מראש אומר ואדגיש - זה הדעה שלי והשקפת החיים שלי על דרך החיים.

אתמול הייתה לי ולחבר נשא אחר שיחה ארוכה אפילו שיחה מאד מעניינת. אני ירושלמי, החבר תל אביבי. את החבר הזה אני מכיר כבר כמעט שש שנים והוא חבר נפש שלי ואנו מה שנקרא, חברים בדם.

הוא סיפר לי על כך שקמה קבוצה של נשאים בתל אביב, קבוצת תמיכה ועשינו חושבים אם כדאי לו ללכת לקבוצה זו. הוא אמר שהוא שמע שהקבוצה מאד נחמדה ואז התחלנו לחשוב האם כדאי לו להיות חלק מקבוצה כזו.

התחלנו לחשוב בקול רם, על הנושא של קבוצות תמיכה.

נזכרנו בקבוצה של ליסה שהייתה בתל אביב, קבוצת תמיכה שהבסיס שלה היה חברותה, מגע, אהבה, חיבוק ובעצם משהו אחר מכל דבר.

הקבוצה התחילה בזה שכולנו נפגשנו בביתה של ליסה בתל אביב, בכניסה, חיבוק ענק מליסה שהיא אישה גדולה אבל כל הגודל מלא בחום ואהבה, בלי זה לא נכנסים בכלל, אחרי זה שתיית תה במגוון טעמים עם סוכר חום, החתולים שלה מסתובבים ומבקשים חיבוק ואהבה ושיחות בין אנשים על החיים בכלל ועל מה שעבר באותו שבוע ולאחר מכן, מדיטציה קבוצתית שליסה העבירה ואם היא לא הייתה אז העוזרת שלה, רייקי קבוצתי ובסוף מסתיים בחיבוקים ועוד המון אהבה.

האמת, זה היה פשוט מדהים, כולנו, כל החברים של הקבוצה, כמו שעון שווצרי התייצבנו שם והיינו שם וזה היה פשוט "מליון דולר". מצד אחד, להכיר עוד נשאים, לפגוש עוד אחים לצרה, מצד שני, לקבל חיבוק חם, מצד שלישי פעילות להרגעת הנפש והנשמה ובעצם הכל מבוסס על טיפול בנפש שלנו ולתת לנפש שלווה.

זה היה חלום, כל יום חמישי, בין 7 וחצי עד 10 וחצי או 11 העולם מת, סגרנו סלולריים, שקט, שלווה, ורגיעת הנפש והכרת חברים חדשים, מדהים ומצויין.

התחלנו לחשוב על סוג אחר של קבוצות, מדובר בקבוצות בהן טוחנים את העבר ואת ההווה מכל מיני כוונים, מתחילים מצד אחד לשמוע את הצרות של אחרים, לשמוע כמה רע לאחרים ויש בזה דבר אחד מאד רע, זה מכניס למרה שחורה וקשה, מצד אחד, אולי אנשים מבינים שכולנו עברנו אותו דבר פחות או יותר רק במינון אחר, אבל מצד שני זה מכניס לדיכאון גדול, לשמוע את הצרות של אחרים, לבכות עם מישהו אחר, נכון שברמה אחת, זה טוב שיש לכולם אוזן קשבת אבל מצד שני לנו כנשאים שיש לנו את ה"חבילה" שלנו של הבלאגן בראש, אנו לא צריכים עוד חבילות כאלה על הראש. חשבנו לעצמנו אני והחבר האם קבוצה כזו היא נכונה לבני האדם והתשובה הייתה חד משמעית, לפחות מבחינתנו, לא – זה לא טוב, זה אפילו רע. זה גורם לנו להגדיל את המרה השחורה ואת הכאב במקום לנסות למצוא דרך לרפא אותו.

נכון, זה בעיה כל הדבר הזה של קבוצות תמיכה, אני שהייתי חדש, רציתי כל הזמן רק להכיר עוד אנשים ועוד אנשים, רציתי להגדיל את מאגר החברים שלי ובעצם שיהיה לי המון חברים שכולם נשאים. זה היה בזמנו סיפור הצלחה, הכרתי המון, פגשתי המון בכלל, היה לי כיף היה לי נפלא.

אבל יום אחד, וזה לא לקח הרבה זמן, הכל השתנה. כל זה התחיל בזה שהתחלתי לפגוש קבוצות מאזור המרכז וחברים מאזור המרכז.

בקבוצה אחת שהוזמנתי אליה ביום שישי, בתל אביב בבית פרטי של אחד הנשאים – המוטיב המרכזי של המפגש היה לגלגל סיגריות של גראס, עישון גראס ובעצם זה לא היה מפגש נשאים, זה היה מסיבת סמים ואלכוהול, שאת שניהם אני לא סובל ולא נוגע בהם. פשוט כך, בבית של אחד הנשאים, אני בכלל לא מעשן אבל כולם שם סביבי עישנו ואחרי אולי שעה, וזאת כי לא היה לי נעים לצאת, ראיתי שכולם שם נשפכים על הספות, נרדמים או מתחילים לדבר שטויות, לקחתי את עצמי ונסעתי הביתה.

חשבתי קבוצה של נשאים, אבל זה היתה מסיבת סמים לשמה.

זה לא היה מפגש הנשאים היחידי שהיה שהשתתפתי בו, היו עוד כמה כאלה שאת כולם מיקד רק דבר אחד, מסיבת סמים ואלכוהול לשמם.

כן, כל זה היה לפני 5 שנים בערך. פגשתי הרבה, הכרתי המון אבל המפגשים האלה ברובם היה סמים בדרך כזו או אחרת.

אחר כך, במשך הזמן שעוד פגשתי נשאם, בעיקר באזור המרכז, משפט המחץ היה – איך דפקתי את ביטוח לאומי, איך הוצאתי עוד שני אחוזי נכות, איך קיבלתי עוד סוג של קיצבה, איך ואיך ואיך ובקיצור – איך דפקתי את המדינה הזו מזויינת.

זה כבר הפך להיות משהו מאד מוביל ומרכזי ונתקלתי בזה יותר מפעם אחת ואפשר לומר, המון פעמים.

ונחזור לקבוצות האלה ולמפגשים. דיברנו אתמול המון וגם היום המשכנו בשיחה. ניסינו לעשות חושבים בקול רם, מה נכון לנשא האיידס האולטימטיבי על מנת להכנס לתקופת הנשאות שלו בדרך הנכונה ביותר.

ניסינו לראות מה הדרך הנכונה לנשא האיידס החדש לאורך תקופה על מנת שיחזור לחיות כמה שיותר מהר כמה שיותר טוב.

אז ככה,

שלב 1, הוא השלב לעיכול עובדת הנשאות.

שלב 2, להתחיל להתכתב עם נשאים ברשת, אחד מול שני ולשתף אחד את השני בדברים ואולי אפילו גם שיחות טלפון או שיחות מסנג´ר או צ´ט, לפרוש את הבעיות, לשמוע עצות ובעצם לעבור את שלב הקבלה של המחלה, לראות שאנחנו לא לבד.

שלב 3, להפגש עם נשאים, לצאת מהבונקר ולהפגש עם נשאים, לא דבר הכרחי, אבל דבר שיכול לתת לכם פרופורציה שאתם לא לבד, שלב זה הוא שלב טוב, אבל לא מחוייב המציאות, לאלה שבארון של הנשאות עמוק ומפחדים – להשאר בשיחות הוירטואליות.

שלב 4, לחפש קבוצות תמיכה שהבסיס שלהם הוא מגע, חיבוק ואהבה, כמו הקבוצה שלנו של ליסה, זה המטרה, לא לשבת לטחון את המחלה, אלא להכיר מצד אחד אנשים אחרים באותה צרה, לקבל חיבוק וחיזוקים ולעשות פעילות שהיא מחזקת ועוזרת על מנת להרגע ולקבל אנרגיות חדשות

שלב 5, שלב זה נכון גם אחרי שלב 1, גם אחרי שלב 2 ובעצם גם בהמשך לשלב 0, זה שלב שאומר לחזור לשגרת החיים, להפגש עם אנשים בריאים, להפגש עם החברה הרגילה שלכם, לצאת למסיבות של בריאים ובעצם למצוא את עצמכם במקום הטבעי שלכם והוא העולם שבו הייתם רגילים להיות קודם, ויפה שעה אחת קודם. כל זאת מצד אחד על מנת להמשיך להרגיש שווים, מצד שני על מנת לא להתנתק מהחברה הרגילה שלכם שלא ירגישו אנשים שפתאום משהו שונה אצלכם. אתם תמיד בהתחלה יכולים להיות, קצת מסוגרים אבל ברגע הראשון שאתם יכולים, לחזור לשגרת החיים הרגילה.

שלב 6  בחיים שלכם הוא השלב שבעצם גם יכול להיות משלב אפס, החלטה של לספר או לא לספר,  למי כן לספר ולמי לא לספר, מי כן כדאי לספר לו ומי לא ובעצם לספר רק למי שבאמת כדאי לכם לספר כי זה יעזור לכם.

בהתחלה, יש את הרצון ללכת לספר לכולם על מנת לקוות לקבל חיבוק, הדעה שלי היא בכל מקרה שאתם הולכים לספר, לעשות את החישוב – מה זה יועיל או איך זה יזיק, לפי זה להחליט ולפי זה לספר או לא לספר. בעצם לא צריך להגדיל את מעגל החברים שיודעים שיש לכם איידס, צריך לברור את המעגל הזה בצורה מאד רצינית ולבחור את אלה שבאמת ייצא לכם טוב מזה שתספרו להם.

השלב האחרון הוא לשבת עם עצמכם ולחשוב איך אתם רוצים את החיים שלכם.

ישנם נשאים שיחליטו שבעקבות הנשאות, הדבר החשוב להם יותר הוא לשנות את המתווה החברתי שלהם, למצוא את החברותה שלהם בעולם הנשאים. זה מצב שיש ללא מעט נשאים ואני אומר, אני לא חושב כך אבל מצד שני זה לא רע לאנשים.

מצב כזה יגדיל לכם את המעגל של חברים וחברות נשאים, יפגיש אתכם עם הרבה מאד נשאים , מפגשים של נשאים ושם תוכלו לשמוע את ההתמודדות של האנשים את הכאבים שלהם ואת דרך השיטות שלהם להתמודד. יותר מזה, תוכלו ללכת למסיבות שמארגנים לנשאים ארגונים שונים, ללכת לכנסים של נשאים שמתרחשים אחת לשנה, בדרך כלל בצורה יחסית דיסקרטית, אני לא חושב שזה דבר רע לפחות לנסות פעם אחת, ובעצם לבנות את חוג החברים העיקרי סביב המחלה וכך לחיות יותר טוב.  אני אישית נגד דרך זו אבל אני יודע שלא מעט נשאים ככה חיים וטוב להם ואני חושב שהדבר הכי חשוב שאדם יהיה מאושר ולא כל אחד צריך ללכת בדרכי.

מצד שני, הדעה והדרך שלי היא בתחילת הדרך להכיר קצת נשאים, לראות שאתם לא לבד, אבל מהר ככל האפשר לחזור לשגרה, לחזור לחוג החברים הבריאים, אפשר להשאר בקשר חברתי עם חבר, שניים שלושה ארבעה נשאים שהם מתווספים לחוג החברים אבל את החברה העיקרית להשאיר – החברה הבריאה, לצאת למפגשים עם החברים הרגילים שלכם שהייתם איתם כל הזמן, לצאת למסיבות, להכיר אנשים, לא לנבור יותר מידי גם בהסטוריה של למה זה קרה ואיך, לעבור את התקופה של תופעות הלוואי של התרופות ומשם להסתכל על החיים באור חיובי, כלומר, באור בריא.

להגיש שהאיידס אמנם זה חלק מכם, זה עובדה קיימת אבל לא לתת לו לתפוס את החלק המרכזי של החיים שלכם. דרך זו אני כול לומר לכם בלב שלם שזו הדרך שאני נוהג בה.

למראית עין שמדברים רגע עלי, זה נראה לכל אחד ואחת שאני את כל חיי עושה סביב האיידס, בגלל העשייה באתר ובפורום, ואני יכול לומר בלב שלם ורגוע, זה ממש לא כך. אני חי את חיי, אני נותן את החלק שאני החלטתי עליו לטובת הקהילה אבל זה לא בא על חשבון שום דבר בחיים: בילויים, מסיבות, אירועים, חברה בריאה, עבודה במשרה מלאה ואפילו אולי לומר משרה וחצי, משפחה הרבה ובעצם הכל מקבל את החלק המתאים לו במינון שמתאים. אני גם בחרתי לספר יחסית למספר קטן מאד של אנשים על עצם הנשאות, כל המשפחה הקרובה יודעת, הורים, אחים, אחיות, חברים קרובים וחברים שהיה לי חשוב שהם יידעו. יש כאלה מקורבים שלא יודעים על הנושא של האיידס וגם כאלה שאני פוגש ביום יום, זה לא עניין שלהם מה שיש לי בדם.

אני יכול לומר בשמחה שלפחות לגבי הנשאים בירושלים ואלה שלמדו ממני מהמרכז אני שמח שהם הולכים בדרך הזו וחיים נפלא. אני יודע שיש נשאים שהולכים לפי הדרך השניה, הראשונה שתארתי וטוב להם וזה גם נפלא. אני אישית ממליץ על הדרך שלי אבל כמו שנאמר, איש איש יילך בדרכו ובמה שטוב לו ולו רק בשביל שיהיה מאושר עם חיוך על שפתיו.