צלצול מתוק

היום קיבלתי טלפון, על הקו, נערה מתוקה, שעזרתי לה לפני מספר חודשים. עזרתי לה בעבודה שהיא עשתה.

היא התקשרה לבשר לי כי קיבלה ציון במבחן שלה בבגרות – 100.

ואני יכול לומר בגאווה, אני שותף ל 100 שלה.

ומעשה שהיה כך היה,

לפני מספר חודשים הנערה התקשרה אלי, היא ביקשה לראיין אותי עבור פרוייקט לימודי שלה שהיא עשתה בבית הספר.

היא הסבירה לי את המטרה, הבנתי כמה חשוב לה שזה בעצם תרגיל בראיון ברדיו של בית ספר או אזורי, ללא היסוס אמרתי לה כן, כי הבנתי שחשוב לה לבצע את הראיון.

היא התקשרה, הכינה אותי פעם ראשונה לראיון, אבל בבוקר יום הראיון, שפיניתי זמן, היא חלתה. האמא שלה התקשה והתנצלה וסיפרה שהיא מאד חולה.

לאחר מספר ימים הטלפון שוב צלצל, היא החלימה והתקשה, היא ביקשה שנממש את הראיון והסכמתי, קבענו זמן והיא התקשרה. היא הכינה אותי מראש לשאלות, ראיון ארוך, עניתי לה על הכל, היה מאד מעניין ומאד מרתק. היא מקסימה, שאלה שאלות שלדעתי כתב מבוגר ומקצועי לא שואל.

היא שאלה הרבה שאלות שהסתובבו סביב המחלה, ההתמודדות ועל שיר הסטיגמה. היא קיבלתה תשובות, עם המון סבלנות והמון איכפתיות.

לאחר הראיון, היא התקשרה לומר תודה ובזה חשבתי שנגמר הסיפור מבחינתי.

היום, בערב, הטלפון צילצל, היא הייתה על הקו ובישרה לי שבזכות הראיון הזה, בזכות הזמן שהקדשתי לה הציון שלה במבחן הבגרות בפרוייקט שעשתה הוא 100.

זה עשה לי טוב בנשמה והחיוך היה ענק, לשמוע אותה מאושרת ואני יודע גם למה, ומה הבעיות שלה שלא אפרט כאן, והן מאד קשות, למרות כל הבעיות, היא קיבלה 100 והאושר שלה חצה גבולות והגיע מאי שם בלב הארץ לירושלים והשאיר לי חיוך בלב.