, שנה שצריך למחוק.
הרבה טיפקס. הרבה מחיקות.
אבל מצד שני, עם כל העובדה שאכלתי אותה קרו גם דברים טובים.
התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב, הכרתי המון אנשים טובים,
הכרתי המון המון חברים, עשיתי המון דברים שלא עשיתי בכלל בחיים.
ובקיצור, מוזר לכם בטח, נהייה לי טוב.

ואיך השנה מסתיימת לי, עם ידיעה, שבקרוב יהיה לי עוד יותר טוב.
וההוכחה לזה, כולי תקווה, תהיה הלילה בחצות.
עת שתהיה הנשיקה שתכניס אותי לשנה חדשה, מקווה שתהיה שנה
של תקווה ושמחה.

זהו, נאחל לכולם,
שירגישו יותר טוב.
שיהיו מאושרים ושמחים.
שהתרופות ירקיעו לשחקים עם תוצאות "כמו מהסרטים".
שפשוט לכולם יהיה טוב בחיים.

ומכל מה שאחרים יאחלו לי, אני רוצה רק עשרה אחוז,
זה מספיק בשביל חיים טובים.

שנה טובה לכולם.

בחרתי בחיים – קיראו והקשיבו

אז בעצם, כבר עברו שבעה חודשים. וואו, המון.
אבל בעצם זו רק תחילת הדרך הארוכה במסע.

בעצם, לא על זה רציתי לכתוב הפעם.
על משהו אחר קצת.
איפה הייתי אז, איפה אני היום.

לפני שבעה חודשים, אושפזתי בבית חולים.
מצב גרוע, אפילו מזעזע. מצב ממש רע.
לא היה משהו אחד, שאפשר להגיד שהיה טוב.
פשוט חולה אמיתי.
להורים שלי אמרו, אם היה מגיע יומיים אחרי
לא היה יוצא מבית החולים בכלל
לפחות לא בדרך הרגילה.
כלומר, הייתי יוצא ב.....שקית ניילון.
כן, כן מצבי היה חמור ביותר,
ואתמול רק אושש אותי בזה הרופא שלי
שסיפר עד כמה המצב היה קשה.

ואיפה אני היום.

רחוק, כרחוק מזרח ממערב.
רחוק מאד.

כיום מרגיש הרבה יותר טוב,
התרופות מוכיחות את עצמן לפי שעה.
מצבי הפיזי ממש עלה בלי הכר.
העלתי במשקל ובעצם אדם חדש.

שהייתי לפני חודשיים ושלושה
שרתי לעצמי את השיר,
כשהלב בוכה.
בעצם, על האדם שהוא שוקע
לפני שהוא נופל.
ולמרות חוסר האמונה שבי
אמרתי ושרתי....שמע ישראל...

והיום, כלכך הרבה זמן אחרי,
שזה בעצם תחילת הדרך והמשך
ואחרי שניצחתי את כל כוחות האופל
שרצו לקחת אותי אל המלאכים שבמרומים
לשם למעלה בלי לתת לי את האפשרות
להמשיך את החיים היפים
אני שר לי כל הזמן את השיר:
"מוכרחים להמשיך לנגן"
שאומר,מיתרים פוקעים, עוד מיתר, ועוד מיתר,
עוד אחד הלך ועוד אחד הלך,
אבל המנגינה תמשיך להתנגן.

חברים יקרים,
היושב במרומים לפני שבעה חודשים רצה לקחת אותי.
הוא ניסה, וניסה וניסה. ולא נתתי לו..
נלחמתי בכל כוחי,
הראתי לו שאני נשאר פה.
ואני נשאר פה וזהו.
ואמרתי לו, אתה לא תיקח אותי מכאן,
יש לי עוד תוכניות.
ולא עולה למעלה.
לא איתך ולא עם השליחים שלך, המלאכים.

היום מצבי טוב, עד כמה שניתן להגיד.
הדרך היא ארוכה וקשה
אבל החיים הפכו להיות הרבה יותר טובים.

חברים,
אלה החיים שלי, הוא רצה, אני לא נתתי.

ולכן אני כל הזמן מזמר לי את השיר

"את המנגינה הזו (מנגינת החיים) אי אפשר להפסיק,.....
מוכרחים להמשיך לנגן, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק"

רק עם כוח הרצון נמשיך לחיות.

אני בחרתי בחיים.

אני אעשה את הכל שיהיו יותר טובים, וכך אני עושה היום.

אז אל תשארו מאחור, וכמו שאומרים בצבא:

אחרי.

ג´וני ירושלים

אם תרצו לכתוב לי אתם מוזמנים לכתוב ל:

jerai@hotmail.co.il

או באי סי קיו:
45282408

נ.ב.
אני לא מחפש בשלב זה חבר, ושאלה טובה למה.
שאני יודע את התשובה.
אבל חברים טובים אשמח בכייך להכיר ולהכיר